אל תפריעו לבלוז שלי

באחת ההופעות שלי ניגש אלי הגיטריסט שמנגן איתי זה כשש שנים, ואמר לי: "אייל, כשאתה שר זה כאילו אתה שואג את כל מה שיושב על ליבך…גם כשאתה כותב שירים, תמיד יש כאב וזעקה בין השורות. אתה לא יכול לכתוב שירים שמחים כאלה שירקידו את האנשים?".

חשבתי על דבריו והלכתי לייצר לי שברון לב נוסף ובלוז חיים חדש…מה, אני עכשיו אהפוך למכונת להיטים לשמחות? איפה האמת שלי? איפה חיבוטי הנפש שלי שממלאים את כוסית הדיו של פולמוס הכתיבה שלי?

דומה שהרעב, האנונונימיות, הצמא להכרה וביטוי מכאובי החיים והנשמות המורכבות והפגיעות הם הרחם הפורה ביותר ללידת יצירות המופת שעצבו ומעצבות את חיינו. בהסכמה הדדית של שני הצדדים, אנו הנהנים העיקריים מפרי כאבם.

ישנו ערך מוסף משמעותי ביותר לסבל החיים ורציצות הנפש של האמן, שמובילים אותו ללכת עד הסוף. הרעב והצמא לבטא את הכאב והסבל מולידים את השיא האמנותי.

למעשה, ייתכן ובעת כתיבת שורות אלה נכתב ה-"Let It Be" הבא שלנו או עוד ספר או ציור מופת קורמים אור וקווים…

מיילס דיוויס אמר שהמוסיקאים הכי גדולים הם אלה שאף פעם לא יזכו להכרה, וכדי לבסס את מסקנותיי בחרתי במספר דוגמאות מהארץ והעולם:

ג'ניס ג'ופלין הזריקה ושתתה את נפשה למוות. כנראה שהיא שנאה את עצמה ואת חייה רצופי הסבל יותר משאנו אהבנו ועדיין אוהבים אותה ואת קולה הסדוק.

אלביס פרסלי שתה כדורים והאביס את גופו ונשמתו למוות בגלל שברון הלב מעזיבתה של פרסיליה עם מאמן הקראטה שלה. לא יעזרו אלפי המעריצות שמרטו שיערן מכל הזזת אגן ומכנס צמוד עד להתפקע – הוא רצה אותה וחלם על חיים שפויים.

מייקל ג'קסון, הוא חווה ילדות אלימה פיזית ומינית כדי להפוך להיות וורסיה גרוטסקית של עצמו.

ג'ימי הנדריקס, כילד שננטש מגיל צעיר, יילל עם החשמלית שלו את מכאובי הנפש בעודו חובש בנדנה ספוגה בסמים ממריצים. כנראה שהוא העניק שיעורים פרטיים ליוסי אלפנט, עוד גאון מוסיקלי ישראלי שחי ברפש הסבל והזריק עצמו למוות…

טינה טרנר ספגה אלימות והואבסה בסמים כדי לפרוץ לתודעתינו בשנות ה-80 עם "Privet Dancer" ו-"Whats Love Got To Do" ועוד…

ומה עם ריי צ'ארלס שהזריק את מוסיקת הגוספל ולחם ללא חת יחד עם מכונת הסקס והקצב, ג'יימס בראון, כדי שקולם של תופעות הטבע המופלאות של הקולות השחורים ישמע מחוץ לגיטאות העמוסות בהירואין וספריי לתספורת האפרו?

קורט קוביין, ג'ים מוריסון, איימי ויינהאוס (שבוודאי נותנת בראש עם ג'ניס שם למעלה)…

מרלון ברנדו חי חיי אומללות ובידוד בין תפקיד חיים למשנהו…

זוהר ארגוב אמלל את כולם ואת עצמו עד מותו העלוב כדי לסלול דרך לאפלייה מתקנת והכרה באחיו המסלסלים…

אני יכול לתת עוד עשרות דוגמאות, אבל זה עלול לעייף, אז אפסיק כאן.

אין זמן

היום אנחנו חלק מדור האינסטנט הדיגיטלי, כשקצב החיים והמטבוליזם שלנו בעיכול אמנים חדשים מהיר ביותר, ובעודינו מטפחים לנו כוכב נולד חדש אנו כבר נושאים עיניים לזוכה הטרי ב"דה וויס" הבא. אין לאמנים מספיק זמן מסך להביא את האמת שלהם. למעשה, הם ממהרים לייצר את הרינגטון הבא שיספק אולי להם ולמפיק שלהם עוד כמה שקלים…אתה רואה זמר ששר בעיניים מצועפות שיר על כאב ואהבה נכזבת, כששרירי הלב שלו בכלל עוד לא עמדו בשום מבחן אמיתי של הטירונות ומסע הכומתה של החיים…

אז מה עם האמנות? מה עם כוחה של המילה? מה עם קצת עצב אמיתי?

בין כל תיבות הקצב המטורף בפזמון של החיים מתמעטים והולכים האנשים שיש להם את הכוח והזמן להקדיש להאזנה לעוד אלבום מופת מחתרתי. זה הרי עלול לגזול מאיתנו את זמן האיכות שלנו מנפלאות התבונה של הפייסבוק.