"השינוי לא צריך להיעשות בקרב הילדים אלא ההורים"

מה שעושה את הכתבה הזו בעיקר ליוצאת דופן היא העובדה שמדובר באדם לא קונבנציונלי, שחושב ופועל באופן לא קונבנציונלי בתוך מערכת קונבנציונלית. בכל זאת, לא כל יום אנחנו עדים למורה ומחנך מטעם משרד החינוך, שמרשה לעצמו לומר בקול רם את מה שאולי עמיתיו חושבים בקול חרישי, ובעיקר, יש לו את האומץ לומר את האמת. את האמת על הילדים, את האמת על ההורים, את האמת על המורים ואת האמת על כל מה שקורה באמת לכולם שם, במערכת החינוך בישראל. כנראה שדווקא בזכות היותו כזה, הוא מצליח לגעת בבטן הרכה, הרגישה ולעיתים אף הכואבת של נושא החינוך. יש פה אדם שמודיע לכל מי שרוצה לדעת או לכל מי שעדיין לא הבין שהילדים הם לא אלה שנוסעים נגד התנועה.

נדמה שתמיר ללוז (38), מורה ומחנך בבית הספר היסודי "נווה שלום" בבאר שבע, חווה בתקופת ילדותו ונעוריו בעיטות חוזרות ונשנות במסגרות הקונבנציונליות ואי קבלת הקונפורמיות כאורח חיים, כדי לשמש כיום כמתווך בין דור העתיד, הילדים, שבדיוק כמוהו שואלים שאלות ומסרבים לקבל את המובן מאליו, לבין הוריהם, שמנסים להיענות להווייתם ולרצונם.

ללוז מתגורר עם אשתו ושלושת ילדיו (תאומים בני 12 ותינוקת כבת שנתיים) במושב ניר משה שבדרום, המקום בו נולד. את ילדותו העביר בעיר שדרות, ולימודים בבית הספר, איך לומר, לא בדיוק היו בראש מעייניו.

"היה לי מאוד קשה כי הייתי תלמיד עם ציונים נמוכים, תלמיד שנחשב פטפטן ועצלן, וכמו שאמרו אז: 'ילד עם פוטנציאל לא ממומש'. הייתי ילד היפראקטיבי ותנועתי, עם הפרעות קשב וריכוז ועם מערכת תחושתית לא מאוזנת. למורים ולהורים שלי הייתה דרישה שאהיה תלמיד טוב יותר עם התנהגות טובה יותר. מכיתה ד', במשך תשע שנים, למדתי קראטה וזה הדבר היחיד שהחזיק אותי, שנתן ביטוי ל'אש' שהייתה בי וזה עזר לי לפתח יכולות הקשבה וריכוז.

"היו מוציאים אותי הרבה מהכיתה, וההורים שלי קיבלו הרבה מכתבים הביתה. הייתה מורה בתיכון שעוד לפני שהשיעור התחיל היא נהגה להוציא אותי החוצה. כששאלתי אותה למה, היא אמרה: 'אני מקדימה תרופה למכה'. מזל שהייתה בתיכון מגמת קולנוע, כי שם נתתי ביטוי ליצירתיות. אילולא המגמה הזו, הייתי כבר בכיתה י' עוזב את הלימודים. בסוף סיימתי 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות".

גם במהלך השירות הצבאי, היה קשה לללוז לפעול מתוך צייתנות. "נלחמתי בכל מסגרת אפשרית. פרצתי מסגרות ובכוח. כל מרות שהייתה מופנית אליי הייתי חייב לנפץ ולשבור אותה, גם כתלמיד, גם כחייל, גם אחרי הצבא".

מה היה בינך לבין המסגרות הללו?

"המסגרות נוגדות את מי שאני, את החופש, את התפיסה שחייבים לשחק לפי כללי משחק מסוימים. דווקא בתור אדם בוגר היום, אני בוחר את המסגרות האלה כי זה הצד החלש שאני רוצה לחזק, לכן בחרתי להיות מורה של משרד החינוך שהיא מערכת תבניתית. בחרתי בה בשביל הלמידה שלי ועל מנת לעשות שינויים מבפנים".

תכף ניגע בהרחבה בתמיר המורה, אך לפני כן נחזור לתקציר חייו, לנקודה בה אחרי הצבא פנה ללימודי משחק ב"בית צבי". "אפילו ב'בית צבי' הצליחו להעיף אותי על בעיות משמעת. אמרו לי ששברתי את כל כללי ההתנהגות האפשריים על הבמה, ו'תודה, אך לא בבית ספרינו'. היה לי קשה לא להיות אני ולהיות מישהו אחר כדי להתאים בשביל משהו אחר. לא הייתי מוכן לוותר על האינדיווידואליות שלי, וזה, כאמור, עלה לי במחיר כבד".

בשנים 93'-94' טס לטיול בארה"ב ובהודו, שם עבר תהליך רוחני. "התהליך הרוחני התחיל למעשה בארץ. אחרי 'בית צבי'  קרה לי משהו. התחלתי לראות הילות וראיתי שיש לי כוחות אנרגטיים בידיים עוד לפני שבכלל ידעתי מה זה 'רייקי'. החלטתי לבדוק ולחקור עולם ולטוס לארה"ב. הייתי שנה וחצי בארה"ב, ובעיקר עברתי שם תהליכים רוחניים. דווקא בניו יורק עברתי חוויה חזקה, התרחבות תודעה עצומה.

"זה התחיל מהספר 'סת מדבר' – סת הוא ישות שהעבירה מידע דרך ג'יין רוברטס, מידע על הבריאה, על איך העולם מורכב. הכל התחבר לי, היה לי ברור. ידעתי שזה הדבר הכי נכון שיש, ואז התחלתי לתרגל מדיטציה, שיחקתי עם אנרגיות כמו ילד קטן שמתחיל ללכת…החושים הפנימיים עבדו. אחר כך מצאתי את עצמי בהודו, שם התחזקו לי ההבנות לגבי עולם הרוח.

"זו הייתה התקופה העוצמתית ביותר בחיי. הכרתי שם את החברים הטובים שלי עד היום. כשכולם שם חיפשו חופש, אני הייתי עסוק בללמוד. למדתי קורס של 'רייקי מאסטר'. טיפלתי בכל מי שרק רצה".

כשחזר לארץ המשיך לפתח את תחום הטיפול האנרגטי, ולמד במכללת "רידמן" במסלול איזון-גוף-נפש במשך שלוש שנים. לימים הכיר את אשתו והפך להורה. "ההורות גרמה לי לאחריות, להיות שקול. הטיפול באנשים וההורות עזרו לי לגדול".

המטפל האנרגטי שהפך למחנך

הכניסה של ללוז למערכת החינוך בישראל אינה כניסה רגילה של אדם שבחר מסלול למידה שיוביל אותו היישר לכס המורה. המסלול שהוביל אותו לשם דווקא היה הטיפול בילדים עם הפרעות קשב וריכוז.

"באיזשהוא שלב החלטתי ללמוד טיפול בהפרעות קשב. למדתי את הגישה הנוירו התפתחותית-תפקודית של רמי כץ. זו הפעם הראשונה שנחשפתי לבעיות הקשב והריכוז, זה נושא שמאוד עניין אותי כי יש לי קשר מדהים עם ילדים".

לפני כארבע שנים החל לשמש כמטפל בבית ספר היסודי "מולדת" בבאר שבע. "טיפלתי בילדים בבית הספר שהיה להם קשה לשבת בכיתה, היו להם בעיות בהתנהגות, בעיות בלימודים. זיהיתי את הקשיים שלהם, אם יש להם עודפים תחושתיים או חוסרים, ובניתי להם תוכנית לתרגול ויסות חושי ובניית הביטחון העצמי. עירבתי גם את ההורים. במקביל, גם למדתי טיפול בהפרעות קשב וריכוז באמצעות 'נוירופידבק' – מערכת שקוראת את גלי המוח ומאמנת אותו. זה תחום די חדש בארץ ואין עליו מספיק מחקרים.

"הצלחתי לקבל אישור ממשרד החינוך להכניס את ה'נוירופידבק', בתמיכה של פסיכולוג בית הספר. זה היה מדהים. לא הייתי עם תואר אקדמי ובדרך כלל מערכת החינוך לא סובלת מצב כזה, אבל זה היה מוצלח. הקשר שלי עם הילדים, החיבור איתם, היה מי שהבין אותם בתוך המסגרת ושם את האצבע על הנקודות הנכונות, והתוצאות היו טובות. זה צמח מהר למשרה מלאה".

שמו של ללוז הלך לפניו ובית ספר יסודי נוסף בבאר שבע, "נווה שלום", ביקש את שירותיו כמטפל. לפני כשנתיים מנהלת בית הספר "נווה שלום" הציעה לללוז לשמש כמחנך. ללוז לקח את ההצעה בשתי ידיו המחבקות. בשנה הראשונה חינך כיתה ה', והשנה – ו'. בנוסף, הוא מורה בחטיבה הצעירה שבבית הספר. הוא התקבל למשרת המחנך לפנים משורת הדין שכן אין באמתחתו את ההשכלה המתאימה. בימים אלה הוא משלים את לימודי התואר ותעודת ההוראה. "אני תלמיד מצטיין, מה שלא הייתי כל ימי חיי".

במקביל, הוא ממשיך להעשיר עצמו בלימודים רוחניים וזה שלוש שנים הוא לוקח חלק בקורס "תודעת העל" (מידעים המגיעים מתיקשור אודות התפתחות הבריאה והשינויים הצפויים להתרחש בעולם).

"בלימודי 'תודעת העל' הבנתי מי אני, מה הייעוד שלי, והבנתי יותר ויותר מה אנחנו עושים פה ומה תפקיד הילדים. הבנתי על החיים בכלל, ומתוך זה על ילדי העידן החדש".

"הילדים באו לעשות את השינוי"

אז כפי שכבר ניתן היה להבין, ללוז הוא אינה דמות המחנך הטיפוסית אלא זו שרואה הרבה מעבר למה שמערכת החינוך בדרך כלל מאפשרת לעצמה לראות. השילוב בין הידע הטמון ברוח לבין הידע הקיים מהניסיון היומיומי מול הילדים והוריהם, הוא זה שמביא את ללוז לקרוא לשינוי ולא פחות מכך, לבצע אותו בפועל.

"צריכה להיות הבנה בראש ובראשונה שהעולם שלנו משתנה. אנחנו עושים מעבר מעולם ישן לעולם חדש, והילדים שלנו הם ילדי אש-אוויר. הכוונה היא שמדובר בילדים שיש להם יכולות הבנה מאוד גבוהות, ברור להם לחלוטין מה הם באו לעשות פה ומה הם באו לחוות, לכן הם גם מאוד עקשניים ודעתניים, מאוד קשה להסיט אותם מהמסלול שלהם. הם מדויקים. הם מביאים תדר חדש שהוא שונה מהתדר של העולם הישן, שזה אומר כל התבניות, המוסדות וצורות החשיבה הישנים. הילדים שלנו באים בעצם לזעזע את כל המערכת המבנית, להגמיש אותה ולגרום לה להתפתח. המטרה היא התפתחות ולא ניתן לעשות התפתחות כשאנחנו מקובעים בתוך תבנית. לנו, המבוגרים, ההורים, קשה לעשות את השינוי, לכן, הם, הילדים, נולדו כדי לעשות אותו. הילדים באו לשנות את המסגרת הישנה על מנת שנעבור למשהו חדש. זה חלק מהאבולוציה האנושית".

אתה רואה את זה באופן מוחשי בבית הספר?

"על פי נתוני משרד החינוך שלפני ארבע שנים, 15 אחוז מהילדים אובחנו כבעלי הפרעות קשב וריכוז. היום, להערכתי, מדובר על 30 אחוז ויותר, כאשר הם כוללים רק את אלה שמאובחנים, ולא כולם מאובחנים. אני רואה את זה יום-יום. אני גם מורה של ילדי הגנים, איתם אני בעיקר עובד על תנועה ודרמה, ושם זה בולט: אי אפשר להכניס את הילדים לתבנית.

"אם פעם היינו דור של 'נעשה ונשמע', הדור הזה לא מוכן לעשות עד שהוא לא שומע, שזה אומר מבין. אנחנו פעלנו בלי להבין, כי כך אמרו ולכן יש לציית. הם לא – אנחנו נבין ורק אז נעשה. באים אליי הרבה הורים מתוסכלים וחסרי אונים ואומרים לי: 'אני לא יודע מה לעשות עם הילד, טפל בו'. בסופו של דבר הטיפול האמיתי שלי הוא בהורים ולא בילדים. הילדים האלה הגיעו לעידן חדש, הם באו מוכנים, והשינוי שצריך להיעשות הוא לא אצלם, הוא אצלינו. הישן הוא זה שצריך להשתנות, לא החדש".

בפועל, מערכת החינוך מיושנת ואין בידיה כלים להתמודד עם הדור החדש, מלבד ה"ריטלין"

"למערכת אין כלים להתמודדות. היא מנסה להתמודד על ידי ניסיון להכניס דבר חדש לתבנית ישנה, כלומר להכניס ילד עם תפיסות חדשות לתוך מסגרת עם תפיסות ישנות, ושם נוצרים קונפליקט וקושי. המערכת עומדת חסרת אונים מול זה, אני שומע גם את המורים וגם את ההורים והניסיונות שלהם למצוא פיתרונות, כשהפיתרון היחיד בנמצא הוא פיתרון כימיקלי על ידי 'ריטלין'.

"רבים טוענים שה'ריטלין' הוא כדור קסם, ואכן, הילד מתחיל ללמוד, הציונים עולים, אין בעיות משמעת אך המסר שעובר לילד הוא בעצם שאין לך יכולת לשלוט על החיים שלך ולכן אתה זקוק לכדור הזה כדי להתנהג כמו שצריך ולהתאים את עצמך לתוך המערכת. אותו ילד במקום לחבר אותו לכוח, לוקחים ממנו את הכוח. אומרים לו: 'אתה לא יכול אלא בעזרת כדור כזה או אחר'. הכדור הזה הוא בדיוק כמו אקמול כשיש כאב, הוא מטפל בסימפטום ולא בבעיה. הכאב נעלם עד שהכדור מתפוגג בדם. אני חושב שהשימוש שצריך להיעשות ב'ריטלין' הוא באחוזים קטנים מאוד, רק באותם אלה שלא ניתן לתקשר איתם או ליצור קשר כלשהוא, שהם 'קיצוניים', וגם תוך כדי טיפול שאינו כימיקלי, כשהמטרה שלו היא להחזיר לילד את השליטה בחייו. ה'ריטלין' יוצר להורים ולמערכת שקט נפשי ושקט תעשייתי אך זה בלי פיתרון אמיתי.

"ל'ריטלין' יש אלטרנטיבות, שהן בעצם להחזיר את הכוח לידי הילד, ללמד אותו לשלוט בחייו ולא להישען על כדור. בטח לא לחשוב שהוא לא בסדר אלא למצוא את המיוחד שבו ולהעצים אותו. יש ילד שדרך מוסיקה יכול להגיע למקום הזה, יש ילד שיעשה זאת דרך ספורט, ואחד דרך אומנויות לחימה. העבודה האמיתית היא לא לנסות ללמד אותו להיות חלק מהמסגרת אלא לממש את הפוטנציאל שלו".

המצב הוא קו תפר, בין ישן לחדש, אז מה הפיתרון האפשרי?

"קודם כל שתהיה הבנה מצד המערכת וההורים שאנחנו צריכים לחשוב אחרת, לשנות את דפוסי החשיבה הישנים, את המבנים, את התכנים. החומר הנלמד כבר לא מחובר ליומיום של הילדים, הם לא מבינים למה הם צריכים ללמוד היסטוריה או מקצוע כזה או אחר. יש פער בין המציאות לחומר הנלמד.

"הטיפול האמיתי הוא השינוי בקרב ציבור ההורים. ההורה צריך להבין שהוא אינדיווידואל והילד שלו הוא אינדיווידואל. המפגש בין הישן לחדש יוצר קונפליקטים והדרך לטפל בזה היא על ידי הבנה. אני כל הזמן מזמין את ההורים לנסות להבין את המקום שהילדים נמצאים בו ופחות לנסות להכניסם לתבניות ישנות כמו: 'אבל ככה חינכו אותי בבית', 'כך זה מקובל', 'כך אני גדלתי"'.

ללוז בעצמו כמחנך פועל מול תלמידיו מתוך רצון להעניק להם את הבחירה והשליטה.

"אני נותן להם להחליט, אני לא רוצה להחליט עבורם. אני, למשל, יכול לקבוע את מערכת השעות בלעדיהם ועבורם אבל במקום זה כתבתי להם את המקצועות על הלוח, ועשינו דיון על זה: כיצד לשבץ את המקצועות, באלו ימים, להפריד בין שעות רצופות של אותו מקצוע, קושי לסחוב הרבה ספרים באותו היום…כך מערכת השעות נוצרה מתוך הכוח והשליטה שלהם ולא מחוצה להם. אנחנו כאנשי החינוך לא אמורים להכתיב להם מה לחשוב אלא לאפשר להם לחשוב.

"כך גם בבית, במקום לריב עם הילד על הכנת שיעורים, לבקש ממנו לקחת אחריות אישית אך לתת לו את הכוח להחליט מתי הוא רוצה לעשות את השיעורים, מתי הכי נוח לו ולסמוך עליו. אם הוא לא עומד באחריות, אז יש להעיר לו על כך וגם לעורר אותו לאחריות, אך להקשיב לקצב האישי שלו".

אז למעשה אתה קורא להורים לעשות את השינוי אצלם

"הורים, הסירו כל דאגה מהילדים שלכם כי הם באו ערוכים ומוכנים לעידן החדש. הם מדויקים לייעוד שלהם והשינוי האמיתי צריך להיות אצלכם. הילדים בסדר, עם קשב וריכוז, בלי קשב וריכוז, עם ציון גבוה במתמטיקה, בלי ציון במתמטיקה – הם יודעים בדיוק מה הם באו לעשות כאן. הבלבול הוא בעיקר שלנו, המבוגרים. כל אדם באשר הוא, הורה או מורה, מחויב לעשות התפתחות על מנת להיות נכון לעצמו ולייעודו. כשאתה נכון לעצמך אתה אוטומטית נכון לעולם".