ותודה לאיש האמיץ הזה

אחת וחצי בלילה. הפלאפון שלי מצלצל. מספר חסוי. אני עונה. אצל מוסיקאים ורווקים מחודשים זו לא חוצפה לסמס ולהתקשר בשעות כאלה. אנחנו ונשמותינו רק מתחילים להקיץ משנת היומיום הסיזיפי. הקול לא מצלצל מוכר (זה לא קול נשי צרוד מחרמנות חסרת אונים של לילה…).

 

"אייל שלום, זה איתן, אתה לא מכיר אותי. אני אוהב לקרוא את הפוסטים שלך ועכשיו את הטור ב'קפה'. אתה חבר בפייסבוק של אשתי האהובה".

"לא, אני לא מכיר", אני משיב לו בנימוס, "ותודה על המחמאה, אך איתן, בלי לפגוע, השעה היא אחת שלושים ושש בלילה. יכולת להתקשר גם מחר בבוקר. אני הגיוני בדבריי?".

"אתה צודק, סליחה. מה חשבתי לעצמי. תודה בכל מקרה, שיהיה לך…".

"רגע רגע, איתן", אני קוטע את נאום התנצלותו, "משהו בבטן אומר לי שלא סתם התקשרת. אתה רוצה לדבר על משהו? אתה מוסיקאי?".

"לא לא", הוא צוחק במבוכה, "ממש לא, אני פשוט רוצה לפרק 17 טון של מטען שיושב לי כבר שנים".

מספר שניות של שקט. אני שואל: "אתה פשוט רוצה אוזן קשבת"?.

"גם", הוא אומר, "אך אני רוצה לתרום מסיפורי ואולי אוכל להתרפא דרך זה שאפרוק את ליבי. אולי גם אוכל לעזור לאחרים, שמתמודדים עם אותם שדים, ממש כמוני".

 

איך עושים את זה?

הזמנתי אותו לקפה בדירתי הצנועה וקבענו להפגש למחרת.

קצת סיפורי גולני וסיפורי חברותא גברית…האיש מרצין לפתע, מדליק סיגריה ומתחיל.

 

"אני בן 45, נולדתי כבן בכור מתוך שלושה אחים ואחיות להורים שעלו ארצה ממרוקו בשנות החמישים. גייסו את אבי לגולני כלוחם והוא נתן מעצמו שלושים שנים ושתי מלחמות למדינה. מיד עם שחרורו מהצבא גמלה בליבו ההחלטה להשתלב ובמהירות בחברה הישראלית הצברית, ולצמצם פערים במהירות כדי שיוכל להקים בית בישראל, בו כל בניו ילמדו וישאפו לא להיות חלק מהמחדלות והמסכנות של כמה ממכרינו. כמו הרבה מחבריו ובני משפחתו, אבי עבד כפרך עד מותו בגיל 65 מעול הלחץ להביא את הלחם הביתה. מאב אוהב ומפנק הוא הפך להיות איש מריר, אלים מילולית ופיזית וחסר סבלנות לחלוטין".

 

הוא עושה פאוזה בדבריו. שואף אוויר, נושף אותו וממשיך: "אינני זוכר מתי אבי חיבק או נישק אותי. אינני זוכר מתי אמר לי מילה טובה, והשתדלתי, הו, כמה השתדלתי, אך הלחץ והתסכול מחוסר הערכה עשה אותי איש מריר וביקורתי כלפי עצמי. לא הוסיפו ההאשמות כנגדי לכל דבר בבית. יש בעיות כספיות – מוציאים עליי, ההורים רבו – זה בגללי. תמיד התבקשתי לוותר לאחים שלי, זה אף פעם לא אני. לא נהנתי מפרי של שום הצלחה. תמיד הייתי לא מרוצה, מבקר את עצמי ומרגיש אשם על כל דבר שקורה".

 

גרונו של איתן נחנק. רצתי למטבח כדי למלא את כוסות הקפה ולרוקן את המאפרות שעלו על גדותיהן, כמו העלילה של הסיפור הזה אליה אני מאזין בדום מוחלט.

"בנות הזוג שלי אף פעם לא הבינו אותי", המשיך איתן, "תמיד הן הרגישו שחלק ממני לא נמצא אף פעם איתן. האמת שתמיד פחדתי, אתה יודע מה? פחדתי שיכירו אותי באמת ויברחו ממה שייראו… בסופו של דבר, בגיל 34, התחתנתי עם אפרת, שהיא אהבת נפשי. היא כל הזמן אומרת לי שאני יהלום, שאחרי ליטוש יסב נחת ואושר לעונדים אותו. יש לה סבלנות לשתיקות ולהתנתקויות שלי לכבלי הזכרון וההתמודדות עם עצמי. אני יודע שאיתה אני מתקלף לאט לאט. אפילו לא מתבייש לבכות לידה.

 

"הבעיה שלי היא הם הילדים. תמיד הבטחתי לעצמי שאת כל הטעויות שעשו איתי אני אתקן עם ילדיי ואהיה שונה מאבי, והנה, אני רואה את עצמי לפעמים מתנהג בדיוק כמוהו. אני מת לחבק את הבן הבכור שלי ולנשק אותו בלי בושה וגבול, ואני מוצא אותו משתוקק לחיבוק ולמילה הטובה שלי. ומה אני עושה? מבקר אותו ודורש ממנו 100 ולא נקודה פחות במבחנים.

"אני פוחד להיות איתו רך שמא הוא לא יוכל להתמודד עם הקשיים בחיים. אני מת לומר לו כמה אני גאה בו, להשטתות איתו, לבלות זמן איכות רק שנינו. הבעיה היא שאני לא יודע איך לעשות את זה. הוא ילד מדהים ומיוחד, יפה, גבוה ואהוב מאוד. אני גאה בכל פעם שאני רואה איך הבנים והבנות מכיתתו מכרכרים סביבו. אני פוחד לדפוק לו את הנשמה כמו שדפקו לי, ואני מרגיש שאני אגרום לו להיות העתק שלי".

 

איתן עוצר. הוא חושב מספר שניות, בולע את הרוק שהתמלא בפיו ואומר: "איך לפרק את הגולה הזאת בחזה ובגרון? בא לי לנשק, לחבק, לצחוק ,לבכות, להיות אבא שטותי ומצחיק, קל ואהוב על ילדיו…הכי כואב זה לראות איך הם מנשקים ומחבקים את אמם…".

 

הוא סיים לדבר. במשך כל אותה שיחה הייתי נתון בהאזנה מלאה, אך כשהיא הסתיימה מצאתי עצמי נוטף דמעות מעיניי. התרגשתי. התרגשתי מהאומץ של האיש לפתוח ליבו ועוד יותר מכך – לפתוח רגשות מודחקים. גם התרגשתי מכך שבחר לעשות זאת באוזניי.

 

חיבקתי אותו וסיכמנו שהוא תמיד מוזמן "לחדש את המנוי".

תודה לו, לאיש האמיץ.

תודה למילים הכתובות שלי, שנתנו תמריץ לאיש האמיץ.

תודה לאומץ ולאמיצים באשר הם.