אנשים נמוכים

זה קרה בבוקר כשרצינו לצאת לגן והפנים שלה היו מלוכלכות ממשהו שהיא אכלה. באופן אוטומטי ניקיתי לה את הפרצוף ביד רטובה במים. בסיסי, לא?

"מה פתאום את מנגבת לי את הפנים מבלי לשאול?", היא התעצבנה עליי.

מה לשאול? את מי לשאול? את רק בת ארבע וחצי…

פתאום זה הכה בי. לא הייתי מעלה על דעתי לנגב את הפרצוף לחברה עם יד רטובה ועוד מבלי להודיע לה מראש על כך. היא הרי אדם מבוגר…

ואז נזכרתי בשאלה שפעם נשאלתי ועד היום מהדהדת לי: "מה, את לא מכבדת אנשים נמוכים?". לא, לא מדובר בגמדים. בילדים.

אני רואה בה ילדה עם רצונות חזקים שקשה לפעמים להתמודד מולם ולמצוא איתם את המכנה המשותף. אני מבינה שהרצונות שלה מחוברים למהות שלה והיא מבטאת את עצמה דרכם:

רק שמלה, לא מכנסיים.

רק קוקו, לא פזור.

כן שיעור מקהלה, לא שיעור ספורט.

אך בעיקר אני עדיין רואה בה ילדה. ילדה קטנה.

והיא? היא חווה את עצמה כמבוגר, בעל דרישות, מאוויים וכיוונים. היא יודעת מה נכון לה ואיך, והיא לא מתכוונת לוותר.

אז מה אם היא רק בת 4? זה אומר שהיא לא מכירה את עצמה? שהיא לא יודעת ולא אחראית? מבחינתה היא מבוגר. אולי מבוגר נמוך אבל גם לזה יש פיתרון: כסא או מבוגר גבוה יותר.

היא בטח הרבה יותר אחראית ומחוברת לעצמה ממה שאני הייתי רוב ימי חיי…

מה זה הרצון הזה?

הכבוד הזה לילד ולבחירות שלו. לשאול אותו מה הוא מעדיף. ההבנה שהוא יודע לגבי עצמו יותר ממה שאני יודעת עבורו. מבחינתי, כל אלה מהווים את אחת מהלמידות המשמעותיות בחיי.

הדיאלוג עם בתי ודווקא העיקשות שלה על הרצון שלה, הם אלו שפתחו לי דלתות, שהיו עד היום נעולות, ואפשרו לי להביט לכיוונים חדשים. התחלתי להבין דברים. לא רק לגביה. אלא גם לגבי.

חשבתי על עצמי בתור ילדה שעשתה את מה שצריך לעשות כי ככה כולם עושים. מי בכלל שאל לדעתי? זה בטח לא היה מתוך רוע אלא מתוך הסתכלות מסגרתית על החיים. להורים ולמורים לא הייתה בכלל את היכולת לחשוב מחוץ לקופסה. כולם הולכים בתלם, כי ככה זה.

אבל היום הילדים כבר לא מסכימים שלא ישמעו אותם ("את לא מחליטה עליי!"), והם מביעים את דעתם באופן נחרץ ומתנגדים לכל התנהלות שלא מתאימה להם ("את לא יכולה להכריח אותי!").

האמת? ההתמודדות מולם הפכה לקשה יותר ויותר. איך מוצאים מכנה משותף בין רצונות שונים? ומה זה בכלל הרצון הזה…?

זה לא "נורמלי" במחשבה המקובעת שלי ללבוש תחפושת לגן ולא בפורים (אם רק הייתי מקבלת שקל על כל פעם ששאלו אותה: "מה זה? פורים היום?").

זה גם לא מתקבל על דעתי כשאני קופאת מקור והיא רוצה ללבוש קצר (היא הרי תהיה חולה…).

לא קל לי עם זה.

לפעמים, כשקשה לי ממש, אני כועסת: מי את חושבת שאת? למה את צריכה להחליט הכל על עצמך? גם אני עשיתי את מה שההורים שלי אמרו לי ולא קרה לי כלום. תתגמשי קצת!

ואז אני נזכרת בתחושות שלי כשרציתי לפעמים להישאר בבית ולא ללכת לבית הספר, אבל הלכתי, כי המסר היה ברור: "כולם הולכים וגם את!", אז מצאתי פתרונות: עשיתי עצמי חולה או ישבתי בשיעורים וחלמתי.

האם זה המסר שאני רוצה להעביר לבתי? שהיא צריכה להיות חולה כדי שלא אפעיל עליה את הרצון שלי?

אם הגודל לא קובע, אז מה כן?

אני מבינה את עצמי ואת התסכול שלי. ההתנהלות איתה שוברת כל מוסכמה שחייתי לפיה עד היום. אני מרגישה שכל מה שידעתי עד היום על גידול ילדים לא מתאים כבר. עוד לא נכתב ספר ההוראות לגידול הילדים החדשים האלה ואין לי יכולת ללמוד מן העבר.

כבר נמאס לי להתווכח. זה מעייף אותי. זה גם לא מוביל אותי לשום מקום. גם כשאני מצליחה להכריח אותה, אני לא באמת בעמדת המנצחת. אני לא באמת מרגישה טוב עם זה.

לכן, כשהחלטתי להתחיל מאפס וללמוד איך מתנהלים איתה אחרת, וואהו, כמה הפתעות…

הידעתם שללכת עם קצר בחורף זה לאו דווקא שווה להיות חולה ושאף על פי שילד לא נכנס לשיעור עברית, הוא יכול ללמוד לקרוא ולכתוב לבד? אני לא ידעתי.

התברר לי שכשאני לא מתאמצת כל הזמן לכווץ אותה למסגרת שלא מתאימה לה ואני לא מתערבת לה, החיים הרבה יותר קלים ופשוטים.

אני משתדלת לא להתערב בבחירות הלבוש שלה, לא במשחקים שלה עם ילדים אחרים, לא לקבוע לה מה היא תלמד ומה היא תאכל.

כמובן שאני עדיין אחראית על המסגרת הכוללת של הבית, אבל בתוך המסגרת יש לה חופש פעולה רחב. המסגרת עצמה מתרחבת ככל שאני מגמישה את צורת חשיבתי ונפרדת מקיבעונות ודפוסים ישנים.

אני יכולה תמיד להציע לה את דעתי, אבל אני לא כופה אותה עליה.

ככל שאני פחות מתערבת, אני רואה שהיא צודקת ואז אני יותר מכבדת.

ככל שאני משחררת את האחיזה במה נכון, אני זוכרת לשאול אותה מה מתאים לה ואז מתקיים בינינו דיאלוג מפרה ומכבד. אני מבינה אותה והיא גם פנויה להקשיב לרצונות שלי כי היא לא עסוקה כל הזמן בהתנגדות ושמירה על המקום שלה. יש הרמוניה בבית והיא מתקיימת מתוך הבנה.

כאילו ימות המשיח הגיעו…

ותמיד, בכל רגע קצת קשה, אני מזכירה לעצמי לכבד אנשים נמוכים…