מנאומה של ילדה בת 12 ועד מחאת רוטשילד המוצלחת הבאה

בוועידה שנתית של "הבנקים הציבוריים באמריקה" (PUBLIC BANKING IN AMERICA) סיימה ויקטוריה גראנט בת ה-12 את נאומה: "לעולם אל תטילו ספק בכך שקבוצה קטנה של אזרחים מודאגים ואכפתיים יכולה לשנות את העולם. זה הדבר היחיד שאי־פעם הביא לשינוי." אף אדם לא הצליח להשאר אדיש באולם שהיה מלא עד אפס מקום בבנקאים, כלכלנים, מחוקקים ואנשי עסקים מארה"ב, קנדה ומדינות נוספות.

בכ-7 דקות בת ה-12 מקנדה היטיבה לתאר בבהירות ופשטות מה שלא עושים כל עיתוני ומדורי הכלכלה המסורתיים גם יחד. בנאומה הצליחה ויקטוריה לתאר במדויק את הבעיות והכשלים של המערכת הבנקאית בקנדה, ואף נתנה מספר פתרונות בסיסיים משלה לתיקון השיטה המקולקלת.

 

אותה השיטה שמשטה, נהוגה לצערנו ברוב מדינות העולם. גם פה בישראל השיטה דומה לזו שבקנדה, רק במספר שינויים קלים. לכן, גם אם קנדה עדיין נשמעת לכם כמו מציאות רחוקה, מומלץ לכם לצפות בנאומה כי הוא מעורר השראה והרבה מעבר לזה:

 

אז בניגוד ל"אופטימיות הקוסמית" שבדרך כלל מוצגת במדורים הכלכליים המסורתיים, זה כבר לא סוד שהמצב הפיננסי העולמי נמצא כיום בקריסה כמעט ודאית בטווח של השנים הקרובות. כיום הגענו למצב בו המערכת הפיננסית מבוססת על "לולאות" אינסופיות של חוב, המוזרמות בכמויות אדירות בין הבנקים והמדינות רק כדי לשמור את המערכת הבנקאית העולמית מלקרוס. על פי אחד מיוזמי היורו, ברנארד ליאטר, כבר בשנת 1995 הסתמן כי נפח המטבע העובר מיד ליד ברמה הגלובאלית הוא $1.3 טריליון ליום, שזה 30 פעמים התוצר הלאומי הגולמי (תל"ג) של כל המדינות המפותחות (OECD)  ביחד. התל"ג השנתי של ארה"ב עובר ושב בשוק מדי שלושה ימים (!), כשמתוך הנפח הזה, רק 2 או 3 אחוזים קשורים למסחר או השקעה אמיתיים.

לא צריך להיות גאון בפיננסים כדי להבין שהמערכת הכלכלית נמצאת בבוץ עמוק, והיא בדרך לקריסה הגדולה ביותר מאז שהאדם החל את שימושו בכסף.

הקריסה הצפויה של המטבע מביאה עימה השלכות הרות גורל לאנשים שתלויים בו, החל משיתוק הסחר, דרך עוני וכלה במפלתן של אימפריות שלמות בין לילה. אם תוסיפו למשוואה את העובדה שאנשים בימינו תלויים בכסף בצורה הרבה יותר מקיפה מכל תקופה אחרת בהיסטוריה, תוכלו לדמיין השלכות דרמטיות, כאלה שאף קשה להעלותן על הדעת. אנו עד כדי כך תלויים בכסף ובמערכת פיננסית מתפקדת, שבלעדיהם יכולת הגישה שלנו לדברים בסיסים לקיום, כגון: מים, מזון, ואנרגיה נמצאים בסימן שאלה גדול.

הגענו למחאה עם הבנות מצומצמות

על אף שלא באמת חושפים בפנינו את גודל פי התהום של השפל הכלכלי, אפשר להתבונן כבר עכשיו במימדי המשבר שעומד בפתח מדינת ישראל. המספרים מדברים על 1.8 אנשים שחיים מתחת לקו העוני, וכ-850,000 חייבים שעומדים נגדם תהליכי הוצאה לפועל עם מעל ל-2.5 מיליון תיקים פתוחים. מדו"ח העוני האלטרנטיבי של 2012 מתגלה כי יש גידול עצום מאז 1998 של 75% במספר המשפחות שנאלצות לפנות ללשכות הרווחה. כמובן שגם מצבה הכלכלי של "המדינה" הוא כזה, מה שהוביל אותה לסיים השנה עם גירעון תקציבי של 60 מיליארד ש"ח במאזניה:

תמונת מצב עגומה זו אינה מנת חלקה של ישראל בלבד אלא של העולם כולו, במיוחד העולם המערבי. על אף הכשלים והשחיתויות שהובילו לפרוץ המשבר העולמי ב-2008, לא שונתה השיטה, לא הועלו הצעות משמעותיות לתיקון ואף בנקאי בכיר או רגולטור שמעל בתפקידו לא הודח. ההיפך הוא הנכון: בעוד שאנו, אזרחי העולם, נעשים עניים יותר, הרגולטורים והבנקאים האחראיים ממרכזי הפיננסים העולמיים ממשיכים ליהנות משכר ובונוסים בסדרי גודל שלא נראו כמותם.
ישנה התעלמות מכוונת מצד העיתונות המודפסת המסורתית, כי על אף הנתונים הקשים אודות מצבה האמיתי של הכלכלה, כמעט ואיננו שומעים אודות כשלים, מספרים ותחזיות מרות.  ה"אופטימיות הקוסמית" עוזרת לשמור את המערכת מלקרוס ולגרום להתנהלות של "עסקים כרגיל", המשכת הנעתו של גלגל ההלוואות, צבירת החובות, שמירת הכסף בבנקים ותקווה לימים טובים יותר. זהו, למעשה, רק תרגיל בדחיית הקץ. על אף "ההנאה" מהיתרון הזמני שבשימור ה"הצגה", אנחנו, אזרחי העולם, הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית, בעיקר מבזבזים זמן יקר אותו ניתן להקדיש להיערכות וניווט חדש של הספינה שבקרוב תשקע.

 

הרי ברמה האישית, אנשים יודעים היטב לספר שקשה להם לסגור את החודש ודרושות משכורות גבוהות בהרבה מאלו הממוצעות כדי לצלוח את יוקר המחיה, ובין היתר לרכוש קורת גג. בלי להבין הרבה בתחום הכלכלה, אנשים מרגישים שמשהו לא טוב קורה. הבעיה היא שתחושה זו בדרך כלל מסתיימת בכל היותר בטרוניה פרטית או/ו משותפת עם רע מזדמן לצרה.

 

במקום שנשכיל את עצמינו בתחום הפיננסי והכלכלי, רובנו מחליטים להשאיר הידע בידי המומחים. קשה להאשים, שכן רובינו ככולנו גדלנו בתרבות אשר מעלה על נס את נושא ההתמחות. התמחות מאפשרת התמקצעות, שמעניקה לנו שפע אפשרויות לפריצה קדימה. אך יש שני תחומים בחיים שבהם איננו יכולים להרשות לעצמינו להשאיר את המידע רק בידי המומחים, אלו שני תחומים גורליים בחייו של כל אדם באשר הוא: הבריאות והכלכלה.

במשך זמן רב מדי שכנעו אותנו בדרכים ישירות ועקיפות כי אנחנו טיפשים, לא מבינים וחסרי ידע ושנושאים כמו בריאות האדם וכלכלה צריכים להיות שמורים רק לאלה שהקדישו שנים רבות ללמידתם. יותר מדי זמן מציגים את הנושא הכלכלי כמסובך יתר על המידה. הכלכלנים מצידם, במקום להנגיש את ההבנה הפיננסית להמונים, מטביעים מונחי לשון מאיימים שגורמים לרובינו לעשות 'אחרונה פנה' ו/או משקיעים את מרצם בהתעסקות בנוסחאות כאשר הקשר בינן לבין המציאות הוא לרוב מקרי למדי.

 

רובנו המכריע עדיין מאמינים לתרבות שגדלנו בה. גדלנו להאמין שבאמת ובתמים אין ביכולתינו הבסיסית להבין תחומים "מסובכים" כמו כלכלה ובריאות. מסיבות אלה הפקרנו את ההבנה ואת השיח הציבורי בנושא הכלכלה. הבורות הזו נתנה את אותותיה בקיץ 2011, כאשר העם המתוסכל והכועס יצא לרחובות אך לא ידע ממש מה לדרוש. הדרישה הצליחה להתמקד בקריאה ל"צדק חברתי", מה שזה לא יהיה.

 

העם רק הבין שהוא טובע כלכלית אבל הגיע למחאה מצוייד עם מערך הבנות מצומצם. כך יצא ששנתיים אחרי מאמץ של קרוב למיליון איש שיצאו להפגין, אין כמעט זכר להישג אחד ראוי לציון.

נגיע למחאה חדשה עם הבנות מעמיקות

פוליטיקאים, טייקונים, בעלי בנקים ושליחיהם בממשלה ממשיכים לפעול בנוסחה היחידה שעובדת להם. הם מנצלים את הבורות של העם, ועוטפים את המציאות ברפורמות-דמה בוועדות עם שמות משפחה מפוצצים.

בניגוד לתוצאות המחאה בארץ, נראה שהיחידים שהצליחו בינתיים לשנות את גורלם הכלכלי הם האיסלנדים. גלי מחאה החלו באיסלנד לאחר שאוכלוסייתה נדרשה לעמוד מול גזירות המשבר הכלכלי של 2008, שנגרם עקב התנהלותם הבלתי תקינה של הבנקאים ומדיניות ממשלה רופסת.

האיסלנדים מחאו עד שהביאו להדחתה של מפלגת השלטון הניו-ליברלית ולהחלפתה במפלגת האופוזיציה, אך כאשר זו האחרונה נכנסה לממשלה היא התכוונה להיכנע לדרישת הבנקים האירופאים לתוכניות "החילוץ" והצנע. הכניעה הזו הייתה מטילה על כל אזרח באיסלנד לשלם 100 יורו (130$) בחודש במשך 15 שנים (בתוספת ריבית של 5.5% מדי שנה).

האיסלנדים, שכבר הספיקו לרכוש הבנה מסוימת לגבי מי האחראים למשבר ולמה הוא מתרחש, לא הסכימו לקחת על גבם את עול מעלליהם של הבנקאים. הם לא ויתרו והמשיכו בגל המחאה עד אשר ממשלת איסלנד החדשה נעמדה לצד אזרחיה, סירבה לתנאי "החילוץ" של האיחוד האירופאי, ביצעה שינויים משמעותיים בשיטה ואף שלחה מספר מהבנקאים האחראיים לכלא. האיסלנדים ניצחו רבות בזכות הבנתם את הגורמים למשבר הכלכלי ברמה הלאומית. ידע הוא כוח, ובמקרה של האיסלנדים הכוח הזה הצליח להטות את כף המאזניים לטובתם.

אם אנחנו, אזרחי מדינת ישראל, רוצים לראות מהפכת רוטשילד שתניב פירות, ומבקשים לעצמינו את היכולת לצלוח זמנים של משבר כלכלי – רצוי שניקח השראה מויקטוריה גראנט והאיסלנדים. גראנט לימדה את כולנו כי כלכלה אינה צריכה להיות שמורה ל"מומחים" בלבד, וכי כל אחד מאיתנו יכול להבין את הכשלים הבסיסיים, הן ברמת הפרט והן ברמת החברה, ולהכיר את הפתרונות שיובילו אותנו לצמיחה.

 

יתרה מזאת, גראנט, הילדה בת ה-12, מזכירה לנו להאמין בעצמינו וביכולתינו. לא משנה מה הגיל הכרונולוגי בו אנו נתונים ברגע זה – זה הזמן שלנו להתבגר, לקחת אחריות ולהחזיק בבעלות על חיינו ותחומי חיינו השונים. באופן כזה ש"לעולם לא עוד נטיל ספק בכך שקבוצה של אנשים מיודעים היטב ואכפתיים יכולה לשנות את העולם, כי זה הדבר היחיד שאי־פעם הביא לשינוי".