"הטלוויזיה זה שקר על גבי שקר על גבי שקר"

הוא אמנם חי ונושם את הסצנה התל אביבית, מתחכך בברנז'ה, כותב לתוכניות טלוויזיה בפריים טיים ולתיאטרון ונושא גם את התואר "אח של", אך שום דבר מכל אלה לא מצליח לפגום בראייתו הצלולה את עולם האשליות שמוכרת הטלוויזיה הממוסחרת להמונים ובטח שלא לחסוך מהביקורת הנוקבת שיש לו על תרבות ה"כלום". יריב גוטליב, כותב ויוצר, דופק חשבון רק לעצמו, וזוהי בעצם  תמצית סיפור חייו. אולי הסיפור הטוב ביותר שאי פעם כתב למחזה אותו הוא חי.

גוטליב (49), בזוגיות עם קלאודיה, קרמיקאית+ילדה בת 15.5, לא עזב את תל אביב מעולם. הוא נולד וגדל בצפון תל אביב, לאם, סוכנת נסיעות, ואב, איש מכירות. הוא הבכור מבין שלושה אחים – אורי גוטליב, שחקן, קומיקאי ומנחה, ויעל. "גדלתי בצפון תל אביב, ב'גני צהלה' שזה ליד צהלה. זו דרגה נמוכה, פשוטי העם, לא האצולה. תמיד התנצלתי על זה", הוא צוחק.

צחוק והומור היו מוטיבים קבועים בריאיון הזה. בכלל, גוטליב הוא אדם מצחיק ומלא חינניות ילדית שמסרבת להתבגר. וטוב שכך. זה כמובן מסביר את העובדה שהרזומה שלו כולל כתיבת טקסטים ומערכונים לתוכניות טלוויזיה סאטיריות והומוריסטיות כגון: "מועדון לילה", "קצרים", כפיות" ועוד. את כתיבתו לתיאטרון, כמו גם מחזה קצר שכתב ל"הבימה" בשם "תיקון", המציג סיפור אהבה בצל זכרונות השואה – הוא מביא מהמקום הרציני, הפנימי והמיושב שבו. זה המקום אליו הוא "צולל", כדבריו, צולל לתוך עצמו.

"הפוריות שלי היא אינסופית"

הוא היה ילד מחונן, שוחר עצמאות, שאהב לבלות לבד עם עצמו. "כבר בכיתה א' רצו להקפיץ אותי לכיתה ג' אבל אמא שלי ביקשה ש'יעזבו את הילד ושיתנו לו לגדול רגיל'. הייתי ילד מאוד מוזר: בגיל חמש כבר קראתי ספרים וידעתי חשבון. אהבתי להיות כל הזמן לבד. עד היום יש לי יכולת לאהוב להיות לבד, בתוך בועה של עצמי. ההורים השאירו אותי לבד בבית בגיל 4, כי לא הסכמתי לבייבי סיטר. הייתי חברותי אבל זה לא היה צורך. אהבתי שאוהבים אותי, הייתי ליצן הכיתה, אבל לא היה לי צורך לאהוב אנשים אחרים. הייתי יצירתי, שקוע בתוך עצמי. כבר בגיל גן היו יכולים להכניס אותי לחדר עם משחק ולשכוח ממני. אמא שלי מספרת שהיה קשה להעניש אותי, זה לא עבד, כי להכניס אותי לחדר ולא לראות טלוויזיה זה לא היה עונש מבחינתי, זה להיות בתוך עולמי הפנימי. זה כך עד היום. יש לי מעט צרכים ותשוקות חיצוניים".

לדבריו, היום, בגילו המכובד, החל ליטול ריטלין לאחר שמצא עצמו אובד בתוך עצמו. "לפני מספר חודשים עשיתי אבחון אצל פסיכיאטר וגיליתי שיש לי הפרעת קשב וריכוז, שכל הסימפטומים שלה מתאימים להיסטוריה האקדמאית שלי. הייתי ילד מחונן אבל לא אהבתי את הלימודים. היום אני בתקופת פריחה, הפוריות שלי היא אינסופית, כל יום אני עם רעיון חדש, יצירה חדשה, אני בולע את העולם ומנסה לתת לו חזרה. העומס הזה התחיל לגרום לי לקרוס, להתבלבל. אני לא יודע עם מה להתחיל: עם המחזה, עם התסריט…אין סוף. מרוב שזה היה עבורי עומס איבדתי את הרגליים והידיים. קלטתי שיש לי בעיה. התחלתי לקחת ריטלין וזה מאוד עוזר לי. אני לוקח את הכדור עם ההשפעה הקצרה. אני משתמש בזה בצורה מאוד מבוקרת, ואני הרבה יותר יעיל. זה לא פוגע ביצירתיות אבל מגביר את היעילות".

החיבור לעולם המחשבים היה באמתחתו מגיל צעיר ובצבא שירת בממר"ם (יחידת המחשבים של צה"ל). לאחר הצבא התלבט בין לימודי קולנוע וטלוויזיה לבין לימודי מתמטיקה ומדעי המחשב, אך בסופו של דבר בחר באופציה השניה. "חשבתי פרקטיקה, עתיד, קריירה. זה מצחיק שאחרי 25 שנה אני מוצא את עצמי בקולנוע ובטלוויזיה. לקח לי 20 שנה לעשות סיבוב כדי להגיע למשהו שהיה שם מלכתחילה. למרות שעד היום אני אוהב מחשבים, אוהב אלגוריתמים, זה כמו 'לגו'".

החשיבה על פרקטיקה הובילה לכך שפרש מלימודי התואר באוניברסיטת באר שבע כעבור שנתיים. "לא יכולתי לסבול מתמטיקה, ובמחשבים – הכל היה מאה. גם באותה תקופה נפרדתי מחברה שלי, היה לי משבר נפשי מאוד גדול, והחלטתי לפרוש".

במשך חמש שנים עבד ביחידת המחשב של "אוסם", ובגיל 30 החל לעבוד כאנימטור תלת מימד ומצא עצמו מייצר פתיחים לתוכניות טלוויזיה כמו: "גלגל המזל", חמש עם רפי רשף". לאחר שש שנים עבר לתחום המולטימדיה.

תל אביב הגדולה – סקס, נשים ורוקנרול לא היו בתמונה?

"אני לא התל אביבי המצוי. היו תקופות של חגיגות, סמים וכאלה, בשנות העשרים המאוחרות, אבל בעיקר התעסקתי בעצמי. עד שעזבתי את האוניברסיטה הייתה לי זוגיות. לאחר מכן הייתה לי עוד זוגיות, וב-95' פגשתי את זוגתי הנוכחית, קלאודיה. יש לנו ילדה בת 15 וחצי. אנחנו לא נשואים עד היום. פגשתי אותה בכיכר ביום שבו נרצח רבין".

אז נשים לא היו ה'אישיו', אבל הרוקנרול בהחלט כן. בשנת 94' הקים הרכב רוק בשם "זק מיראז'" עם עוד שלושה נגנים. גוטליב היה הזמר, המלחין, הכותב והגיטריסט. ההרכב הופיע במועדונים בתל אביב והוציא דיסק דרך "הד ארצי". לאחר ארבע שנים ההרכב התפרק.

"קרוב לגיל 40 עזבתי את הכל והתחלתי לכתוב. פה אחי, אורי, נכנס לתמונה. הוא היה חזק בתחום התעשייה, הוא כבר היה כוכב והופיע בטלוויזיה בתוכניות: 'שוטטות', 'צה"ל 1'. אורי בא אליי וסיפר לי שיש לו רעיון ליצור סדרת טלוויזיה שבמרכז העלילה שלה: הוא, אורי, ואיילת זורר הם זוג בסדרה וכל אחד מהם כוכב טלוויזיה. סדרה שחושפת את החיים האמיתיים מאחורי חיי הזוהר. שניהם, איילת ואורי, באו אליי והציעו לי שאכתוב את התסריט. אורי מאוד אהב את הראש שלי. הוא קצת בעצם הכריח אותי להכנס לזה, אבל אי אפשר להגיד לא, בטח לא בגיל 39, ובטח לא לאורי גוטליב ואיילת זורר, אותה אני מכיר מילדות.

"התחלתנו לעבוד על הסדרה, ולאט לאט דברים התחילו להתפתח. שם, קרה הרגע המכונן השני בכתיבה שלי (הרגע המכונן הראשון היה יותר מיסטי, בשנת 93', כשקראתי את הספר שורשי השמיים של רומאן גארי). הבנתי שיש לי את זה, שאני יכול לקחת מילים, להניח אותן על הדף, ושהם ישמעו מצוין. שאני יכול לרגש, להצחיק בשורה אחת. אני יכול לעשות מניפולציה רגשית לקורא. כתבתי כחמישה פרקים למשעי ופנינו לכל מיני גופים, אבל איכשהוא זה התמסמס. לא הייתה לי אכזבה כל כך גדולה כי לא הייתה לי ציפייה. לא ממש הכרתי את העולם הזה".

אבל הניסיון הכושל ליצירת סדרת טלוויזיה לא היה באמת בגדר חסר טעם, שכן בעקבותיו נחשף גוטליב לכישרון העצום שלימים ישמש כמשאבת הלב והדם בחייו המקצועיים.

"אחרי שלא הצלחנו עם הסדרה, איילת זורר הכירה לי אדם בשם שלומי מושקוביץ', שהוא מחזאי ידוע וותיק, שיצר לאחרונה את 'כוכב יאיר' ב'הבימה'. הוא בדיוק פתח סדנת כתיבה שהיא עולם בפני עצמו. הלכתי לסדנה ולמדתי בה במשך חמש שנים. עשינו פרויקטים, קבוצות חשיבה, מפגשי יצירה. כבר במהלך השנה השנייה של הסדנה אני מבין שמה שאני רוצה לעשות בחיים זה לכתוב, שהכתיבה זה האושר האמיתי, שמביא לי סיפוק אמיתי, לא סיפוק של הצלחה אלא סיפוק של עשייה. בסדנה הזו הבנתי שאלה הם חיי, והגיל שלי בכלל לא היה פקטור. אף פעם לא היה לי 'אישיו' עם הגיל. אני לא יודע באמת בן כמה אני, ואין לי בעיה עם תהליך ההתבגרות וההזדקנות. אני לא מבכה את עניין הנעורים ואני לא מפחד מהזקנה. אני מדבר עם אנשים שמאוד מוטרדים ממה עם יעשו בחייהם, והם רק בני שלושים ומשהו…מצחיק. אני מספר להם: 'אני התחלתי לממש את עצמי חמש שנים אחרי שהתבכיינתם'".

מאז, במשך תשע שנים גוטליב מתמסר כל כולו לכתיבה, ולצורך סיוע שכר את שירותיו של הסוכן מאיר קוטלר (הסוכן של אביב גפן, יהודה פוליקר ועוד). גוטליב, כאמור, כתב תסריטים ומערכונים לתוכניות טלוויזיה ולאחרונה סיים לכתוב תסריט לסדרה "קופיקו" של "טלית הפקות", לסדרה "אליפים" בערוץ הילדים ולמופע בידור חדש של דובי גל, אלברט אילוז ודידי גת.

"לא נעזרתי הרבה באורי. יש לנו קשר נהדר, קשר אהבה מדהימה, תמיד היה לנו. לפעמים אנחנו לא מתראים חודש אבל אין משמעות לזמן. אני אוהב אותו, מעבר לזה שאני חושב שהוא הקומיקאי הכי מוכשר בארץ היום. שלומי מושקוביץ' האמין בי והוא חיבר אותי עם הסוכן שלי, מאיר קוטלר".

"המציאות מעוותת"

ופה יש תפנית מעניינת בעלילה. גוטליב מתפרנס בעיקר מכתיבה לתוכניות טלוויזיה אבל לו עצמו, בביתו, אין טלוויזיה. איפה הפרדוקס? זהו, שאין כזה. יש מעין קו הפרדה ברור בין אהבתו העזה לכתיבה לבין סלידתו העזה מתרבות הטלוויזיה.

"מי שרואה טלוויזיה זו הבעיה – שהוא מקבל השראה מהטלוויזיה. זה כדור שלג, שבו יש שקר על גבי שקר על גבי שקר. תסריטאי היום כותב את מה שהוא חושב שהקהל ירצה, ואיך הוא חושב את זה? הזכיינים/המפיקים אומרים לו מה הקהל רוצה. אני לא נמנה עליהם, בגלל זה אני לא מצליח להיות תסריטאי ראשי של סדרה או הפקה כי אני לא יודע מה הולך היום בטלוויזיה. אני כותב בסגנון אישי שלי. זה לא שאני רוצה להתפשר, אני לא יודע איך. אין לי מודל חיקוי ואם כבר יש לי מודל לחיקוי זו סדרה בריטית או סדרת נישה בארה"ב, אלה הרפרנסים שלי. הרייטינג הוא שקר כי זו קבוצת אנשים שהכניסו להם מכשיר מדידה הביתה, ועצם זה שיש להם מכשיר מחייב אותם לצפות בטלוויזיה. המצאות המכשיר מעוותת את המציאות. הם נשלטים. הם מודעים לזה שיש להם מכשיר, ושאם יעברו ערוץ או תוכנית יש לכך משמעות.

"מקבלי ההחלטות בטלוויזיה לא מייצגים באמת את הטעם של הקהל, כי הרייטינג הוא שקר גדול. אני מאוד מקווה שתהליך התעצמותו של האינטרנט והיעדר הכסף לזכיינים יובילו להתרסקות הטלוויזיה, כשמתוך ההתרסקות הזו יצוצו ערוצים חדשים, יותר נכונים. אי אפשר לתקן היום את מה שיש, זה מקולקל בצורה שאי אפשר לתקן. זה להרוס ולבנות חדש".

ומה בנוגע לתוכניות הריאליטי שתפסו תאוצה בשנים האחרונות? הן גם חלק מהתרמית?

"ההגדרה מוזרה. 'כוכב נולד' נחשבת תוכנית ריאליטי אך היא לא. היא תחרות, אין שום ריאליטי. גם 'רוקדים עם כוכבים'. יש תחרות ומי שיותר טוב – מנצח. הריאליטי האמיתי זה 'האח הגדול' שזה רדוד באינסוף רמות. זה רדוד כי אתה לא באמת מעשיר את עצמך בשום צורה. האנשים שמופיעים שם אלה האנשים שנמצאים ברחוב אבל אתה לא מתסכל עליהם. אתה מסתכל עליהם רק בגלל שהם הוכנסו לתוך וילה ושמו עליהם מצלמות. זה מעלה את האנשים הספציפיים שבתוך הבית והופך אותם לכוכבים מעצם שהותם בבית הזה, לא מעצם כישרונם. איך אדם יכול להעשיר את עצמו דרכם?

"קותי יכול לנצח או להפסיד, אין לזה שום משמעות. מה שחשוב בתוכנית זה מי ניצח ולא מה באמת יש בו, באיש הזה, במסר שהוא מעביר. כשנגמרת עונה שלמה של 'האח הגדול' – עם מה אנשים יוצאים? מה הם למדו? – כלום. בזבזו יותר מדי זמן על פחות מדי תמורה. ארבע שעות בשבוע, תכפילי את זה בשלושה חודשים, מה קיבלת? – 48 שעות שישבת מול הטלוויזיה וקיבלת כלום. בני אדם אוהבים את זה כי לרוב אין להם את היכולת להתאמץ ולשפר את עצמם, לעשות עוד צעד קדימה מבחינה פנימית, רוחנית. יותר קל לצפות במישהו אחר. הם אפילו חושבים שזה נותן להם משהו, אבל מעבר לנושא שיחה זה לא נותן כלום. התוכניות האלה יוצרות צופים בוהים".

אז מה באופן אישי היית רוצה שיוקרן בטלוויזיה?

"יותר תוכניות תעודה, דרמות. 'החמישיה הקאמרית' הייתה סאבטקסט, מערכונים עם מסר. ב'ארץ נהדרת' היה את זה אולי בעונה הראשונה, אבל הם הולכים ומכוונים את זה לאוכלוסיה של בני 15. הם מרדדים את זה בכוונה, הם יודעים בדיוק לאן, לאלה שהכריחו את ההורים שלהם לראות את זה".

נשמע שחווית על בשרך ודמך את תרבות הרייטינג

"כתבתי סדרה יחד עם שי גולדשטיין, קומדיה שאני באמת מאמין שהיא אחד הדברים המצחיקים שנכתבו. 'קשת' לא לקחה אותה כי זה לא היה מספיק חד, זה היה מעודן מדי, זה לא היה מספיק מצחיק את אותם 30 אחוזי רייטינג. הזכיינים כבר לא יודעים מה מצחיק את הציבור, הם יודעים מה מצחיק אותם במינימום, אבל במקסימום – הם לא יודעים".

נדמה שגילך היחסית מבוגר וניסיונך הרב נותנים לך נקודת מבט מפוכחת על כל התעשייה הזו

"אני תמיד הזקן בחבורה, כי התחלתי מאוחר, ואני לפעמים כותב פאנ'צים לתוכניות, שזו פעמים רבות עבודה של חבר'ה בני עשרים פלוס. הרבה פעמים אני כותב דברים שמצחיקים רק אותי. בתוכנית 'מועדון לילה' היו מספר כותבים וכל אחד מהם כתב 300 בדיחות בשבוע. זה המון. זה לשלוף את השפן מהכובע, כשאתה יודע שאין שם למעשה שפן, אך אתה יודע שאם תשלח את היד כן יהיה שם שפן. אתה גם הקוסם וגם זה שלא מבין את הקסם".

אז מה מכאן והלאה?

"הצבתי לעצמי מטרות שכנראה לא אעמוד בהן במסגרת הזמן שהגדרתי. עד גיל 50, זה עוד שנה פלוס: ספר, מחזה, דיסק, סרט וסדרת טלוויזיה. לא נתתי לעצמי הנחות. אם זה יקרה בגיל 51, גם בסדר. המצב סך הכל לא רע: אני כבר במשא ומתן עם הוצאת ספרים לגבי כתיבת נובלה, רעיון המחזה כבר קיים ושליש ממנו כבר כתוב, הסרט – שליש ממנו כבר כתוב וסדרת טלוויזיה איכותית – יש לי כבר שבע סדרות כאלה על המחשב. בנוסף, אני כבר כמה שנים מופיע בתיאטרון 'תמונע' עם הרכב מוסיקלי משולב בסיפורים קצרים. כלומר, כל מה שאני רוצה שיקרה, יקרה. בלי שאני לא אהיה בטוח, זה לא יקרה".