אשת נוסחת הברזל

אני והמתמטיקה זה היה 'לא' מוחלט, 'לא' ענק, לא ולא. הייתי מקבלת פיק ברכיים ופריחה כשמישהו שאל בתמימות כמה זה שמונה כפול שבע או משהו על שני צינורות שממלאים ברכה…

הסיבה לאפסיות שלי בתחום השתקפה במלואה במורה המיתולוגית למתמטיקה, דורותיאה, שהייתה זקנה-זקנה, אולי בת….40. אשת ברזל מפחידה ומאיימת שהייתה סיוט ביום וחלום בלהות בלילה.

אני, ילדה תמימה שבהתה שעות בלוח ולא הבינה מה רוצים ממנה, ולצערי נולדתי בספטמבר, במזל בתולה, כלומר אוהבת הרמוניה, שלמות ומוטרדת מפרטים קטנים ועקומים.

אז תגידו אתם: איך יכולתי להתרכז במשולשים ובמצולעים ובנוסחאות אלגוריתמים כשממש מולי ישבה דורותיאה, לבושה בחליפת הפוליאסטר החומה וההדוקה, מקושטת בסיכת הזהב והיהלומים מזכוכית?

והשוס הוא: כשהמורה הנכבדה יושבת על הקתדרה המוגבהת בכיתה בפישוק רגליים קל, אנחנו, הגוזלים התמימים, חוזים במראה אימים: נעלי גולדה חומות מצוחצחות, גרביים אורטופדיים אטומים מהודקים לירך בגומי רחב, ברך לבנה חשופה וטיפ טיפה לפני הברך מתנוססים לראווה תחתוני פלנל ורודים, ארוכים ומחממים עם גומי מהודק.

התמונה האימפרסיוניסטית הזו ריצדה לי מול העיניים כל השיעורים. לא יכולתי להסיט את עיניי מהמחזה, לכן כשקיבלתי מבט מקפיא ומזמין ללוח ונשאלה שאלה מהסוג: "שתי רכבות יוצאות… מתי…?" – הרגשתי שאמבולנס חייב לפנות אותי מיידית כי אני כנראה עומדת למות.

בלילות הייתי עסוקה בתכנון נקמות וחיסולים ובבקרים לבשתי את פרצוף הטיפשה והתפללתי שהיום לא יהיה תורי לחקירות השב"כ של דורותיאה ולמשפטי המחץ שלה: "צאי צאי לדשא, אולי שם תמצאי תשובה" או "באמת אני לא מבינה איך את לא מבינה".

בומרנג בראש חודש

יום הנקם הגיע: ה-1 באפריל. יום התעלולים למורים. החלטנו שדורותיאה הולכת לשלם ובגדול.

גברברי הכיתה קנו "פצצת סרחון" ענקית, אנחנו, הבנות, פירקנו את ידית הדלת וחיכינו בסבלנות שדורותיאה תכנס ותשב על כס האינקוויזיציה. הכל פעל לטובתינו כי כיתתנו הייתה בקומה השנייה ולא היה לדורותיאה לאן לברוח. ידית הדלת התפרקה והדלת נטרקה ונחסמה ליציאה. הבנים השליכו את "פצצת הסרחון" והנקמה יצאה לדרך.

הסירחון היה נורא. הבנות צרחו והבנים התפוצצו מצחוק. רק אשת הברזל, דורותיאה, קמה  בשלווה, אספה את ספריה, פנתה אל הדלת וכשראתה שאין יציאה העמידה בלי היסוס כסא ליד אדן החלון. היא הרימה רגל בוטחת ומקושטת בגרביונים חומים ובתחתוני פלנל, ועברה דרך החלון לכיתה הסמוכה כשחיוך ניצחון על פניה.

איזה בומרנג! איזה באסה!

אנחנו, הטמבלים, נשארנו סגורים ונעולים בכיתה המסריחה ואילו דורותיאה "הנועזת" יצאה לאוויר החופשי. אשת הברזל ניצחה ובגדול.

זה היה רגע מכונן בשבילי. לפתע, דורותיאה מצאה חן בעיניי. תחתוני הפלנל וגרבי הגומי נבלעו בתוך המהומה, ודמותה האמיצה והמלאה כבשה אותי. למותר לציין שדורותיאה לא סיפרה על הפרשה לאיש. לא לחבר המורים ולא למנהל. גם אנחנו לא סיפרנו. התביישנו.

למחרת, היא נכנסה לכיתה כאילו לא אירע דבר והמשיכה לשרטט את המעגל עם הזוויות. פתאום התחלתי להבין מה המשולשים החופפים אומרים…האשה הזאת נראתה לי פתאום גדולה מהחיים. היא כבשה את ליבי. כשאגדל אני רוצה להיות נועזת כמותה…

אפילו אמא שלי לא האמינה כשבתעודה התנוסס הציון "טוב" בפעם הראשונה והיחידה במתמטיקה. שמעתי אותה אומרת לאבא: "סוף סוף היא מעתיקה מהאדם הנכון…".

אבל רק אני ידעתי שאין לי צורך בהרבה כדי ללמוד מתמטיקה: רק תחתוני פלנל, גרביים אורטופדיות ו"פצצת סרחון". זה עשה את העבודה.