רוץ, החיים מחכים לך

משום מה מבעבע בי שוב הסיפור שהכי השפיע על חיי ונהגתי לספר אותו עשרות פעמים לקהלים בגילאים שונים, במיוחד לבני נוער שצרחו "משעמם לי", כשתמיד השתעשעתי בסוג של חידון: "נחשו מי כתב את הסיפור הזה?", בעודי רומזת: "כולכם מכירים אותו היטב…". אף איש לא הצליח לנחש.

והנה הסיפור כפי שאני מספרת אותו:

לקליניקה היוקרתית של רופא הסלבריטאים הגרמני, ד"ר שטוטגרט, פרץ גבר לבוש בחליפה אפורה מחויטת, מדיף ריח בושם יוקרתי ותיק עור בידו. הגבר נדחק בחוצפה אל דלפק האחות ואמר: "לרופא מיד".

האחות לא נבהלה מהלקוח המטריד ושאלה בנחת: "יש לך תור? יש כאן אנשים המחכים שלושה חודשים לפגישה עם הד"ר". הגבר שלף שטרות של 200 יורו והניח אותם לפני האחות ואמר: "לרופא ומיד". האחות אספה את השטרות במהירות ורצה אל החדר הפנימי. "ד"ר, יש כאן מקרה דחוף, אני מכניסה אותו מיד", אמרה.

הגבר האלגנטי נשם נשימה עמוקה, דחף את דלת הקליניקה, התיישב מול ד"ר שטוטגרט ואמר בלי לחייך: "ד"ר משעמם לי!". הרופא הסתכל עליו ושאל: "מה כואב לך?". הגבר הביט ברופא מלמעלה ושאג: "כלום, משעמם לי", ובעודו מאיית את המילים הוציא עוד 50 שטרות של 100 יורו, סידר אותם כקלפים על שולחן הרופא ופלט: "שמי וילסון ג'וניור".

"וילסון?", שאל הרופא בהבנה, "אתה ממשפחת אילי הנפט 'וילסון ובניו'?". "כן, אני ובניו", אמר הגבר בבוז, "וד"ר, תעזור לי, אני לא יכול יותר…משעמם לי".

הרופא הוציא שאלון והתחיל לתחקר את הפציינט המשונה: "משעמם לך – עבודה ניסית?". "בטח שניסיתי", אמר הגבר, "עליתי על מטוס עם 100 יורו בכיס בלי לדעת לאן אני נוסע. הגעתי לעיירה אירית נידחת. כבר ביום הראשון ראיתי פתק דרוש עובד על דלת מכבסה עלובה של זקנה אירית צולעת. תוך חודש המכבסה הפכה לשם דבר ותוך שנה הזקנה ואני פתחנו רשת מכבסות באירלנד בסקוטלנד ובלונדון. ד"ר מש-ע-מ-ם לי!"

הרופא גירד בפדחת ושאל במבוכה: "ספורט ניסית?". "ספורט…", ענה הגבר בצחוק לגלגני, "אם תוציא רגע את העיתון תראה שוילסון ג'וניור הוביל את קבוצת הכדורגל שלו לראש טבלת הליגה. אני רץ, אני בועט, וכל הזמן מרגיש שמשעמם לי".

"בחורות ניסית?" שאל הרופא. "בחורות?! אתה צוחק ממני, ד"ר…מכל הצבעים ומכל הגדלים. יש לי ארוסה בלונדינית מדהימה, ג'ניפר שמה, יורשת העצר לממלכת 'נקניקיות אס'. אני פוגש אותה ומפהק פיהוק אחד גדול. משעמם ל-י".

 פה עצר הרופא ואמר ברצינות: "אתה באמת רוצה להירפא…הגעת למקום הנכון. גש לעורך הדין שלך וחתום אצלו על תצהיר שאתה מוכן ומזומן לכל טיפול רפואי שד"ר שטוטגרט ייתן לך ולא תהיינה לך טענות כלפיו ו/או כלפי הצוות הרפואי שלו. עם התצהיר תגיע לתחנת המוניות במרכז העיר, כאשר אתה מודיע לכל קרוביך וארוסתך שאתה יוצא לציד לווייתנים בקוטב ולא תהיה שום דרך ליצור קשר איתך".

וילסון יצא מחדר הרופא בביטחון. סוף סוף יש מישהו שמבין אותו ומוכן לטפל בבעיה ההופכת את חייו לגיהנום.

למחרת, הגיע עם התצהיר לתחנת המוניות. לימוזינה שחורה חיכתה לו. הנהג כיסה את עיניו, נטל את התצהיר מידיו וההרפתקה החלה. המונית נסעה תחילה בדרך כבושה בין כלי רכב רבים אך אט-אט הרגיש וילסון, שעיניו היו מכוסות, שהמונית עלתה על דרך חתחתים בין אבנים ומהמורות. הוא ניסה לדבר עם הנהג אך הנ"ל שתק שתיקה רועמת. כשניסה וילסון להציץ דרך כיסוי העיניים הבין שהוא במעבה היער ומסביבו אין איש. המונית נעצרה והנהג הסיר את כיסוי העיניים. וילסון ראה שהוא עומד מול בניין לבן במרכזה של קרחת יער ועליו כתוב באותיות ברזל ענקיות: "בית חולים".

השמש, האנשים וג'ניפר

השקט "צרח" במסדרונות הריקים של המבנה. אין איש.

הוא התיישב על כסא במסדרון הריק וחיכה. מתוך רמקול נשמע קולו הרועם של ד"ר שטוטגרט במבטא גרמני כבד ובלשון ציווי: "הנח את החוזה החתום על אחריות בלעדית על השולחן. פשוט את בגדיך. לבש את חלוק בית החולים. שכב על האלונקה".

וילסון ציית בשקט ובפעם הראשונה בחייו רעד ושקשק מפחד. הוא עצם את עיניו והתמסר ללא נודע. הוא חש שמישהו דוחף את האלונקה אל חדר מוצף אור, ולאחר מכן חש בדקירה קלה בירך, ושקע בשינה עמוקה.

ד"ר שטוטגרט בזריזות נתן הוראה חדה וברורה לצוות: "הקליינט הצעיר שלנו, וילסון, חייב לעבור כריתת רגל ימין עד המפשעה. בצעו את הניתוח. אני ממהר לירח דבש בהוואי עם אשתי הצעירה. הטיפול בפציינט לא יהיה קל, אבל אתם תסתדרו. היו שלום".

וילסון התעורר וחש כאב חד בצד ימין של גופו. הוא מישש את המיטה בבהלה וזה היה בדיוק הרגע שצריחה חייתית נשמעה ברחבי בית החולים, ולאחריה קללה עסיסית: "ד"ר שטוטגרט, בן….!".

האחות הצעירה שנכנסה לחדר בבהלה ניסתה להרגיע את המנותח וללחוש לו: "אל תשתולל…. התפרים ייפתחו…ד"ר שטוטגרט לא פה…אבל אל תדאג, אנחנו פה בשבילך…".

דקה לפני שהתעלף, מלמל וילסון: "איפה הרגל שלי? מה עשיתם עם הרגל שלי? מה עשיתם לי?".

שלושה ימים סירב לאכול, לדבר ולהניח לאחות להחליף את התחבושות. הצוות הרפואי נאלץ כל פעם להרדים אותו כדי לתת לו סיכוי להבריא.

ביום הרביעי נכנסה האחות הצעירה, ווילסון פנה אליה בפעם הראשונה: "תפתחי חלון, אני צריך שמש". בימים הבאים כבר ביקש "אומלט", ולאחר שבוע ביקש לצאת בעזרת כסא גלגלים למרפסת על מנת לראות את הנוף. הוא התחיל להקשיב לרדיו בשקיקה. ביקש עיתונים וקרא כל מילה בהתרגשות.

לאחר חודש ימים הפך וילסון לחביב המרפאה. הוא שיחק שחמט עם השומרים, פלרטט עם האחיות, זלל בתיאבון "אומלטים" וקיפץ עם הקביים ברחבי המסדרונות וחצר בית החולים.

כעבור מספר ימים הגיע ד"ר שטוטגרט, שזוף ומלא אנרגיה, לחדרו של וילסון. וילסון כמעט חנק אותו בחיבוק: "הרגת אותי, ד"ר. הרגת אותי… אבל בחיים לא הרגשתי כל כך חי. הנוף פה עוצר נשימה, האנשים מרתקים, האוכל נפלא, צלילי הרדיו מעניינים. אני מתגעגע לאהובתי, ג'ניפר…בחיים לא היו לי תחושות כאלה. לא משעמם לי!".

הד"ר הסתכל עליו בחיוך ואמר: "הגיע הזמן לפרוטזה. קדימה לעבודה".

את החודש הקרוב הקדיש וילסון לרגלו החדשה, ומלבד צליעה קלה איש לא יכול היה לחוש שהשתנה בגופו דבר מה. כשהגיע הזמן להשתחרר מבית החולים, ליווה ד"ר שטוטגרט את וילסון ללימוזינה ואמר לו:" רוץ, החיים מחכים לך!".

וילסון חזר הביתה אדם חדש. כל  דבר שעשה או פגש היה עבורו חדש, מעניין ומסקרן. אפילו, ג'ניפר הארוסה הנצחית שלו נראתה מושלמת…

אחרי ארוחת ערב חגיגית עם ג'ניפר, ארוסתו, ולפני שנכנסו למיטה אמר לה וילסון: "יש לי סוד שאני חושש לספר לך…את כל כך מושלמת ואני…". וילסון הוריד את המכנסיים ופירק את הפרוטזה. ג'ניפר הביטה בו בחיוך והסירה את הפאה הבלונדינית שפיארה את ראשה, את העדשות הכחולות שקישטו את עיניה, את חזיית ה-"פוש-אפ" שהעניקה לה חזה מושלם ואת המחטב שהידק את הצלוליט על ירכיה. "אף אחד לא מושלם, יקירי", אמרה ,"אבל זה מה שעושה את הכל מעניין!".

רק אם תרצו, הוא אמר

קוראים יקרים, אולי לא תאמינו אבל את הסיפור הזה כתב, לא כלשונו, בנימין זאב הרצל, העיתונאי הציוני המוכשר שכתב כמה וכמה סיפורים, ביניהם את "סולון מלך לודיה" ואת הסיפור הזה הנקרא: "צחוק הגורל".

אמנם סיפרתי את הסיפור הקטן דרך הפריזמה שלי, אבל הסיפור הגדול הוא של הרצל.