אי השינוי

בכל פעם שאני נפגשת עם מספרי סיפורים איריים, יש לי אתם חיבור מיידי. בהתחלה חשבתי שהקשר היא חיבתי העמוקה לסיפורים ולמוסיקה שלהם אלא שיש עוד עמים שאת סיפוריהם אני אוהבת. אחרי כמה וכמה מפגשים גיליתי שהחיבור קשור באנשים עצמם: ישירות, כנות, אדיבות בסיסית בלי מתק-שפתיים דביק, בלי 'פוליטיקלי קורקט' היכן שאינו נדרש. עם קטן יחסית, עם הסטוריה עצומה, שעבר תנודות קשות. יש להם חוצפה מהסוג הטוב, לא חוצפה גסה. הם מעזים ויש להם גאווה, גאווה ולא יהירות, הם גם אוהבים לשמוח ולא משנה מה הסיבה. לישראלים, שלא מתעקשים לתקוע את הראש בכרית ציניות או את האף בעננים, זה מרגיש מוכר ומשחרר.

שני דברים למדתי מהם דרך הסיפורים ושניהם יישארו אתי לתמיד. האחד, קשור במערכת החברה והמשפט לפיה נהגו לחיות בזמני-קדם, מסובכת ומורכבת. אם אשלוף לטובתכם רק פרט אחד מתוכה זה יהיה: מנהיג אחראי באופן ישיר על שלומם של נתיניו שהם שווי זכויות לו כבני אדם, גם אם מעמדם החברתי מעמד עבד. ככל שדרגתו של אדם בסולם החברתי גבוהה יותר, ככל שתפקידו בשבט רם יותר, כך חלה עליו אחריות גדולה יותר לאנשים עימם הוא בא במגע. אם ייכשל באחריותו יעלה הדבר במחיר כבודו החברתי ובתרגום לעברית: יולבנו פניו. הדבר השני שלמדתי: מספרים שכשהגיעו ראשוני האירים לאי אתו קשרו את גורלם, הם שרפו והטביעו את ספינותיהם כדי שלא יוכלו לסגת, ויצטרכו למלא את ייעודם כפי שראו אותו והאמינו בו. בשני המקרים מספרים לכם האירים שהם ידעו מה עומד מאחורי המילה "להתחייב".

אותי הסיפור הזה מרשים בכל פעם מחדש. הוא לא סיפור נוח כי לנחרצות מהסוג הזה יש מחיר, לפעמים מחיר גבוה מדי. מה שמאזן אותה הן מסורת ותרבות, תחושת ייעוד מעוגנת בעולם של ערכים הרואים בחיים ערך עליון. בלעדיהן, הנחרצות הופכת לקיצוניות וטרור.

לא על פוליטיקה אני כותבת כאן, למרות שהקשר ברור. אני כותבת על החלטות שאנחנו לוקחים על עצמנו מתוך כוונה להגשים משהו, להוציא לפועל. זה קורה לנו בתחילת או סוף שנה, סביב ימי הולדת, בתחילת או סוף רבעון, חודש, שבוע, יום. לא רבות מההחלטות הללו מתגשמות במציאות והשאלה היא: למה? השאלה השנייה היא: אז איך כן?

מתישהו, זה צריך לקרות

בואו נבדוק מה עשו האירים ואולי נלמד מזה משהו לעצמנו:

הם בחרו לעצמם מקום שקשה להתגנב ממנו בחזרה – אי מוקף מים רבים, צפוני וקר. גם אם היה בוחר מישהו מהם את המקום הקרוב ביותר ליבשת ומנסה לשחות אליו, כוחו היה תש בדרך. כשרוצים לחולל שינוי משמעותי ופורץ דרך, המבט צריך להיות מכוון קדימה בלי פזילות לאחור.

זו הייתה קבוצה ולא אדם יחיד. האחריות להחזיק את המבט על המטרה הייתה משותפת, מה שמקל על ההתחייבות. אם עלתה בדעתו של מישהו המחשבה לבנות סירה חדשה, מיד היו קופצים עליו האחרים. אם אתם בוחרים לבטל את האפשרות לסגת אבל לא מספרים על כך לאף אחד, קל מדי לסגת.

הם נשענו על תחושת ייעוד, עולם ערכים, מסורת ותרבות, אותן פתחו והגשימו במקום החדש. הייתה להם הסטוריה וכוונה. כשמקבלים החלטה, היא חייבת להיות מחוברת לעולם הערכים שלכם, לתפיסת העולם האמיתית שלכם, לעבר ולעולם בו אתם חיים. קשה מדי לבצע שינוי ללא עוגנים ותמיכה, בלי הצדקה עמוקה ותשובה לשאלה "למה אני?".

הייתה להם כוונת עתיד ברורה – להקים לעצמם מקום בו יוכלו לחיות בדרך בה בחרו, הייתה להם תוכנית. היא לא הייתה תוכנית מסוג לו"ז אלא חזון, היכרות טובה עם היכולות שלהם וכלים. לצאת לדרך כדי לחולל שינוי, ללא חזון ברור מול העיניים, מודעות ליכולות וכלים, דומה לשליחה לאבדון.

הם היו מוכנים להילחם ולשלם מחירים בכל מיני סדרי גודל: מלחמות על כל מה שמשתמע מכך, פעולה בניגוד לדעתם של אחרים שהביאה עליהם בידוד ונידוי, חילוקי דעות פנימיים. יחד עם זאת, ההחלטה ללכת יחד על בסיס מכנה משותף, ולעשות את מה שנדרש לעשותו, הצדיקה עבורם את המחיר. התוצאה מרהיבה (מה שקרה מאוחר יותר כשהגיעו האנגלים הוא כבר עניין נפרד). השינוי שאתם מבקשים צריך לעורר אצלכם השראה מספקת שתחזיק אתכם גם ברגעים הקשים.

ואחרון – הם בחרו מקום שיש בו לפחות את התנאים המינימליים הנדרשים להצלחה בדרך בה האמינו. הבחירה אינה סתמית או שרירותית. יש מינימום תנאים להצלחה והמינימום הוא סיכוי גבוה לצאת מהשינוי בחיים ולהמשיך בדרך החדשה.

רבים מאיתנו מחליטים החלטות חגיגיות אבל לא מתכוונים להתחייב מחשש חוסר הנוחיות שבכך. אנחנו עורגים לתוצאות ובאותו זמן לא יוצאים לדרך. מתישהו, זה צריך לקרות. ולהלן המתכון, בהשראת האירים:

-כשרוצים לחולל שינוי משמעותי ופורץ דרך, המבט צריך להיות מכוון קדימה בלי פזילות לאחור.

-אם אתם בוחרים לבטל את האפשרות לסגת אבל לא מספרים על כך לאף אחד, קל מדי לסגת.

-כשמקבלים החלטה, היא חייבת להיות מחוברת לעולם הערכים שלכם, לתפיסת העולם האמיתית שלכם, לעבר ולעולם בו אתם חיים. קשה מדי לבצע שינוי ללא עוגנים ותמיכה, בלי הצדקה עמוקה ותשובה לשאלה "למה אני?"

-לצאת לדרך כדי לחולל שינוי, ללא חזון ברור מול העיניים, מודעות ליכולות שלנו וכלים, דומה לשליחה לאבדון.

-השינוי שאתם מבקשים צריך לעורר אצלכם השראה מספקת שתחזיק אתכם גם ברגעים הקשים.

-יש מינימום תנאים להצלחה והמינימום הוא סיכוי גבוה לצאת מהשינוי בחיים ולהמשיך בדרך החדשה.

לפני היציאה למסע

ברמה האישית התרגלנו לחשוב שכל אחד יכול הכל אם רק ייתן דעתו לכך. זו אחיזת עיניים. יש יותר מדי משתנים המשפיעים עלינו ועל נתיב חיינו. אלה השאלות שאני שואלת את עצמי כשאני רוצה להחליט משהו: אני מתכוונת לזה? מתחייבת בלי לסדר לעצמי אופציית מילוט נוחה? יש לי את האומץ לספר על ההחלטה לאחרים? השינוי שאני רוצה הוא מחשבה שלי או שאני מושפעת מרצונות לשינוי של אחרים, ממה שהולך או נראה לי 'מגניב'? אני יכולה לראות איך ייראו חיי אחרי השינוי? זו תמונה שאני מסוגלת לחיות אתה בטוב או שהיא מבהילה אותי? אני יודעת מה אני יודעת ויכולה לעשות או שנדמה לי שאם החלטתי ודאי שאצליח? יש לי את הכלים? אם לא, מה חסר? אני יכולה להשלים אותם בטווח זמן ומאמץ סביר? רעיון השינוי – מרגש אותי? יש בו תקווה עבורי? אני מאמינה בו? האם השינוי יוביל אותי לחיים או למוות? אפשר לחיות כך בטוב?

השאלה האחרונה חשובה לא פחות מהאחרות ואולי יותר. דיאטה שתוביל לאנורקסיה לא עומדת בפרמטר הזה. גם לא חבלת התאבדות מונעת מחשבות 'רומנטיות' על ג'יהאד. עכשיו תשאלו את עצמכם את סדרת השאלות הזו ברמה הלאומית, ברמת צורת עתיד חיינו כאן, אולי זה יעזור לכם להחליט במה לבחור, או ישנה את דעתכם אם כבר החלטתם.

שינוי הוא לא עניין פשוט. הדרך בין לבין היא הקטע המפחיד ביותר, כשכבר ניתקנו מגע עם דופן אחת של חיינו אבל לא הגענו עדיין לאחוז בדופן הנגדית אליה אנחנו שואפים. אני קוראת לזה "לרחף על אש הגיהנום". פחד לא נורמלי בהתחלה, ובכל זאת, כשעוזבים את הידיים באמת, מתפנה האפשרות ללמוד דברים שאין דרך אחרת ללמוד אותם.