alonאמנם הציבור בישראל הבין שיוקר המחייה בלתי נסבל וקשה לשמור על רמת חיים סבירה אך רובו עדיין לא הבין לעומק שחייו מנוהלים על ידי מספר קטן של בעלי שליטה שמחזיקים בכוחו הגדול של המשק. אמתי פרנקלין מעלה את קוראיו אל פסגת הפירמידה ומפוצץ משם את בועת האשליה הגדולה שגורמת לנו לחשוב שקיימת תחרות במשק ושהמדינה באמת מעוניינת שניקח בה חלק
עבור אלה שקראו את הטור הקודם אני תקווה כי השתכנעתם בכך שאסור להפקיר נושא חשוב כמו כלכלה בידיהם של מומחים בלבד, וכי כל אדם בר דעת יכול להבין את הנושאים המרכזיים בכלכלה אם רק יבחר בכך. הטור שלפניכם הינו ראשון בסדרת טורים השואפים להסביר בצורה ממוקדת אך מקיפה לאן נעלם הכסף שלנו ומדוע כוח הקנייה נשחק.
ישראל יקרה לנו, יקרה לנו מאוד, ולראייה, בשנים האחרונות נשטפה הארץ בגל מחאות חברתיות ותנועות העוסקות ביוקר המחייה. מקואליציית צעירי המהפכה, דרך מחאת הדלק, מחאת רוטשילד, מחאת הקוטג', התנועה לשינוי מוניטרי וכלה במחאות נוספות שהן כולן ביטוי לכך שלאנשים בישראל קשה לשמור על רמת חיים סבירה. רבע מהאוכלוסיה חי מתחת לקו העוני, ורבים ממנו הגיעו לפת לחם. גם הציבור שנחשב כמעמד הביניים מגלה כל יום מחדש שהוא קורס תחת הנטל הכלכלי.
אך יחד עם התעוררות הציבור הישראלי רבים מדי עדיין לא הפנימו את הקשר של הטייקונים והריכוזיות הגדולה לעלייה הדרמטית ביוקר המחייה. אולי חוסר הבנה זה קשור במידה כזו או אחרת לכך שארבעת העיתונים הכלכליים הגדולים (גלובס, כלכליסט, מעריב וידיעות אחרונות) נמצאים בבעלות קבוצות השליטה של אותם טייקונים אשר נהנים מהמצב הריכוזי במשק.
במשך שנים מומחים מטעם העיתונים "דיקלמו" את משנתו הכלכלית של מי שמכונה "אבי הקפיטליזם", אדם סמית. סמית טען כי אם ניתן לכל השחקנים להתחרות זה בזה מבלי התערבות ממשלתית נזכה לקבל – מינמום עוני ומקסימום רווחה. הבעיה היא שרובם לא התייחסו לחלק השני בפסיקתו של סמית שקובע שכל זה ייקרה רק בתנאי שכל השחקנים שווים בגודלם, שכן אחרת התוצאה שתתקבל היא: מקסימום עוני ומינימום רווחה.
ישראל של 2013 ריכוזית מתמיד, ואת תוצאות הריכוזיות אתם מרגישים טוב, לפחות כמוני. ממחירים מופקעים ואיכות שירותים ירודה ועד לרמתן של מה שחברות גדולות בארץ מעזות עדיין לכנות "שירות לקוחות". מדובר במחלקות שלמות שנדמה לעיתים כי נולדו מפרי דמיונו של גאון מזוכיסט במרתף אפל, אך אין זה תוכנן על ידי גאון בודד אלא מתוך כרוניקה ידועה מראש הנגרמת מהיעדר תחרות אפקטיבית במשק.
למה זה קורה? צפו בסרטון (02:29) המסביר את השיטה:
אולי לא ממש תופתעו לגלות שישראל נמצאת במקום ה-83 במדד התחרותיות הפנימית. אנחנו נמצאים במקום האחרון מבין 30 המדינות המערביות, ויש כ-50 מדינות לא מערביות כמו: קזחסטן, ג'מייקה, בחריין וירדן – שעקפו אותנו. חוסר תחרותיות זו עולה לנו ביוקר. מסתבר שביחס למשכורת הממוצעת בישראל לבין המדינות המערביות אנחנו משלמים פי 2 (!) על כמעט כל שירות או מוצר שנצרוך.
כוח רב מדי למעטים מדי
על פי התנועה לאיכות השלטון בישראל, פועלות בארץ כ-13 קבוצות שליטה שמחזיקות ב-50 – %60 מהכסף בשוק ונהנות מרבע מהרווחים בשוק. בשנת 2002 נתח הרווחים של קבוצות אלה עמד על 4% בלבד, מה שמעיד על גידול בלתי נתפס שהתרחש בעשור האחרון בריכוזיות השליטה.
מבט לא מעמיק עלול ליצור את הרושם שיש בארץ את היכולת לבחור בין מגוון גדול של מתחרים ושירותים, אבל כאשר מתחילים לבדוק מי "האמא והאבא" של החברות ונותני השירות מגלים שרובם מתנקזים למספר מצומצם של מוקדי שליטה, ולמעשה כל תחרות אמיתית מנוטרלת. לתאגידים בדרך כלל אין מניע להתחרות בעצמם, ואם קיים רק מספר מצומצם של חברות בענף מסוים הם נוטים לתאם ביניהם מחירים או לחלק ביניהם את הענף לגזרות פעולה. התנהלות זו מכונה על ידי הכלכלנים כ"סגנון תחרות קיפודי" – אל תיתן לקוצים שלך לדקור אותי ואני לא אדקור אותך.
כלומר, לא רק שהשוק המסחרי שקובע את מחירי המוצרים שלנו בנוי מפירמידות שליטה לא תחרותיות, אלא גם חברות מהשוק הפיננסי נכנסו תחת אותן פירמידות. בישראל הטייקונים הם גם בעלי הבנקים וחברות הביטוח, והם שולטים על קרנות ההשקעה הגדולות. כך, הם זוכים ליחס מועדף בתנאי ההלוואות וגיוס הון. מובטחת להם נגישות תמידית וזולה להלוואות ענק בזמן שאותם גופים נמנעים מלתת אשראי והלוואות למתחרים אחרים שמנסים להיכנס לשוק או 'חונקים' את בעלי העסקים הקטנים והבינוניים שמהווים את עמוד השדרה של הכלכלה. רק כדי לקבל מושג מספרי: היקף הנכסים הפיננסים הציבוריים שנמצאים תחת שליטתם של הטייקונים עומד על כ-2.5 טריליון שקלים, לעומת תקציב המדינה העומד על כ-365 מיליארד שקלים.
באופן שיטתי חברות הענק ופירמידות השליטה מגדילות את הנכסים שלהן בזמן שהן תורמות פחות ופחות למשק ולצרכנים. ריכוזי הכוח הספורים והתופעה הנפוצה של עובדים מגופי הרגולציה והמיסוי שעוברים לעבוד, ללא כל תקופת צינון, עבור תאגידיהם של הטייקונים – מכניסים המון לחצים ושיקולים זרים למכלול החלטותיהם, ומכך יוצא שהמדינה מתקשה ביותר למלא את תפקידה כשומר הסף. פעם אחר פעם תאגידי הענק בישראל מצליחים להתחמק מתשלומי מס מלאים על רווחיהם, בעוד שיתר האזרחים והעסקים נדרשים לשלם מס מלא. אם היו גובים באופן תקין את המסים מאותן חברות, היה ניתן לצמצם משמעותית את המסים העקיפים הגבוהים שהממשלה גובה מאיתנו דרך המע"מ ומסי הדלק הגבוהים (מעל לארבע שקלים לליטר!).
זה המצב: התאגידים הגדולים מתחמקים מתשלום מס מלא, ואנחנו, האזרחים ובעלי העסקים, משתכרים פחות וגם נדרשים לשלם הרבה יותר בכל פעם שאנחנו מוציאים את הארנק.
כדי להבין איך מצב זה קורה, הקשיבו להסבר הקצר (05:12) של פרופ' ירון זליכה, אחד ממומחי הכלכלה שכיהן בעבר כחשב הכללי של האוצר:
מדבריו של פרופ' זליכה עולה שבנוסף לעובדה שהמשכורות שלנו נמוכות יותר כתוצאה מהתנהלות התאגידים במשק ריכוזי, מתרחש צמצום בכמות מקומות העבודה במשק. מדובר במחסור של כ-600 אלף מקומות עבודה. כלומר, גם אם יאיר לפיד ינסה לקדם את תוכניתו לשלב את החרדים בשוק העבודה הוא לא יצליח לעשות זאת, כי אין מספיק מקומות עבודה כדי לקלוט אותם. זה לא יקרה, לפחות לא לפני שיידאג לטפל במצב הריכוזיות במשק.
המדינה מקדמת ריכוזיות
רק לעיתים רחוקות מגבירה המדינה את התערבותה על מנת לשפר את המצב העגום, והיא נוטה לבצע זאת בצעדים מתונים מדי ולא אפקטיביים. כמו למשל, כשלון "רפורמת בכר", שנועדה לעשות סדר בשוק הפנסיות שלנו ובריכוזיות ה'שחקנים' בשוק ההון. עד לאותה רפורמה, הבנקים הגדולים ניהלו את שוק הפנסיות ואת קופות הגמל. במקום לפתוח את השוק לתחרות אמיתית עם 'שחקנים' רבים, היא החליפה את חמשת השחקנים המרכזיים והעבירה את השוק לחמישה שחקנים אחרים – חברות הביטוח. חלק מהבעיה היא שחברות הביטוח גם כן שייכות לאותם מוקדי שליטה. בעשותה כך לא רק שלא הוגברה התחרותיות, גם קיבלנו מוצר פחות טוב ובמחיר יקר יותר. הסיבות לכך: חברות הביטוח, בגלל נושא של הלימות הון, נוטות לקחת יותר סיכונים בעוד שיש להן משמעותית פחות ניסיון בניהול השקעות. כלומר, שווי הפנסיות שלנו נשחק כתוצאה מהפסדים על השקעות ספקולטיביות ותספורות הטייקונים. כמו כן, הבנקים מכרו את הפנסיות ברווח לחברות הביטוח, ואלו העלו את מחירי עמלות הניהול על מנת לכסות את עלויות הרכישה. תוסיפו לכך את העובדה שהגוף המפקח מטעם המדינה על חברות הביטוח הוא פחות מנוסה ובעל פחות כלים אפקטיביים לרגולציה מאשר המפקח על הבנקים.
לצערינו, "רפורמת בכר" אינה מקרה בודד. למעשה, דווקא התנהלות הפקידות הממשלתית היא זו שהצמיחה את המונופולים והאוליגופולים. פרופ' זליכה, ששימש כממונה על הגברת התחרותיות בענף הרכב, לא נמנע מלתת ביקורת חריפה על כך במספר הזדמנויות: "הממשלה על זרועותיה השונות היא השותף הגדול שבחסותו, עידודו, תמיכתו, עזרתו, גיבויו, פיקוחו, צמחו אותם אוליגופולים".
המדינה סייעה ביצירת האוליגופולים על ידי סגנון הפרטה פסול: במקום להציע מניות קטנות רבות שיכולות להירכש על ידי הציבור הרחב בבורסה, העדיפו הוועדות הממשלתיות להפריט בדרך של מכרזים יקרים להחריד שגרמו לכך שרק 'שחקנים' ספורים היו מסוגלים להגיש הצעות רכישה, במיוחד אותם אלה שנהנו מנגישות מועדפת לאשראי. פעם אחר פעם רשות ההגבלים העסקיים אישרה מיזוגים מונופוליסטים פסולים והעניקה מכסות ייבוא בלעדיות ורשיונות מפלים, ובעשותה כך חסמה תחרות במספר ענפים במשק.
הדרכים לפירוק הריכוזיות ידועות אך הדרך ליישומן עוברת בשינוי תרבות הממשל התאגידי ולקיחת אחריות מצד האחראים לפירוק הריכוזיות במשק. ממשלות ישראל לדורותיהן הן המפרות הגדולות ביותר של החוקים שהן עצמן קבעו. ללא שינוי אמות המידה, נמשיך לקבל התנהלות ממשלתית שמחבקת ומצמיחה את המעמד האוליגרכי בישראל.
