שיעור במדעי החיים החדשים

תהיתי על מה אכתוב בפעם הראשונה. בעיה לא נפוצה במחוזותיי, שאני מניחה שתעבור אחרי שהקטע הזה יפורסם. פעם ראשונה זה צעד חשוב, זה כזה משמעותי. אחר כך, ההבדל בין הפעם השנייה לשלישית ולשלושים, נראה לי שכבר יהיה מטושטש. פחות קריטי. כמו כל דבר אחר, זה חסם מנטאלי, ולא מעבר לכך (למרות שמניסיוני, יכול להיות לא פשוט לכתוב כשנמצאים במחסום מנטאלי).
האם אכתוב על העזיבה מהבית שממשמשת ובאה? אולי על הבחירה שלי לעזוב את בית הספר כדי להתעסק בחינוך? ואולי על כל השנתיים האחרונות? על כל החיים שלי בעצם – על מי אני ומה אני? אולי אכתוב על העבודה בגן הילדים שבדיוק הסתיימה, על התובנות משם, על ההשפעה הגדולה? אולי אכתוב על הקורס "במשעולי הגן הפנימי" שלקחתי בו חלק, והיום היה סיומו הרשמי?

החיים כל כך עשירים, והבחירה היא כל כך מגוונת. זה גם מה שאני אוהבת בכתיבה, שאפשר לכתוב על הכל – גם על זה וגם על זה וגם וגם וגם…ואפשר, לפעמים, לבחור נושא, הכי פעוט לכאורה בעולם, ולכתוב עליו את הטקסט המצוין ביותר. הכתיבה מאפשרת לנו את החופש לייצר עולם, שמבוסס על מי ומה שקורה בחיים שלנו, ועם זאת להוסיף מה שארצה. אני רוצה יותר דרמה? בבקשה! בשנייה הכל כתוב בצורה סוחטת דמעות או מצחיקה בטירוף. אני רוצה שהכל ייראה שקט, בנחת? תוך שנייה הקוראים יכולים להרגיש את הנחת, אפילו ממרחק של אלפי קילומטרים ושני מסמכי מחשב. אני רוצה שעלה נושר יהיה הנושא שלי למשך עמוד שלם? אם עוצרים לרגע ומדייקים במושגים, אפשר לייצר חלון הזדמנות בצורת מאמר או בלוג שבו כל מה שיהיה קיים בעולם הוא העלה הקסום הזה.

ואז החלטתי שאכתוב על הכל. שאתן לאצבעות שלי שעל המקלדת את החופש לכתוב בעצמן. בלי תכנון מראש, בלי לחשוב איך אפתח ואיך אסיים. מה שייצא כנראה יהיה מוצלח הרבה יותר מכל מה שאוכל לדמיין מראש.

דברי אליי בפרחים, אמי

יום שישי היום, 18:30 בערב. זהו זמן שבדרך כלל כל המשפחה מתארגנת. מקלחות, בישולים אחרונים, עורכים שולחן, שמים נרות שבת. מעט לחץ וצעקה על מישהו כדי שייצא כבר מהמקלחת…הפעם אני יושבת בחוץ. לא אגזים ואגיד שקריר (בכל זאת אוגוסט) אבל בהחלט נעים. השמיים כחולים, עם כמה עננים לבנים בודדים, הקסם היחידי לטעמי שניתן למצוא בקיץ – בזכות השקיעה המאוחרת. לפניי פרושה כל הגינה שלנו – הדשא, עצי האלון. מרחוק ניתן לראות את מאגר המים של "מקורות" מציץ מבין כל הירוק שמסביבו, מוסיף צבע לנוף, מפליא ביופיו. מהצד השני ניתן לראות את נצרת ואת ההרים שמסביבה. איזה כיף. איזו חוויה. פשוט לשבת פה בחוץ, להרגיש משב רוח קליל, לא להיות בלחץ. החלטנו היום שאין ארוחת ערב, ויום שישי ברגע הפך לחוויה שונה לגמרי.

לפני מספר ימים אמרתי לאמי המיוחדת והמופלאה, שבטח עוד תוזכר פה בחלק מהטורים, שצר לי שאנחנו לא מרגישים יותר את המעברים של היום. שאנחנו לא נמצאים בחוץ בשעות השקיעה, לראות את אור היום מתחלף לצבעים אדמדמים, לראות את הירח עולה במלוא תפארתו, להרגיש איך מחשיך מסביבנו. אני לא זוכרת מה היא ענתה לי, אבל למעשה, החוויה ממנה חזרתי היום, היא התשובה. בכדי שאוכל לספר לכם עליה, אצטרף לרגע לחזור אחורנית. להציג את התמונה כולה.

אמי עורכת כבר שמונה שנים מחקר על 52 מצמחי ארץ ישראל, במטרה להוציא ספר וקלפים ושיטת עבודה שלמה. כל הצמחים שנבחרו לפרויקט היו צמחים שהוזכרו איפשהו במקורות היהודיים, וגדלים בארץ ישראל באופן טבעי. יש בתוך הקבוצה הזו עצים, פרחים, שיחים, מטפסים – בקיצור, מכל צורות הצומח. הפרויקט בנוי מארבעה חלקים:
חלק בוטני – בו כתוב מידע על הצמח. איפה הוא גדל, באלו תנאים, אם הוא עץ או שיח, עונתי או רב שנתי וכו'.
שיר – למרות שאמי מעולם לא כתבה שירה, היא ניגשה אל הצמחים והקשיבה למנגינה שלהם. למה שיש להם לספר. מה שיצא זה אוסף שירים יפהפה.
טוטם – בו נוצר הקישור בין השיר, הצמח והאדם. אם לצמח הזה יש פקעת, מה זה אומר עליי? אם בשיר יש שורה כזו וכזו, מה אני יכולה ללמוד מזה? מה התמצית של הצמח הזה? מה אני יכולה לקבל ממנו?
וציור – לכל קלף יש ציור מקסים שעשה צייר מוכשר שעובד איתה.

למה סיפרתי את כל זה? כי בשמונה השנים האלה ליוויתי אותה בעשייה הזו. בעצם, כולנו, כל המשפחה. מי מכם שעשה אי פעם מחקר רב היקף או מכיר מישהו קרוב שעשה זאת, יכול להבין כמה השקעה וכוחות נדרשים בשביל לעמוד במשימה הזו. במשך שמונה שנים הייתי מהראשונים לקרוא שיר נוסף שהתקבל, לראות ציור חדש ולהגיב עליו, להתרגל לזה ששעות וימים שלמים היא לא בבית ואין לדעת מתי תחזור – כי היא עובדת על הפרויקט. לשמוע על עוד פגישה בניסיון לקדם עניינים, להתלבט ביחד בעוד עניין.

השנה יצא הקורס הראשון שבו נלמדה השיטה, למרות שהספר והקלפים עוד לא יצאו. כששמעתי על זה, הודעתי מיד שאני מצטרפת. אמי מאוד הופתעה. שבוע לפני תחילתו, היא שבה ווידאה איתי שאכן הייתי רצינית. והייתי.
וכך, הגעתי לפגישה הראשונה, על החצב, ומצאתי את עצמי בתוך קבוצה של עוד 11 נשים מבוגרות, רובן יכלו להיות אמהות שלי או בקלות סבתות. אחר כך זכינו בהצטרפותו של חבר נוסף לקבוצה, שגם הוא יכול היה לתפוס מקום בחיי כסבא.

במהרה, כל האמהות-סבתות האלה ואני הפכנו לקבוצה מקסימה. פעם בחודש, בימי שישי, אמא ואני היינו יוצאות עם האוטו לגן בוטני מקסים בו התקיים הקורס, מוצאות לנו קצת זמן לפטפט, עוצרות לקפה ומאפה וגולשות לשיעור. במהלכו של השיעור התרחש לנגד עיניי קסם – גיליתי תגליות רבות. ביניהן, איך חבורה של אנשים זרים, בטווח גדול של גילאים, מרקעים שונים, שנפגשים רק פעם בחודש, יכולים להפוך לקבוצה. הם הופכים לאבן דרך משמעותית בתוך מרקם החיים של כל אחד ואחד מהמשתתפים.

היום היה לנו מפגש הסיכום והפרידה מהקורס, מהקבוצה, מהמנחה (למרות שאני חזרתי איתה הביתה). הסתכלתי סביבי על קבוצת האנשים שנמצאים שם. לראשונה בחיי הבטתי סביב וראיתי שלמרות שאלה לא אנשים שאני בחרתי, אין לי שום התנגדות או בעיה עם איש מהם. כל אחד מהם נתן לי משהו, כל אחד מהם היה חשוב בנוכחותו. לא הייתי מוותרת על מישהו מהם במרקם הקבוצתי הזה.

אחר כך הבטתי על עצמי ועל השנה שעברתי, על עדן שהייתי לפני שנה, כשישבתי שם לראשונה. המפגשים שהיו לי פעם בחודש עם הקבוצה הזו היו כמו אבני דרך לאורך המסע שעשיתי בשנה האחרונה. הנה האבן של תחילת השנה, הנה האבן של ההתמודדות, הנה האבן של השיעור היחידי שהחמצתי אך באורח פלא היה מהמשמעותיים ביותר עבורי. הנה אבן נוספת, השיעור שלפני טיסתם של הוריי לחודשיים לניו זילנד, והנה ההקלה, האבן שהנחתי בשיעור שבו הם חזרו. יש עוד כמה אבנים כאלה.

כשמתבוננים על זה כך, קל פתאום לראות שהמהפך שהתחולל בי לא היה מקרי. זה לא היה קסם שהגיע במקרה. היה כאן תהליך, ארוך, פעמים מסוימות מלא שמחת חיים, פעמים אחרות דורש התמודדות. לפעמים מפתיע, לפעמים מוכר וידוע מראש. במהלך הקורס קיבלתי מגוון גדול של חוויות וכלים שאפשרו לי להתבונן על תהליכיות. איך הדברים מתחילים, איך הדברים מתרחשים ואיך הם נגמרים. אם נחזור לרגע לשקיעה ולירח, האם זה לא בדיוק מה שביקשתי מאמי, שהייתי רוצה לראות את השקיעה יותר?

למה, בעצם, חשוב כל כך לראות את הירח עולה ואת השמש שוקעת?
אולי בגלל שאני יכולה ללמוד מזה משהו על עצמי? אולי בגלל ההזדמנות לעצור לרגע? לקחת זמן שאין בו רעש ומשימות ודיבורים? אולי בגלל האפשרות להיזכר שאנו שייכים, ולו במעט, לטבע?
אולי בזכות כל האפשרויות הללו.

רגע לפני ההתחלה

למה אני משתפת אתכם בכל זה? מעניין, אבל מספר פעמים כבר ניסיתי לכתוב על החוויה הזו ולא הצלחתי. הרגשתי לא אובייקטיבית, הרגשתי 'פרסומית', חשבתי לעצמי: מהי הזכות שלי לספר על הקורס? זה בטח נשמע כזה מכור כשאני מספרת עליו בתור הבת שלה…וגם את הטור הזה ניסיתי לכתוב הרבה זמן ולא הצלחתי. והנה, ביחד זה עבד. אני משתפת אתכם בזה, מכיוון שזה הדבר שהכי חי בי כרגע. זו החוויה הכי טרייה שעברה עלי עד כה. אולי מכיוון שהסיום הזה הוא צעד גדול בשבילי, וגם משום שאני אוהבת לשזור התחלות בסיומים. בעיקר של דברים שונים זה מזה.

ואני רגע לפני התחלה. הטור הזה הוא התחלה של רומן בינינו (בתקווה שתסכימו להצעת החברות שלי), ואני רגע לפני התחלה חדשה נוספת, שכבר מבעבעת כמו סיר פסטה שעומד להיות מוכן. בספטמבר אצא לירושלים, למכינה קדם צבאית, לשנה של לימוד על החברה הישראלית, על עצמי, על יהדות, על חיי קבוצה, ועל הארץ לפני יציאתי לצבא ולחיים עצמאיים.
זה עוד דבר שחי ובועט בי, וגם עליו אשמח לספר לכם.

יש לי עוד המון דברים לספר לכם – מי אני, מאיפה הגעתי אליכם, מה עבר עליי בשנתיים האחרונות (זהירות, זה סיפור מיוחד באמת!), לאן פניי מועדות ומה אני חושבת על העולם הזה שאנחנו חיים בו כי יש לי הרבה מחשבות עליו. אני שומרת את כל זה, ומבטיחה לא לאבד דבר מכל אלה עד הפעם הבאה שבה אכתוב לכם.
מבטיחה לפרוש לפניכם את התמונה כולה, לגלות כל פעם עוד פינה ועוד הפתעה…וכמו שהתחלתי את הטור, כך אסיים: אזכה לכתוב לכם על זה, וגם על זה, וגם וגם וגם.

ההרצאה של עדן לויטה ב-TEDx: