טקס חילוף משמרות

היום אני כבר לא צריכה ממנו שום דבר, רק שלא יפריע. אבל פעם, כשהילדים היו קטנים, באותם רגעים אחרונים של היממה, כשהייתי מתמוטטת על המיטה וצורחת: "לישון!", לא הבנתי למה אני לבד בכל הבלאגן הזה, ואילו הוא, בן זוגי, הגנרל בצבא קבע, כל כך עסוק בלהציל את המדינה, כך שרואים אותו רק בחצות הלילה. מי יציל אותי?!?

 

אני קמה בשש, בעיניים טרוטות, מתחילה למשוך את השמיכות של הגוזלים, שמחזירים לי בעיטות וצרחות: "לא רוצים לקום". יד אחת מורחת כריכים ומכניסה לתיקים, יד שנייה מכניסה למכונה עוד כמה סמרטוטים, ויד שלישית מצחצחת שיניים, מתלבשת ומתאפרת כדי שלא יראו בעבודה את הפרצוף האמיתי שמאחורי אשת הקריירה.

 

ואז מתחילה סאגת החיפושים אחרי הגרב האובדת, מכנסי הספורט והמחברת עם השיעורים הלא מוכנים. על שולחן המטבח, בין הקורנפלקס לחלב השפוך, אני צריכה לעשות שיעורים לזה ששכח, ולענות על כמה שאלות טריוויה בידיעת הארץ כמו: "מהי בירת השרון?", וכל זה כדי לא לקבל עוד זימון לשיחה עם המורה. כמעט כולם מוכנים, אבל אני עוד צריכה לחתוך ולהקפיץ, שיהיה להם לצהריים. ולדרך…

כמובן פקקים, כמובן מכות באוטו וכמובן כמה קללות לנהגים…והגענו. זורקים את א' לתיכון, את ב' ביסודי, את ג' בגנון ויאללה לקריירה. מכניסים בטן, מיישרים קמטים, מנערים פירורי במבה – ולפרזנטציה.

 

כל היום את מתרוצצת כמו נשוכת נחש, ומתפללת שלא יצלצלו מהמוסדות החינוכיים, שלזה יש כאב בטן או שסתם איזו מורה למתמטיקה רוצה לדעת למה הוא לא בשיעור.

גם הדרך חזרה לא פשוטה. בין אלפי אמהות עצבניות את מנווטת למצוא את הגוזל שלך, לא מוצאת חניה, לא מוצאת את המעיל שלו, לא מוצאת את המפתחות, ויש עוד את יתר העדר לאסוף…

 

ברבע שעה שנותרה את קופצת עם כל הגדוד לסופר, לקנות עוד עשרת אלפים פריטים שחסרים בבית…ורצה כמו מטורפת אל עבר החוגים.

רוצה האלוהים, והם מפוזרים ברחבי העיר – חוג המחוננים בדרום, הכדורסל בצפון, הריפוי בעיסוק במרכז… איפה את? זו לא שאלה.

בינתיים את רצה הביתה כדי לתת סידור קטנטן בבית, ולטגן 5,000 שניצלים כדי שאם תפתח מלחמה, הדור הצעיר לא ירעב לאוכל.

בדרך חזרה את שמה לב ש: א. אין לך דלק. ב. הם מתגרדים בראש. עצירה קטנה בבית המרקחת, עוד חומר משמיד כינים, ויאללה הביתה.

 

בזמן שאת חולצת נעליים, את צורחת את מילת המפתח: "שיעורים!", ומתיישבת ללמוד מתמטיקה עם הצאצא. מה שלא הבנת כבר לא תביני אף פעם, אבל כאמא אצילה את יודעת הכל, גם כשאת לא יודעת.

את מתפללת שהבעל הזה, שהתחתן איתך לטוב או לרע, יגיע אבל אין לך מזל, הוא בדיון.

למיטות, סיפורים, פיפי-קקי, צמא-רעב, שוקו ולישון. ל-א!

לתיכוניסט יש מבחן בתנ"ך והוא לא יודע כלום. את יושבת מרוטת עצבים עם עקדת יצחק, עד שאת נופלת כמו סחבה ומתמוטטת.

 

והכל בגלל ערוץ 8

בגישושים למיטה את מתפללת שהקצין והג'נטלמן שלך לא יחזור מהצבא עם רעיונות של כיבושים אסטרטגיים, כי בשביל סקס צריך פרטנר – ואין!.

אבל יש לי מזל, אמנון בחור אינטליגנטי, צופה בערוץ 8, שם הקרינו סרט שלם על מיניות האשה המודרנית, והסבירו שכל עוד האשה מנהלת 4 קריירות במקביל: משרת אם, קריירה, מורת עזר, נהגת בוסים – לא יהיה בחיים סקס. כלומר, המיניות של הנקבה פשוט מתאדה כמו גז, והמיטה פונקציונאלית רק לדבר אחד – לישון. הערוץ החכם הסביר לגברים המודרניים שאם הם רוצים להזרים משהו לתוך הנחל האכזב שלהם – הם חייבים להחליף מדי פעם משמרות עם האשה הקורסת.

 

אמנון שלי כשמסבירים לו לאט הוא מבין מהר. ביום בהיר אחד הוא קם כולו עזוז וגבורה, והודיע: "את בחופש!". הוא שלח אותי ליום כיף, לעשות מסאז', לאכול עם חברות בבית קפה, לראות סרט, וכמובן ביקש שלא אשכח לחזור עם משהו סקסי בערב כי הוא והמיטה מחכים.

 

בקפיצות ודילוגים עפתי מהבית, לא לפני שהשארתי לקצין התורן אלפי הוראות ומשימות, שלא ישתעמם.

מעולם לא היה לי יום כזה נפלא ומרענן. לא שכחתי לקנות משהו מעורר ואינטימי ועפתי הביתה, כולי חישקוקים וציפייה.

אילו היה מדובר בסרט אמריקאי הוא היה נגמר בקול תרועה גדולה, אלא שאנחנו פה, בריאליטי ולא בפנטזי.

 

כשנכנסתי למיטה עם כל השקופים, הקרמים והבשמים, אף אחד לא הרגיש בקיומי.

כשדחפתי את המאהב בהתלהבות, הוא ענה לי בקול צרוד ומנומנם: "תעזבי אותי הלילה, אני גמור".

כל מה שנשאר לי לעשות באותו ערב "רומנטי" הוא לכתוב מכתב לערוץ 8 ולומר להם שהרעיון שלהם מצוין, אבל השיטה פשוט לא עובדת.