כמו תמונה מהזו'רנל

צריך כנראה להיות חולה מאוד כדי להתאהב ממבט ראשון ולתמיד. הגורם המרכזי לפגישה הגורלית הזו היה חיידק ה"סטרפטוקוקוס". כאבי תופת בגרון, חום, אנטיביוטיקה, אלף כוסות צ'אי והמון המון פיפי…

הימים הם ימי קיץ אי שם בשנות ה-60. כל הכיתה שלי כבר שלושה ימים במחנה עבודה בקיבוץ מחניים, תורמים את חופשת הקיץ ליישובים המותקפים ברמת הגולן. ואני? קודחת מחום במיטה.

ד"ר אמא שלי החליפה לי קומפרסים וניחמה אותי: "כמה פעמים אמרתי לך שכשחולים לא נוסעים?!  קודם תרגישי יותר טוב, ואם הרופא יגיד שאפשר – תסעי".

כך, אחרי שלושה ימים, חלשה וחיוורת הגעתי עם תרמיל גב ותרופות לתחנה המרכזית בתל אביב, וחיכיתי לאוטובוס בואכה טבריה ומשם למחנה העבודה בקיבוץ מחניים.

בין עשרות העומדים בתור קלטתי בעין בלתי מזוינת, במרחק מטרים ספורים ממני, נער מתולתל עם עיניים חומות ענקיות, תרמיל על הגב ומכנסי תנועה קצרים כאלה עם הקיפול המגוהץ והכיסים המבצבצים .

מאותו רגע חיידק ה"סטרפטוקוקוס" נרדם ומתוכי קפצה נמרה לוהטת. דחפתי את כולם, מיהרתי לעלות לאוטובוס ונחתתי 'בול' ליד עלם החמודות. אומרים שאין דבר כזה אהבה ממבט ראשון אבל עליי זה נפל כמו רעם ביום בהיר. זה עירפל את עיניי, חידד את חושיי ובמיוחד פתח את פי, כך שמהרגע שהוא נפתח הוא לא נסתם. מתל אביב ועד טבריה (באותן שנים הנסיעה ארכה 4 שעות) קשקשתי וקשקשתי.

יפה העיניים, שהסתבר ששמו אמנון (גם השם שלו הדליק אותי), לא הצליח להשחיל מילה והסתכל על תופעת הטבע שישבה לידו, בתימהון. סיפרתי לו את כל תולדות חיי, חיי משפחתי, דעתי על העולם, כל מה שצריך לדעת על חברותיי, וכמובן בסוף על המחלה שעצרה אותי בבית.

כאן קרה נס והשתקן אמר משפט שלם – "באמת?", פער הנער זוג עיניים והשחיל מלמול: "גם אני שכבתי עם חום וכאבי גרון וגם הכיתה שלי נסעה לפני כמה ימים לקיבוץ חולתה. זה ליד מחניים, הקיבוץ שלך. יופי, נפגש שם".

זהו, הייתי מאוהבת!

בכל הבדיחות שאני מכירה על פגישה ראשונה, מדגישים את ההבדל בין גברים לנשים: גבר פוגש אשה ומדמיין אותה מתלהבת וצועקת במיטה "עוד, עוד". לעומת זאת, אשה פוגשת גבר ומדמיינת אותו מנדנד את הילדים בגן השעשועים והם צועקים: "אבא, עוד, אבא עוד".

כך בדיוק הרגשתי : הנער הזה יהיה האבא של הילדים שלי!

עליתי לאוטובוס ילדה בת 16, שבולעת רומנים רומנטיים בספריה, וירדתי ממנו גיבורת רומן דרכים ציוני-קיבוצי.

אבל כידוע "האשה מתכננת תוכניות והאלוהים צוחק", ולמרות שמחניים וחולתה הם קיבוצים קרובים כל החודש לא נראה זנב מחזר.

עבדתי כמו משוגעת בקטיף תפוחי עץ, כשאני מספרת בפעם האלף את סיפור האהבה של רומיאו ויוליה באוטובוס לטבריה. חברותיי חשבו שהמחלה מחקה לי את המוח, כי למרות שכל יום אחרי העבודה התקלחתי, התלבשתי יפה ועמדתי בפתח של הקיבוץ בציפייה ל"אחד" – חוץ מאבק אף אחד לא חיפש אותי.

עבר יום, עברו יומיים, גם חודש וחודשיים. מדי פעם בלילות הייתי חולמת חלומות טרופים על נער ונערה בוערים מחום, שוכבים זה לצד זו, העיניים החומות מביטות בי בתימהון, הידיים היפות מסיטות את הפוני שנכנס לי לעיניים ועל הקצרצרים עם הכיסים והסנדלים. שום דבר לא קרה במציאות, ואמנון נעלם עם החלומות…

גם שמן הדגים לא הפריד בינינו

בינתיים צרה צרורה: גיל ההתבגרות תקף אותי בחמת זעם. כל כולי הייתי נתונה למתקפת חצ'קונים, כשכל חצ'קון בגודל הר געש מופיע, הורס לי את החיים ונעלם.

לאמא שלי נמאס מהיללות שלי והיא הלכה לרוקח הבולגרי, פרדו, שהיו לו משחות פלאים וקיבלה ממנו משחה אפורה משמן דגים ו"צ'יניק" שמורחים על הפנים עד שהיא מתייבשת. בסוף מקלפים אותה והפצעים נעלמים.

באותו יום קיבלתי פטור משיעורי בית. מרחתי את כל הפרצוף בשמן דגים, קשרתי את הראש במטפחת כדי שלא יידבק בשערותיי, לבשתי את חלוק הפלנל החום עם הפרחים הצהובים של אמא שלי, בקיצור נראיתי כמו "תמונה מהז'ורנל". כיוונתי את הרדיו ל"קול השלום", ולצלילי השיר "ONLY YOU" חיכיתי לנס החצ'קונים.

אחי הקטן אורי בן ה-6 ירד עם הזבל למטה ועלה עם אורח. בגלל ה"בטון" שהיה לי על הפנים לא יכולתי להבחין מי בדיוק האורח הזה שנכנס ולחש את שמי במין קול כזה של געגועים.

כשהבנתי שרומיאו תפס את יוליה לא במיטבה, קפצתי כעקוצת דבורה ורצתי להתנקות ולהתלבש כשאני ממלמלת: "אוי ואבוי, אוי ואבוי". או אז ניגשה אליי אמי החכמה ואמרה לי: "איז'יקה (ילדה), תאמיני לי, אם הוא ראה אותך כבר ככה ונשאר, יותר גרוע לא יכול להיות. הוא לא יילך לשום מקום, תירגעי". אז נרגעתי…

עברו 50 שנה. לא תאמינו הוא ,כלומר אמנון, עוד פה. והסידור עדיין בתוקף: אני מדברת, הוא שותק ומחייך. מתכון מושלם לזוגיות!

וחיידק ה"סטרפטוקוקוס"? טוב ששאלתם, גם הוא עדיין כאן!

כל  שנה בדיוק באותו יום, אנחנו, כלומר רומיאו ויוליה, שוכבים לוהטים מחום במיטה, עם עיניים בוערות ואנטיביוטיקה, חולים וחולמים, ממש כמו שהיינו פעם…כל כך תמימים ומאוהבים.