69 צפונה

אני יליד 69, בן בכור מבין ארבעה אחים, גדלתי ונולדתי במגדל העמק. מקום חם ואוהב אדם, מלא ירוק לתפארת הבריאה.

בזמן מלחמת יום הכיפורים, בעודי בן 4, אמי, כבעלת מכולת, הייתה מתרוצצת בין המקלטים. אבי התגייס למלחמה, ואני מצאתי עצמי נשאר לא פעם לשמור על אחי האהוב, אופיר. הייתה לי מכונית פלסטיק אדומה, "קארטינג" סטייל שמאוד אהבתי. באחת הירידות למקלטים היא כנראה נגנבה ואבדה לי. אני זוכר את עצמי שנים אחרי מחפש אותה בין הבתים, ומבקש מאמי בעיניים דומעות שנעשה את הסיבוב האלף כדי למצוא אותה.

ביום ההולדת ה-18 שלי, ביקשתי מאמי שנצא לסיבוב כדי לחפשה שוב. אמי אחזה בי בחיבוק אוהב, מלא אמפטיה ואמרה:"איילוש, אולי הגיע הזמן שתבין, המכונית האדומה לא תשוב. בוא תלמד נהיגה, תקנה לך פיאט פונטו אדומה".

חייכתי בבושה…האמת? עד היום כשאני מבקר שם, אני מוצא עצמי מטייל בין הבתים בתקווה למצוא אותה….

געגועים ונוסטלגיה הם אחים תאומים אך לא זהים. דומה שהם מופרים מאותה ביצית וזרעון, ושתחת השפעתם נמצא עצמינו לבטח עם לחלוחית קלה של דמעה מהולה במחנק גרוני ומבט בוהה למרחק כמו צופה בעולמות של פעם שכנראה אף פעם לא ישובו. כמו בדרמה אמריקאית, מה שיקבע את ההבדל בין דרמה איכותית לכזו שנופלת במלכודת הקיטש היא מידת ההשענות של הבמאי על בלוטות הרגש והקבעון של חומרי הגלם המוכרים והנדושים. ההשענות על הערגה והעיניים המצועפות אל העבר יכולה להיות חומר גלם איכותי לבנייה, התרעננת והתחדשות ובאותה מידה יכולה להפוך לקבעון.

אתם יודעים למה כוונתי, הרי מדובר באותם טעויות ומשברי עבר, שלעתים מותירים את בעליהם בצער וחרטה ובאי יכולת להתרומם. הם כמו מתאגרפים בקרב החיים שממתינים לספירה לאחור של השופט.

אחרוני ה"איסטווידים" הקשוחים שעוד נשארו בעולם הזה יעמדו בפני כל איום על חשיפת רגשותיהם מלבד האיום הגדול על קשיחותם, והוא סימן קטן מהעבר שמחזירם בערגה לימים שכנראה בגללם הם נעלו את שערי הלב בפני סביבתם ועצמם. זה יכול להיות בית משיר, פרצוף מוכר מהעבר, ניחוח מוכר של אפיה שמציף את הגעגועים לבית אמא…ולא בכדי הם בחרו לנעול ולמתן את בלוטות הרגש. הם הפנימו את המתכון ששמור למצליחנים שבנו והוא להתחבר לשעון מפת הדרכים של החיים, להתמקד בתוכניות ברורות מטרה, לייצר אנרגיית עשייה שבה מיכל הדלק לעולם לא אוזל ולהיות בתנועה ועשייה ללא חת. את הנוסטלגיה והאפשרות לבלטות הדמע והרגש לפרוץ הם משאירים רק לסופ"שים.

קצרים וארוכים

אז למה הטייטל 69 צפונה? ראשית, כי זה סקסי ומפתה. שנית, וקצת יותר ברצינות, כי שמתי לב לתופעה של ילידי שנת 69 וצפונה, ואני ביניהם, שנקראת: "געגועיות יתר", המסרסת לעיתים את העשייה ומסרבת לפנות לנו מקום.

שלישית, במפת הדרכים של אנטומיית גופינו הראש נמצא בקצה הצפוני. לא אחת, למגינת ליבינו, אנחנו מתנהלים ונשלטים על ידי איזורי הרבייה שבצפון גופינו, שמה לעשות, הם מנוהלים על ידי האגו והילד שבנו, שהוא בעל סף תסכול נמוך וחשיבה למרחק של 2 ס"מ אחורה.

למה אנחנו עצובים כל כך בגעגועים? למה בלדה קיטשית משנות ה-60 וה-70 יכולה לעשות מה שאלף שעות אצל פסיכולוג לא מצליחות? אולי כי אנחנו מתגעגעים לעצמינו? אולי כי אנחנו מתגעגעים לרגעים בהם הסרנו את מחיצות האגו? לימים בהם הרשינו לעצמינו ליהנות מדברים פשוטים? לימים בהם נשמנו בין מלחמת ההשרדות הראשונה לשניה?

אולי אנחנו מהלכים מתוסכלים ונופלים פעם אחר פעם למלכודות אותן אנו הצבנו בעצמינו לעצמינו, כאשר נשענו על העבר במקום ללמוד ליהנות מהחדש ומהחוויות החדשות של החדש.

הגיע הזמן שאנחנו, 69 וצפונה, נגשים את הסודות הכי מביכים, נשתטה ונרגיש הכי רציניים, נשאר ממוקדים אך בשיא הרצינות ועדיין ספונטניים להצחיק, נתמקד ונאמין בדרכינו, בידיעה שהיא המדויקת והמתאימה לנו, נמשיך להתרפק על העבר אך בו זמנית לייצר חוויות חדשות כדי להתרפק על העתיד.

החיים…אני לומד בכל פעם מחדש, הם גם קצרים אך עם זאת ארוכים, תלוי באיזה גודל או רוחב בחרנו.