לטאה, אה?

קנאה הוא רגש זר לי לחלוטין. בעצם אם אני מקנאה במישהו אני מודה בעל כורחי שהוא טוב ממני, או שלחילופין טוב לו בחיים יותר מאשר לי. וזה פשוט לא מתקבל על דעתי…גם קנאה לבן הזוג זרה לי לחלוטין.

אם אמנונצ'ו שלי, למשל, מוצא חן בעיניי מישהי זה כבוד גדול לאשתו, כי זה אומר שהבחור עדיין, למרות גילו המופלג, שווה, ולאשה זכות קניין על הרכוש!

אני מוכרחה להכניס את הבדיחה הרלוונטית שאם אתפוס את בן זוגי היקר במיטה עם מישהי אחרת, אפלוט בתדהמה: "אני חייבת, אבל את?!?! ועוד מרצונך החופשי?".

לבדיחה מהסוג הזה יש המשך הלקוח מסיפורי מכוניות. אם מישהו רוצה לקנות את הטרנטה שלי אז אני לא מוכרת. למה למכור? אם יש קופצים, בטח יש בה בכל זאת משהו…

בקיצור, אני אשה מפרגנת, מודרנית ופתוחה. הכול נכון עד ש…

 

עד שאמנון הכניס את שמו ותמונתו לאתר החטיארים הקרוי "חברים מן העבר". פתאום הוא לא קם מהמחשב ומתכתב עם רותי ועם רינה, עם מינה ועם דינה. כולן מחפשות דחוף (דקה לפני שמתפגרים) את "יפי הבלורית והתואר", הבנים שלמדו איתן מכיתה א' ועד בכלל, למטרות קשרים חברתיים חמים, נעימים ובמיוחד בלתי מחייבים.

 

כל עוד הלילות היו "ספוגי אינטרנט" יכולתי לבלוע את הצפרדע. "שיתהולל לו הנער", אמרתי לעצמי, "בן 67 ומתנהג כמו מחזר צעיר ועוד עם המומיות מכיתה ז'…מה רע? העיקר שלא יצא מגבולות השליטה של רעייתו (אני) שתחיה".

 

אלא שבוקר אחד נפלה הפצצה בביתנו. אמנון הושיב אותי במרפסת, הגיש לי כוס קפה מריר כדי להמתיק את הגלולה, ואמר בקול חרישי וברור: "אני פוגש את רותי, חברתי מכיתה ז', בבית קפה".

 

אל תדאגי", המשיך בזהירות, "ראיתי את התמונות שלה בפייסבוק, היא נראית כונפה, כמו לטאה, אבל אני מת להתעדכן ולשמוע על כל החבר'ה מהכיתה. חוצמזה, היא התאלמנה לפני חצי שנה ולא הייתי בשבעה ואני חייב לנחם אותה".

 

קנאה? – בחיים לא! להיפך, לבריאות. מיד פלטתי: "בטח, אמנון, אתה חייב לראות את רותי. בוא נראה מה כדאי לך ללבוש. לא את החולצה שמבליטה את הכרס, נעליים ולא 'קרוקס', אל תעשה לי בושות. ותתקלח! אתמול זה לא נחשב…שים גם איזה דיאורדורנט ואפטר שייב. אל תשכח שהאשה שלך אחראית לאיך שאתה נראה ומריח".

 

לא תורמת לחיפוש קרובים

השעה 20:00. אמנון שלי עומד בפתח הדלת עם המפתחות ביד. החולצה מסתירה את הכרס, הג'ל מסתיר את הקרחת והדיאורדורנט מסתיר את ה…בקיצור, נראה לא רע לגילו. "בילוי נעים", אני לוחשת לו מתחת לשפם ומנשקת אותו קלילות על הלחי. "ותמסור ד"ש ללטאה מאשתך, כן, זו שהשארת הערב בבית עם הטריינינג והטלוויזיה".

 

אמנון בדייט ואני מחסלת מדפים במקרר ומחכה שמנחם האלמנות שלי יחזור לאשתו החיה והנושמת. כדי שהזמן יעבור יותר מהר נכנסתי לאינטרנט, ישר לאתר המועדפים, "חברים מן העבר", תקתקתי צ'יק-צ'ק את השם רותי פומרנץ, לשעבר טננבאום, וחטפתי שוק: האלמנה העליזה עמדה שם חזיתית, כמו ספינת מלחמה מפוארת, בלונדינית עם "חזון" משופץ, פתוח למרחבים, שפתיים מסיליקון וליפט שלם בפנים, מהסוג שנותן לגברת הבעה של תימהון והשתוקקות.

 

זה היה רגע המהפך. גל שורף, עצום ונורא של קנאה שטף לי את הנשמה. למרות הוונטולין לא הצלחתי לנשום והרגשתי דקירות בחזה ושיתוק ברגליים. כשהבחנתי שמרוב קנאה אני הולכת להתפגר, נזכרתי שאם חס וחלילה אני משאירה את אמנון אלמן, אני תורמת למדור ל"חיפוש קרובים". קמתי והחלטתי לעשות מעשה נועז, ולהצטרף לדייט. ממילא אין מה לראות בטלוויזיה…

 

התבשמתי, התלבשתי יפה, הרי גם אני יוצאת לדייט, ועוד דייט עם אשה, פה צריך ממש להשקיע בהופעה, אשה רואה הכל… הזמנתי ספיישל טקסי, לבשתי את הפרצוף הכי חמוד שלי, שאומר: "עברתי פה במקרה והחלטתי להגיד שלום", וכך, בצהלות שמחה וקריאות קרב נדחפתי לפגישת המחזור של אמנון ורותי, שלא הבינו מאיפה זאת קפצה עליהם. גם לי לא היה קל להקשיב במשך חמש שעות לכל העדכונים של גברת רותי פומרנץ, כשאני מוציאה מדי פעם קולות של הסכמה, ומביטה באשה הטוחנת לי את המוח בעיניים פעורות. אמנון ישב שם כמו שה אבוד ומבויש בין שתי הנשים המקשקשות בידידות אין קץ, ומדי פעם זרק אלי מבט רצחני של: "חכי חכי…", ואני כמובן החזרתי לו מבט קטלני וסיננתי בלחש: "לטאה, אה?".

 

באותו לילה למדתי שיעור חשוב על קנאה – If you can't beat them join them, והעיקר "לא לזרוק" כי מה שבשבילך זו נעל ישנה צרה ולוחצת לחברות מהעבר היא מתאימה כמו סינדרלה.

רותי פומרנץ הפכה לחברתי הטובה, אנחנו נפגשות מדי פעם לקפה. כך, האויב שבוי בקסמיי…