יומן מסע

כמעט שנתיים בתהליך הזה. ככל שעובר הזמן מרגע תחילתו, כך הקצב מתגבר, התוכן מעמיק, והדרך מסתמנת ברורה ויציבה יותר. החברים מתרבים ומופיעים מכל עבר. החיבור משביח את כולנו, וגם את החזון. ככל שאנחנו מתקדמים, אנחנו משיגים את הזמן. מקדימים להגיע לתחנות מעבר והחזון נראה קרוב ונגיש מאי פעם. וככל שהחזון נראה נגיש יותר, הוא מעמיק, הפרטים מתרבים, וחללים נוספים מתמלאים עם מצטרפים חדשים. אני מסמן לעצמי "וי" דמיוני על חזון ומימוש, ותוהה. אלה רגעים שלי עם איכות עמוקה יותר, שבה הזמן והמרחב הם משתנים במשוואה שמכילה הרבה יותר בהירות.

כמה אופייני שהתובנה הזו תעמוד למבחן המציאות מיד. על צג הטלפון מופיע אות לשיחה נכנסת. חברה רוצה להתייעץ. היא מתלבטת בעניין חיסון הפוליו, ומודאגת מהעובדה שאין לה ולילדיה ערכות מגן.

טלפון מצלצל במעבדה

לנשים יש דרך משלהן להגיע לנקודה שבה הנושא עולה. זה מחייב סבלנות וסובלנות. כשאני יכול להכיל את זה, אני משתף פעולה. לאחר 20 דקות של הקשבה מלאה אבל מאוד לא פעילה, היא סיימה להציג את הדילמות והשיקולים. לדעתה, היא סקרה את כל העובדות והסיפורים הנלווים. עכשיו היא פנויה להקשיב.

"למה את מודאגת?"

"מה זאת אומרת? זה תפקידי כאמא. אני צריכה להחליט אם לחסן ומה לעשות עם העובדה שאין ערכות מגן".

אני מציע: "בואי נראה מהן האפשרויות העומדות בפנייך?"

"טוב", היא מאשרת.

"נתחיל דווקא מערכות המיגון. שם יש לך אפשרות לחכות שהמדינה תצייד אותך או להצטייד בעצמך. אלה שתי האופציות. ישנה אופציה שלישית של 'לא לעשות כלום'."

"ברור שאני אעשה משהו. אני לא אחכה למדינה כי לא נראה פתרון באופק. אז אני צריכה להשיג ערכות בעצמי? איך? יש לקנות כאלה? איפה?…".

"תראי, כרגע החלטת לעשות. כל יתר השאלות הן לגבי הביצוע. אם תרצי באמת, יהיו לך ערכות. בואי נראה מה לגבי החיסונים. גם כאן, אותן האופציות. קודם כל להחליט ואחר כך לבצע. את מתקשה להחליט כי את מתקשה לבחור. לחסן או לא לחסן? את לא בטוחה שתתני את התשובה הנכונה כי את לא מרגישה שאת יודעת מספיק כדי להחליט. אז מה השלב הבא?"

"להשיג את הידע?"

"את אמורה לענות על השאלות של עצמך. אני רק עוזר לך לשאול אותן בקול. אם תרצי, אוכל לעזור לך לכוון את השאלות כך שהתשובות יגיעו בקלות. בואי אני אשאל אותך למה נושא החיסון עלה להכרעה אצלך?"

"כי אני מפחדת מהעניין של הפוליו. אני שומעת כל מיני דברים על החיסון הזה. אם אני אחסן, אולי זו טעות. ואם לא אחסן, אולי זו טעות…".

"רגע מאמי. בואי נעצור פה. אם הבנתי אותך נכון אז כל האופציות מפחידות אותך?"

"כן. בעצם כן. אז מה אתה רומז שאני פחדנית?"

"לא. אני מחפש מכנה משותף בין ההתלבטויות שלך. אולי שם נמצאת שאלה עמוקה יותר, וגם התשובה לכל השאלות הללו, ולעוד המון שאלות שהמקור להן זהה".

"אז הבעיה היא הפחד שלי?"

"למה הפחד הוא 'שלך'? את חושבת שרק את מפחדת? נראה לך שכל יתר האנשים סביבך לא מתכתבים עם הפחד שלהם והוא לא משפיע על החלטותיהם?"

"ברור שכולם מפחדים. אבל ככה זה. כשאתה הופך לאמא אתה דואג".

"אני כנראה לא אוכל להפוך לאמא, אבל כאבא אני מכיר את האיכות הדואגת, והיא שונה במהותה מהאיכות של פחד. אפשר לדאוג גם בלי לפחד או ששתי האיכויות האלה באות רק ביחד?"

"אני מניחה שיש דאגה בלי פחד…"

"אז למה את מוסיפה איכות של 'פחד' לאיכות של 'דאגה'? את מי משרת הפחד הזה? כשאת מפחדת זה מועיל לך? זה מועיל לילדייך? למי מועיל הפחד?"

"הפחד שאני חשה לא מועיל לילדים, זה בטוח. לי הוא גם לא מועיל. אני לא יודעת למי הוא מועיל באמת. אולי הוא לא מועיל לאף אחד? אולי הוא כן מועיל למישהו? לא יודעת לענות על זה".

"ברגע ששאלת את השאלה המדויקת, הכי עמוקה שאת מסוגלת לנסח לעצמך, התשובה תגיע עם הזמן. ועד שהיא תגיע, תמשיכי לשאול. כל שאלה שנשאלת כך, מולידה תשובה. כל תשובה מרחיבה את היכולת שלך להתמודד עם שאלות חדשות. זה תהליך שעיקרו הוא ביטחון עצמי. תרשי לעצמך לשאול, והתשובות יגיעו מאליהן. אם בתהליך הזה תפטרי מהפחד והוא יתפוגג, מסתבר לפי המאזן שלך שגם את תרוויחי וגם הילדים ירוויחו. הרי הפחד לא משרת אף אחד מכם, אז היעלמו יכול רק להועיל. איך זה מרגיש לך?"

זו הייתה שיחה ארוכה שנמשכה עמוק אל תוך הלילה. היא מצאה בשיחה הזו תובנה רלוונטית לחייה שלה, ואני לשלי.

עד לפני שלוש שעות, חברתי הייתה טרודה בשאלות שכעת כבר לא מעסיקות אותה. לפחות בנושא החיסונים והערכות היא מבינה שהפחד הוא לא ביטוי לגיטימי של דאגה. היא מבינה שכשהיא מפחדת, היא לא קוצרת פחד אלא זורעת אותו. כעת היא מבינה שהפחד הוא המסך המסתיר ממנה את המציאות.

מלכוּת הפחד וכתר האומץ

לפנות בוקר אני חוזר לעיין ברישומים שביומן המסע. התובנות שלקחתי מהשיחה על חיסונים ומיגון, מלוות אותי בעת כתיבת פסקת הסיכום היומית של המסע. והנה זה מתחבר. הקו האישי והקו הציבורי הם אותו קו. אם הפחד מניע אותנו כאנשים, הרי הוא מניע את כולנו, ואנחנו הופכים לחברה מפוחדת. אם הלוגיקה שלה נכונה, אז הפחד לא משרת אותנו כבני אדם, ולא את מי שאנחנו אוהבים, אז הוא כלי בשירות מישהו אחר. מה יקרה אם נוותר עליו בתהליך דומה לזה של חברתי המתלבטת? מה יקרה אם היא תיפטר מהפחד שלה? מה יקרה אם עוד מיליון אנשים יעברו את התהליך הזה? האם נירפא כעם? האם המאסה הקריטית של הפחד הכללי תדעך והעיסוק בפחד יפנה מקום לעיסוק בתקווה?

יש לנו את כל ההוכחות לכך שאנחנו צריכים לפחד. מלחמות. פרעות. שואה. כמעט ואין צרה שלא פגשנו בספרי ההיסטוריה שלנו. החגים שלנו הם לזכר פורענויות וחורבן. ימי צום, ימי זיכרון.

ומה לגבי כל ההוכחות לכך שישנה גם תקווה. ולצד התקווה יש גם מימוש והצלחות? הרי למרות כל האסונות, אנחנו כאן. בסיכום ביניים זה נראה דווקא כמו סיפור הצלחה, אז למה התודעה הקולקטיבית שלנו דוהרת על גלי הפחד במקום על השראה, תקווה וחזון?

יש לנו חלום?

הנאום המפורסם של מרטין לותר קינג עלה שוב השבוע לכותרות במלאת לו 50 שנה. "יש לי חלום", הוא אמר, אבל דיבר על חזון ולא על חלום. מרטין נרצח כי הוא סירב להיכנע לפחד. דווקא בנסיבות שבהן עיוות מוסרי הוליד חברה המבוססת על אפליה, דווקא שם חיפש מרטין את האלטרנטיבה לפחד. מרטין העז לחלום והוא היה אמיץ דיו כדי לבשר על סופו של עידן הדיכוי. מרטין שילם בחייו כי הקדים את זמנו. האומץ הקנה לו תהילת עולם. האומץ של מרטין הלך איתו, אבל החזון שלו הפך אלמותי.

50 שנים לאחר הנאום ההוא, ובבית הלבן יושב נשיא שחור והוא ראש המעצמה הגדולה בעולם.

מרטין ירד אל הקבר. אובמה נושא את הכתר. במקום שבו מת הפחד, נולדת תקווה. במקום שבו גרה התקווה, נוצר חזון. במקום שבו מתבטא חזון, נסללת דרך. וגם להיפך. במקום שבו אין דרך – נולד הפחד.

אני חוזר לנסח את החזון. כבר מזמן עלה הבוקר.

אני מסכם את האתגר שלי למחר בשאלה בת שורה אחת: "איך לוקחים לישראלים את הפחד ומפנים מקום לתקווה?"

שנה טובה לכל האמיצים ולכל הפוחדים. שלא נדע עוד פחד.