אלתרמן ואני

בעודי ליד הכיור המפוצץ, עושה את מיליון הדברים יחד, רוחצת, חותכת, מטגנת, ומדברת בפלאפון, אני שומעת מתוך הטלוויזיה קול צעיר קורא בהתלהבות את השיר של אלתרמן: "עוד אבוא אל ספך" . זינקתי, ומה רואות עיניי? – כל החבר'ה מ"הישרדות" שוכבים על החול החם באיי קמרינס, ואחת מהם קוראת את השיר בהתפעמות, כשחבריה מצחקקים ופוערים עיניים במבוכה.

הזוי? אפילו הזוי לחלוטין.

נפלתי. השיר הזה החזיר אותי 40 שנה לאחור, ליום שבו נגזר גורלי.

אחרי שזרקו אותי מ"הבימה" (זוכרות?), חיפשתי עבודה כמורה לתיאטרון, קולנוע וספרות. התקבלתי לכפר נוער, בו המורים גרים בקרבת התלמידים, ומשמשים מורי דרך ומחנכים 24 שעות ביממה. קיבלתי צריף קטן והייתי בעננים.

יום אחד, ניגש אלי מנהל הכפר ואמר בתקיפות: "מורתי הצעירה, מחר תגיע אלייך המפקחת, לבדוק אם את ראויה להיות חלק מהצוות החינוכי המפואר שלנו". הוא מלמל עוד כמה מילים, ואז הוסיף את המסמר האחרון :"ראי, הוזהרת!"

הדם אזל מגופי, עמדתי באמצע הדרך מבולבלת ואבודה כשאני שואלת בהיסטריה: "מה עושים???".

יש לי תינוקת, אמנון שלי בצבא קבע אי-שם, טלפונים אין…

כשחזרתי להכרה, זרקתי את התינוקת לאיזו שכנה רחמנייה, עליתי על הרנו 4 הצהובה שלי, זאת שידית ההילוכים שלה יוצאת מהמקום בסיבובים וכדי לעצור אותה צריך פשוט להוריד את הרגליים לכביש כי אין רצפה – וטסתי (גג 60 קמ"ש) לספריה של אוניברסיטת תל אביב כדי לחפש חומר לשיעור המבחן שלי.

בספריה התייעצתי עם הספרנית הראשית איך לעשות את הרושם הנכון והיא אמרה מיד, בלי למצמץ: "עוד אבוא אל ספך" של נתן אלתרמן. קראתי את השיר. אהבתי. אבל לא הבנתי שום דבר. התחלתי לסכם מאלפי המאמרים שהביאה הספרנית החסודה, לסכם אוטומטית, בלי בדיוק לקרוא. "יש לי לילה שלם ללמוד את החומר ולהבריק", כך אמרתי לעצמי וגם האמנתי בזה.

אבל אנשים עושים תוכניות ואלוהים צוחק שם למעלה – כל הלילה התינוקת שלשלה ובכתה, ואת השיר ואת הסיכומים לא ראיתי ממטר. בבוקר, טרוטת עיניים, רצתי לבית הספר וחיכיתי כ"שה לעולה" למפקחת שתגיע ו"תקרבן" אותי. בכיתה הושבתי את תלמידתי הגאונית, איילת, מלפנים ואת התלמיד האתגרי, ישעיהו, בסוף. והתפללתי.

בובה, כפרה, עיניים

כשנכנסה המפקחת כמעט ואיבדתי את הכרתי: אשה ענקית ונושמת, על עקבים דקים וציפורניים אדומות שלופות. "בוקר טוב, תלמידים!", נבחה מתחת לשפמפם. ענטזה אל עבר הספסל האחרון והתיישבה ליד ישעיהו, שהייתה לו מחברת אחת לכל המקצועות וגם בה היו מצוירים רק ציצים ובולבולים. כששלפה המפקחת את הציפורניים, הרטיבה את האצבע והתחילה לעלעל במחברתו, הבנתי ש"הלך עלי".

בחוג לתיאטרון לימדו אותנו שאם קוראים את השיר בטעם ובפאתוס לא צריך לפרש אותו, הוא מובן מאליו, אז התחלתי לדקלם בהתלהבות את השיר:

"עוד אבוא אל ספך בשפתיים כבות

עוד אצניח אליך ידיים

עוד אומר לך את כל המילים הטובות

שישנן

שישנן עדיין…

ואז בסוף הדממה שבלב בין דפיקה לדפיקה

הדממה הזאת

היא שלך".

בכיתה שררה דממה. הלם מוחלט. היחידה שנשמה הייתה המפקחת שפערה עיניים ורפרפה בין יצירות האמנות במחברתו של ישעיה. הבטתי בתחנונים אל איילת הגאונית של הכיתה, אבל היא השפילה מבט ועשתה לי סימן שהשיר לא אמר לה דבר.

גם לי השיר לא אמר הרבה. התחלתי לגמגם, אבל בראשי, כיאה לבת מזל בתולה הפרקטי, חלפה המחשבה: "מאחר שהיום אני מסולקת מכפר הנוער, הדבר הכי חשוב כרגע הוא ארגזים. איפה אמצא ארגזים לארוז את מטלטלי המעטים ואת המוצצים של התינוקת?". ברגע שנזכרתי שיש ערימת ארגזי קרטון ליד הצרכנייה נרגעתי לחלוטין ושאלתי את השאלה הכי מטומטמת: "מי יסביר לי את השיר?"

קרה נס. ישעיהו התרומם ואמר בקול צלול: "המורה, השיר הזה קלי קלות. בואי, אני מפרש לך אותו אחת ושתיים". ניסיתי לומר לו שלא כדאי אבל הנער לא ויתר. והנה האינטרפרטציה שלו:

"עוד אבוא אל ספך" – עוד אבוא אל ספתך.

"עוד אצניח אליך ידיים" – יעני אמזמזך.

"עוד אומר לך את כל המילים הטובות" – מותק, בובה, כפרה, עיניים.

"בשפתיים כבות" – קודם היו לוהטות ולאט לאט כבו.

"הדממה בין דפיקה לדפיקה" – את מבינה, וגם אני, אבל לא יפה לדבר על זה בכיתה.

פחדתי להביט לעבר המפקחת שרשמה בקפדנות כל מילה שיצאה מפיו של ישעיהו. הבנתי שזהו זה, אחרי הפירוש הזה נסתם עלי הגולל, אני מפוטרת.

הצלצול הגואל הציל את המצב. ראשונה יצאה המפקחת, מעכסת על עקביה הדקיקים ופולטת "תודה" בקול יבשושי ועיניים רעות. אחריה, יצאתי אני עם התיקים והאף באדמה, ואחריי רץ כאייל שלוח, ישעיהו שצרח: "נו, איך הייתי המורה? את רואה? את נותנת לי 60 אבל כשצריך להציל את הכיתה מי קופץ תמיד בראש?". הרגשתי ששעת הפרידה הגיעה. בחדר המנהל ישבה המפקחת כשהיא מתופפת בציפורניה על שולחן העץ. השפלתי מבט ותכננתי במוחי את אחר הצהרים (התינוקת ישר לסבתא, אארוז קודם את המטבח…). המפקחת הביטה בי בעין עקומה, ואמרה: "כל הכבוד לך, מורתי הצעירה! התלמיד לא הבין אף מילה אבל הוא חש את הרוח הארוטית הנושבת מבעד לשורות של אלתרמן. כל הכבוד לך שלא תיקנת אותו ונתת לו לזרום ולהתחבר לאלתרמן, בדרכו שלו".

המפקחת לחצה את ידי. יצאתי לחצר וצרחתי במלוא גרוני: "' אין עליך אלתרמן!"