חובקת עולם

"חיבוק הוא מחווה גופנית של אהבה, קרבה או הערצה, שביטוייה הוא כריכת הידיים או יד אחת, מסביב לגופו של הזולת, והצמדת גוף אל גוף, פנים אל פנים, צד אל צד או פנים אל עורף". (ויקפדיה).

יש לי משימה חדשה עבורך והיא ממש מרתקת! תחשבי פתוח! את עומדת בשלושה מוקדים: חדרה, פרדס חנה וזכרון יעקב עם שלט גדול שמתנוסס על גופך ובו בקשה שיחבקו אותך" – שרית העורכת מגייסת אותי למשימה והכרתי מתערפלת.

על רקע ההתארגנות שלי לקראת הכנת הכתבה הדהדה בראשי בחוזקה השאלה: "מה יגידו?". המקורבים גם הרימו גבה ושאלו שאלה לגיטימית: "מה ייצא לך מזה?".

חשכו עיניי כאשר שרית הביאה לי את השלט איתו אני אמורה לעמוד בגאווה, ובו כתוב: "שלום, קוראים לי דורית ואני אשה חמה ואוהבת שזקוקה לחיבוק. חיבוק ללא תמורה ואינטרס. חיבוק אחד שלכם=עולם ומלואו עבורי. התואיל/י לחבק אותי?"

באותו רגע הבנתי שכנראה לא ממש הבנתי לאיזו משימה הסכמתי להכניס את עצמי, אך לאחר שהגדרתי לעצמי את המשימה כאתגר/הרפתקאה – עיכלתי, הפנמתי ואמרתי לעצמי: YES, I CAN!

התחנה הראשונה: חדרה

בבוקר יום שישי שמשי ונעים, יום המשימה, רציתי להתעורר בנחת, מוקדם מהרגלי ולהתארגן לאט, אבל לחיים יש כוח משלהם. בקושי ישנתי בלילה שלפני המשימה מרוב מתח ובהלה, ועם יציאתי מהבית ביקשתי חיבוק חזק ומיוחד מילדיי ובעלי. אלו חיבוקים שנוצרים מהלב ושואבים מהם הרבה כוח.

יצאתי לדרך. המקום הראשון בו בחרתי לעמוד עם השלט הגדול במיוחד  הייתה הכניסה לקניון "לב" חדרה. יום שישי, השעה 9 בבוקר – חשבתי או יותר נכון קיוויתי במסתורי ליבי, שאין אנשים ברחובות חדרה בשעה הזו ולכן זה יהיה קל. האמת שגם עניין ה"להתחיל במקום שהכי קשה לי", שכן תושבת חדרה מוכרת וותיקה אנוכי – היה מבין השיקולים.

מהר מאוד הבנתי שתוכניות ומציאות לחוד. אלון הצלם ואני החנינו את הרכב בחניון והתחלנו לעלות רגלית אל הרחוב. עוד לא הספקתי לעכל את העובדה שאני, דורית זיני, מסתובבת עם שלט בגודל של מפלצת, וזוג בשנות הארבעים עצר לידי וניסה לקרוא את השלט. החלטתי להיות אמיצה: "יאללה, בואו תהיו הראשונים לחיבוק הבוקר", קראתי לעברם. האשה התקדמה במהירות לעברי כשחיוך על פניה, בעוד בעלה מהסס אך לבסוף נרתם למשימה. שני חיבוקים ראשונים נרשמים! יש! אני מתחילה להתרגש. "זה הולך להיות כזה קל?", הרהרתי לעצמי.

אני מתמקמת מול הכניסה לקניון. לידי החנתה מכונית של חב"דניקים. מצווה גוררת מצווה. תמונת מצב מעניינת. מי מאיתנו יגרוף יותר אהדה ומשתפי פעולה? האם ימהרו אנשי חדרה להניח תפילין או לזכות במצוות חיבוק ללא תמורה?

אנשי האבטחה של הקניון מתגודדים לתדרוך בוקר. אף אחד מהם לא מתקרב אליי. העמידה כקבוצה נותנת להם כוח. "אנחנו בתפקיד", הם מכריזים בפניי, כנראה כדי לא להיות בסיטואציה מביכה איתי. מיד לאחר התדרוך, ניגש אחד מהם אליי ומודיע: "אני מוכן להתחתן איתך". חמוד. בלי חיבוק, אבל חמוד.

שלוש נערות צעירות בתלבושת בית הספר (השעה 9 וקצת?) מתקדמות בריצה קלה לעברי – נדמה היה שחיבוק היא הדרך הכי טובה עבורן להגיד בוקר טוב. החיבוק שלהן שמח. הן מסתירות את חולצת בית הספר מתחת למעיל וממהרות להיכנס לקניון בצחוק מתגלגל.

"נו, מי מאיתנו לא זקוק לחיבוק?", הדיבור האיטי של הגברת הניצבת מולי גורם לי לתהות האם זו ציניות, אבל החיבוק שלה אומר אחרת: מדויק, מאורגן ורציני.

אני מחליטה לשנות גישה. לא להזמין חיבוק אלא לאפשר לאנשים רק לקרוא את השלט ולקבל החלטה להמשך מעשיהם. מה מביא אנשים להתייחס ברצינות לאשה שמבקשת "חיבוק ללא תמורה"? הרחוב מלא באנשים שקופים, כאלו שנחלוף על פניהם בלי להרגיש בנוכחותם, האם אני שקופה? כמות החיבוקים מתחילה לרדת. אנשים מתחילים לקרוא את השלט ממרחק של 10 מטרים, מאטים, בודקים, מתבוננים ."מצלמה נסתרת?", שאל מישהו.

"יו…זה הגיע לחדרה", ניגשת אליי בעלת חנות פינתית ליד הקניון. "איזה יופי! הייתי בארה"ב ושם זה טרנד רציני. בואי, אתן לך חיבוק!". המון חיבוקים באים בעקבות הגברת הנחמדת הזו. לחיבוק יש אנרגיה מתגלגלת.

המסקנה: כשניגשת אישה עם המון אנרגיה וחיבוק קולני, מיד אחריה מגיע מבול של חיבוקים – כולם רוצים להיות חלק מ"טרנד" ואם בארה"ב זה טוב – אז גם ליהודים זה טוב!

אשה מבוגרת ניגשת אליי בחיוך. היא הייתה זכורה לי. "לא התחבקנו כבר?", שאלתי בחיוך ולא פחות מכך בנימוס.

"בטח שהתחבקנו! חזרתי לעוד חיבוק ולתת לך משהו", אמרה (חבל באמת שלא שמעתי לעצתם של קרוביי לקחת איתי כוס ולאסוף כסף, אם כבר אני עומדת ברחוב…). האשה המבוגרת הושיטה ידה אליי והכניסה לכף ידי שלוש סוכריות מבריקות. חייכתי אליה. איזה רוחב לב מביא אשה כזו לחזור אליי כדי לתת לי סוכריות!? שאפו.

הכניסה לקניון היא גם היציאה ממנו, וביציאה הידיים הרבה פחות פנויות, אבל מסתבר שמי שמוכן להעניק חיבוק על הבוקר לא מוטרד מכמות השקיות שיש לו ביד – וכך, מצאתי את עצמי זוכה לעשרות חיבוקים עם שקיות. מה שנקרא: חיבוקים מלאים בכל טוב.

"תחזיקי לי את הסיגריה", אומר בחור צעיר לזוגתו וממהר לחבק אותי.

מעניין, זה לא שיש חוק האוסר על עישון בזמן חיבוק, אבל רוב האנשים המעשנים שנתקלו בי כשבידם סיגריה, הקפידו לא לחבק אותי עם הסיגריה בידם.

"מיידלה, למה את צריכה חיבוק? קרה משהו?", שואלת אשה מבוגרת בקול מלא אמפטיה. לא הספקתי לענות וכבר כרכה את זרועותיה סביבי בחיבוק שלא היה מבייש אף סבתא חמה ואוהבת.

הנה עוד מישהו שנראה לי מוכר. "סבאל'ה, לא התחבקנו כבר?", אני שואלת.

"פעם שלישית שאני בא לחבק אותך", הוא עונה בשמחה גלויה. "אני שמייח!".

"אפשר לקבל את הטלפון שלך? אני מקורר ולא רוצה להדביק אותך, אז אולי ביום אחר?", שואל אותי גבר במבט רציני. נחמד שהאיש חושב שהמשימה הלא פשוטה הזו אליה נשלחתי היא חלק בלתי נפרד מהיומיום בחיי. כאילו בזמני הפנוי אני הולכת לרחובות ומבקשת חיבוקים…

אשה גבוהה בחיוך קסום מתקרבת לעברי. החיוך שלה כל כך ממוקד. היא נראית מוכרת אבל עוד לפני שאני מנסה לפשפש בזכרוני, היא כורכת שתי ידיים מחבקות סביבי. "דורית, עכשיו פגשתי חברה וחיבקתי אותה אז שאני לא אחבק אותך?", היא אומרת באוזניי.

"אנחנו מכירות?", אני נבוכה.

"לא", היא עונה.

ברור שחיבוק בין נשים יוביל גם לשיחת חולין. תוך כדי החיבוק מתגלה מכנה משותף: לשתינו יש נכדה בת חמישה חודשים.

"ומאיפה ידעת את שמי?", אני שואלת.

"כתוב על השלט שלך", היא עונה במבט מחייך. וואי, כנראה שבאמת לרגע קט שיחת הנכדות הסיטה מראשי את העובדה שאני בעת משימה מגזינית חשובה ומורכבת. טוב, כשמדברים איתי על הנכדה שלי, תאיי במוח משנים את צורתם.

יש את "המתעלמים המקצועיים". הם אלו שהולכים על קצה המדרכה, ממשיכים בדרכם ואינם מסיטים ולו לשנייה אחת את מבטם אליי כאילו הייתי הזויה, מצורעת או אולי אף מפחידה. בקרבם יש את המעודנים יותר, את אלה שמאטים את קצב הליכתם, קוראים את השלט, מעלים חיוך זעיר בזווית הפה וממשיכים בדרכם. ויש כמובן את אלה שפרצופם התמוה לתגלית שנקריתה בדרכם, חושף את מה שבראשם: "מה היא עושה פה? "למה???"

עיניי הרואות הכל הבחינו גם באנשים שהחליטו לעבור לצדה השני של המדרכה. כנראה ההתרחשות וכל סאגת החיבוקים באותו רגע לא התאימה להם.

שמתי לב שאנשים נוטים להתקרב לאנשים שהם בעלי אותו תדר אנרגטי או שהם רוצים "להידבק" באנרגיה של מישהו נמרץ, ולכן יבחרו לשהות בסביבתו. כלומר, יש שבחרו להתרחק ממני כמו מ"אש" ויש אנשים שנמשכו ל"אש" שבערה בקדמת הקניון המרכזי בחדרה.

התוצאות: חדרה – 60 חיבוקים ב-20 דקות (120 חיבוקים בשעה).

התחנה השנייה: פרדס חנה

"מחקר חדש מגלה שחיבוק פשוט מסייע בהורדת לחץ הדם ובהפחתת לחצים. החיבוק מדכא לחץ נפשי ומשחרר את הורמון ה'אוקסיטוצין', אשר מקושר לאהבת אם". (ויקפדיה)

אחרי טבילת האש בחדרה, ועם הרבה אנרגיות טובות ותחושת ניצחון קלילה, הצלם, אנוכי וכל הפקלאות מגיעים לפרדס חנה בסביבות עשר פלוס. אנחנו חונים במרכז המושבה, ומחפשים אחר מקום הומה אדם. מקום הומה לא ממש מצאנו, אך הצלחנו להתמקם על ציר הממהמרים והממהרות בסמוך לקניונית.

ההתחלה דווקא נראית מבטיחה: תוך 2 דקות – 8 חיבוקים. האשה היא תמיד הראשונה לחייך, לחבק ומיד מפנה את בן הזוג לעשות כמותה – "כדאי לך, תחבק, זה כיף".

אני פונה לכיוון אשה המעמיסה את קניותיה של אמה אל המכונית.

"תתביישי לך", אני שומעת אותה אומרת.

"אני?", אני שואלת.

"לא, אני", אומרת הבת בחיוך עייף, נוטשת את השקיות ובאה לעברי. "חיבוק זה משהו שאני ממש צריכה עכשיו", היא מגלה.

אנחנו מתחבקות חיבוק ארוך ונעים. "אמא, עכשיו תורך. לא יזיק לך חיבוק מרגיע", מזמינה אותה הבת.

אנשים חולפים על פניי, תוך כדי שהם מדברים בפלאפונים, ממלמלים משהו וממשיכים. דממה.

אני מחליטה לעמוד בשקט. אין חיוך, אין הזמנה לחיבוק. המשקפיים מכסות את עיניי. אני עומדת בכניסה לקניונית בלי להוציא מילה מפי או לשדר מסר של מזמינה לחיבוק. מי ייגש לחבק? דקות ארוכות חולפות – ואני לבד.

אני מחליטה להקל קצת על ההסגר שהיטלתי על עצמי. מסירה את המשקפיים, אך עדיין שומרת על זכות השתיקה.

"היי דורית", קוראת לעברי אשה בעודה חוצה נמרצות את הכביש. אני מפנה את גופי לעברה וזוכה בחיבוק מלא.

"אנחנו מכירות?", אני מחייכת.

"כתוב לך על השלט…", היא אומרת. זו הפעם שנייה שאני שוכחת. מצחיקה אני.

ייהמר לזכות המושבה שהיא גדושה במחבקות "מקצועיות", כאלה עם חיוכים מלטפים, לבושות בבגדים רפויים, נינוחות. שאנטי, ראסטות, שרוואלים. אחלה חיבוקים.

אם ובת נעצרות לידי. האם בחליפה לבנה, הבת ספורטיבית. האם ניגשת ראשונה, הבת שנייה ואז הן מבקשות חיבוק משותף. טובות השלוש מן השתיים.

אני פונה לצד השני של המדרכה. דוכני שוק ויד שנייה פזורים לאורך המדרכה. "אוף", אני חושבת לעצמי, "אם היה לי קצת זמן…איזה יופי של דברים". אשה מגיעה מולי, קוראת את השלט וממשיכה בדרכה. הפניתי גופי לכיוון העוברים והשבים אלא שאז אני מרגישה את ידה אוחזת בי. "אני באה לתת לך חיבוק", היא אומרת. "אוי, איזה יופי של חיבוק", אני מחמיאה לה. "נו בטח!", היא אומרת וגאה בעצמה.

אגב, לא קל לחבק אותי. השלט גדול ומסורבל, ואני צריכה לפתוח את ידיי לחיבוק רחב כדי למסור אותו לאדם מולי. האשה המבוגרת מעניקה לי חיבוק חם שמזכיר לי את סבתא. "נו", היא מאיצה בבעלה, "כדאי לך" .

"רגע, לא גמרתי לקרוא", הוא אומר אבל היא בשלה, דוחפת אותו לחיבוק הפתוח שלי שממתין לו. איזה זוג מקסים. הם ממשיכים בדרכם על האופניים, ואני נשארת במקום עם חיוך שבע רצון.

"ארץ אוכלת יושביה", אומר לי איש הבא לעברי. "אנשים פה ממש לא יודעים לחבק. חיבוקים חסרים בארץ הזאת. נו, בואי ואתן לך חיבוק", הוא מפציר בי ושולח חיבוק קצר ועצבני.

"אני איש של חיבוקים", מעיד על עצמו איש אחר שחלף לידי. "את כולם אני מחבק, כל היום אני מחבק". אותי הוא לא חיבק.

"אמא, אמרת שלא מחבקים זרים", אומר קטנטן לאמו בעודה מחבקת אותי. האמא מתנתקת מהחיבוק ומתחילה להסביר לשואל הקטן והנבון את ההבדל בין החיבוק הנוכחי לחיבוק של זר. בינינו, הילד צודק לגמרי.

"זה לא מרגיש לי חיבוק, זה מרגיש עבודה", אומרת לי אשה בשנות השלושים לחייה עם חיוך כובש.

"את מטפלת?", אני מתעניינת.

"לא, אני תסריטאית", היא מחייכת.

"את צודקת, בואי ננסה שוב", אני מחליטה ומושיטה שוב את ידיי, והפעם מקפידה להעניק חיבוק של מחבקת אמיתית. תוך מאיות השנייה מצאנו את שתינו מתרפקות זו על כתפי זו .

"זו העבודה שלך?", שואלת חברתה.

עד כתיבת שורות אלה עברו כשעתיים מתחילתו של המבצע – חיבקתי המון אנשים. זה באמת מרגיש קצת כמו עבודה.

שמתי לב לכך שנשים מרבות לחבק בכל מצב, כשהן לבדן או כשהן מלוות בבן זוגן. הן לא יהססו להעניק חיבוק. גברים לבדם – לא מתקרבים, אלא אם כן עומדת לצידם בת זוג שדוחפת אותם. המבוגרים מבין המחבקים, יש לציין, משני המינים, הינם אלופי החיבוקים. חיבוקים אמיתיים וחמים.

הפחד שאיתו התחלתי את הבוקר בשלב הזה כבר היה מאחורי. הגעתי למצב בו יש לי את היכולת לחייך לאנשים ולקבל חיבוק, ככה סתם. חופשייה ומשוחררת.

טוב, סיימנו את פרדס חנה. בדרכי לתחנת החיבוקים הבאה, מתנגן לו באוטו השיר של פזית נוני: "תיקח את הפחד, תכניס אותו לבקבוק, תזרוק אותו לים שיישאר שם". מי כמוני מבינה, הרי את הפחד כבר השארתי בבוקר בחדרה. עכשיו פניי מועדות ללא פחד ומורא, צפונה, לזכרון יעקב.

התוצאות: פרדס חנה – 40 חיבוקים ב-20 דקות.

התחנה השלישית: זכרון יעקב

קצת התעייפתי. בכל זאת, לחבק זה מעייף, אך הרצון להשיג כמה שיותר חיבוקים חזק מהעייפות. לא מוותרת באימונים  – בטח שגם לא מוותרת בקרבות. בדרך לזכרון יעקב אני מחליטה לשבור את השיא של פרדס חנה. זכרון תחבק יותר!

אין סיכוי למצוא חנייה במדרחוב בזכרון בצהרי יום שישי. ואם מדברים על מקום הומה אדם – זה בדיוק המקום. אני מוצאת חנייה במרחק הליכה מהמדרחוב. אלון הצלם נושא עבורי את השלט (נושא כליי לרגע). זה מרגיש מוזר ללכת ליד השלט ולא איתו. לא ייאמן איך השלט הפך לסוג של מעטה ביטחון עבורי תוך שעות ספורות.

"תן לי את השלט, אני צריכה להתחמם", אני אומרת לצלם וחוטפת באסרטיביות מידו את השלט כאילו השלט ואני לא נפגשנו מזה יובלות.

עמדת החיבוקים בזכרון מתחילה. ושוב זוגות-זוגות הם באים מולי, והריטואל הקבוע: האשה יוצרת קשר עין, מחייכת אליי ראשונה, מושיטה ידיים לחיבוק ואז נותנת המלצה/הוראה להוא שאיתה: "כדאי לך!".

זכרון כנראה מקום של חיבוקים קבוצתיים. אם צעירה עם תאומות מתולתלות מדהימות נעמדות מולי ובוחנות את הכתוב בשלט. "חיבוק?", אני שואלת. האם מחבקת אותי, בעוד בנותיה התאומות מחבקות זו את זו וצוחקות. מראה קסום. אין דבר נפלא יותר מלייצר חיבוק אצל אחרים. זה מידבק.

יש אנשים ממש נחמדים בזכרון, ראוי לציין מכל הגוונים: תיירים, תלמידים, זוגות ביום חופשי, כובעים ומשקפי שמש, המון צלמים עם מצלמות…ואז אני רואה אותה!

פצצה בלונדינית ניגשת אליי ושואלת באנגלית: "מה את מוכרת?"

"חיבוק ללא תמורה", אני עונה ללא היסוס ומיד אנחנו שוקעות זו בכתפי זו בחיבוק ארוך. באוזן היא לוחשת שהיא נורא מתגעגעת הביתה, ללונדון, ואני מנחמת אותה שחיבוק חם ביום שמשי כזה יעשה לה טוב.

עוד לא הספקתי לסיים את החיבוק, ולפתע אני רואה סביב שתינו סוללה של אנשי צילום עם מצלמות טלוויזיה. מיקרופון ענק מורם מעל ראשי וצעירה נמרצת רצה לעברי. "אני המפיקה…תחתמי פה ופה אם את מסכימה שהקטע ישודר".

"סליחה, מי זו"?  – אני שואלת בניסיון להבין את הסיטואציה ההוליוודית אליה נקלעתי.

"סוזנה! מ'טריני וסוזנה' (תוכנית ריאליטי בריטית מצליחה בתחום האופנה-ד.ז)", היא עונה וממשיכה בדרכה".

"מדהים, איזה כיף לי, התחבקתי עם סוזנה!", אמרתי לעצמי תוך תחושת גאווה ונחשבות.

זכרון יעקב של יום ששי היא פצצת אנרגיה מחייכת. כולם פה בחופשה, לפני או אחרי ארוחת בוקר, כוס יין או קנייה מרגשת.

התוצאות: זכרון יעקב – 50 חיבוקים ב-20 דקות.

ולהלן סיכום התוצאות: חדרה – מקום ראשון, זכרון יעקב – מקום שני, פרדס חנה – מקום שלישי. חדרה – הגביע הוא שלך!

עייפה אך מרוצה

מה איפשר לי לעבור את היום הזה בכזו אנרגיה? אני שואלת את עצמי בסיכומה של משימה עיתונאית זו.

וזו תשובתי: החלטתי לצאת ליום הזה בחיוך ובהנאה, להעביר את המשימה באהבה ולעשות לאנשים סביבי באמת שמח. זה באמת מה שאני מרגישה שעשיתי. היו חיבוקים מאוד מרגשים ביום הזה, חיבוקים שנוגעים ללב. כמובן שזה התחיל בחיבוק הבוקר של בעלי, איתו יצאתי לדרך ואליו מיהרתי לחזור. אני בטוחה שהמון אנשים יחייכו למקרא הכתבה הזו. אני יודעת שהרבה אנשים חייכו גם מעצם רעיון החיבוק. וכן, אני גם יודעת שיהיו כאלה שירימו גבה או יעקמו את אפם וימשיכו לדפדף לעמוד הבא. גם את אלה פגשתי ברחוב.

לסיום, אני עייפה מאוד אך מרוצה עוד יותר. אם תרצו חיבוק או תדעו על מישהו שזקוק לאחד או שניים כאלה, שלחו אותו אליי.