alonאייל פרץ פגש בה. אוקראינית במוצאה, גבוהה, יפהפיה, עיניה כחולות וגזרתה מושלמת. אך היופי החיצוני מנוגד לכיעור הפנימי אותו היא נושאת כמטען זה שנים רבות. התעללות מינית, התנכלות חברתית, התמכרות ואוטומט של נתינה שלא מאפשר קבלת אהבה. בסוף יש תקווה שאנשים יצילו את עצמם וגם שיר של ריי צ'ארלס, ככה טוב טוב בשביל הנשמה
אילנה היא הטייפ קאסט הרוסי הטיפוסי ומעורר הקנאה לעיתים.
היא בשנות השלושים לחייה, גבוהה, יפהפיה, עיניה כחולות וגזרתה מושלמת.
אך המציאות שנראית לעין שונה בתכלית מהמציאות שנמצאת בפנים.
שפת הגוף שלה משדרת חוסר ביטחון ואף עמוד השדרה שלה נראה
שביר כקליפה.
הכי עצוב זה להביט בה בעיניים, אתה פוגש שם תכלת קריסטלי, עצוב וכבוי,
כמו צבע הים שמאבד מייחודו בסרט שחור-לבן.
זה נראה כאילו נלקחה ממנה החיות וחדוות החיים. משהו קרה שם בפנים.
אילנה, כמו חלק גדול מהעלייה מברית המועצות בתחילת ה-90, היא אוקראינית.
היא עלתה בגיל 9 לארץ עם אמה ובן זוגה, אותו הכירה האם שנה לפני כן.
יחד אתם כצפוי עלתה הסבתא, שהיא הסיבה בזכותה אילנה לא שמה ידה בנפשה.
הגברים בחייה של אילנה תמיד טעמו מיופיה ומנשמתה המתמסרים עד תלות מוחלטת מהולה בתיעוב עצמי ורגשי אשמה על חלקה במשבר הלב ובא.
זה כמו בסיפורים שגורמים לחשוב איפה היו כולם כשהילדה הקטנה שכבה לה חסרת אונים, מתה לצעוק ולבכות, אך יד כבדה וחזקה מונעת ממנה? איפה?
היא לא תשכח את ריחו החריף של האלכוהול שגרם לה לבחילה קשה, ועד היום עוד הריח עולה באפה ללא התראה, במיוחד בשעות לחץ, כמו חבל דמיוני על צווארה.
האבסורד, או אולי לא, הוא שאילנה היא שתיינית כבדה. מפחדת להתמודד.
החבר, בעלה של האם, פרק את תסכולו ממשבר הקליטה ופגע בה על לא עוול בכפה בכל פעם שבת זוגתו, אמה, סירבה למוצא פיו.
ואמה? במקום להגן עליה שמרה לעצמה את סוד המשפחה שמא חלילה ידעו על הבושה, ובכך אפשרה לבן זוגה להעשיר את "השכלתה המינית" של אילנה.
המורה בבית הספר שהבחינה בילדה מרחפת לה בעולמות אחרים הרגישה שמשהו
קורה, ואף הזמינה את האם לשיחה.
האם סירבה להפנותה לפסיכולוג מחשש שהאמת תתגלה, והעדיפה לאפשר למצבה של ילדתה להידרדר.
ומי אם לא הסבתא שתגאל אותה מייסוריה?
בבוקר אחד היא השכימה את החבר של האם כשסכין מוצמדת לגרונו תוך שהיא מאיימת לחתוך לו את אבר מינו. המסר היה ברור.
עוד באותו היום הוא ארז את דבריו ודילג היישר לזרועות השכנה מהרחוב.
.
במשך שנים, בימי בית הספר, כונתה אילנה על ידי הילדים והנערים כ"נותנת השכבתית".
זה שם שילווה אותה עוד הרבה שנים אחר כך.
כי מה אפשר לחשוב על נערה ש"גרמה" לחבר של האם לעזוב אותה? – היא מנסה להצדיק את קיומו של הכינוי שדבק בה.
כמה אשמה היא נוטלת על עצמה וחוסר יכולת לעכל את הכאב…
בגיל 16 ניסתה להתאבד.
בצבא היא הייתה "בתו המאומצת" של המפקד, שנדהם עד כמה זמינה וחסרת התנגדות היא יכולה להיות עבורו.
היא מסתובבת לה בעולם משתוקקת לאהבה, לחיבוק, למישהו שיאהב אותה בזכות מי שהיא באמת.
היא בסך הכל רוצה להניח את הראש על כתפו של גבר וליצור לעצמה חוויה חדשה.
לטענתה, הם אף פעם לא לוקחים אותה ברצינות
תמיד רוצים לקבל את מה שניתן אצלה לקבל בקלות.
הבלוז של האנושות
אני מסיים את המפגש איתה ומדליק קטורת כדי להקל קצת על עננת הבלוז האנושית שמזילה אצלי דמעות ומפעילה את שרירי לבי.
אני משמיע תקליט של ג'ניס ג'ופלין, מצית סיגריה ומוזג כוסית של יין אדום.
אני מקבל לעצמי קצת פרופורציות על בעיות החיים שלי
אני גם חש דאגה לקלות בה ילדים נפגעים בעולם של מבוגרים
ואני בעיקר מקווה מאוד שאנשים יצילו את עצמם.
ואין כמו שירו של ריי צ'ארלס, "אנג'לינה", כדי לסיים איתו טור זה:
