מקבצת הנדבות

שעה שמלכים, רוזנים ושועי עולם נהרו אל קתדרלת וסטמינסטר, וקייט מידלטון עטתה את השמלה שבאמצעותה תהפוך להיות נסיכה אמיתית (לא מהאגדות), התנהלה בכבדות במרכז חדרה אשה קשת יום, שבעלה נטש אותה ואת שני ילדיהם והותירם עם חובות שאיימו לסלקם מהדירה בה התגוררו. האשה התיישבה חפויית ראש על המדרכה מול הקניון הסואן בחדרה, עם שלט דהוי וקופסת שימורים, וניסתה לעורר את רחמי העוברים ושבים על מנת לקושש את הסכום הדרוש. אותה כבר לא יגאל נסיך על סוס לבן, אולי רק כמה שקלים לאוכל.
    אותה אשה הייתי אני. כן, אני, יעל גלבוע, יוצרת סרטים, רקדנית בטן ומנחת סדנאות תנועה. אשה שאופטימיות היא שמה השני, שסימן ההיכר שלה הוא חיוך רחב ומאיר לכל דיכפין, שעולה על במה בתלבושות זוהרות, חושפת בריקוד את גופה ואת נשמתה מתוך ידיעה ברורה שהשפע והאהבה של היקום עומדים לרשותה, ועליה מוטלת המשימה לחלוק אותם עם העולם.
    אין ניגוד משווע כל כך למי שאני, תפיסת עולמי ודרך חיי, מאשר אשה שאיבדה תקווה ונתנה לחיים לרמוס אותה ואת כבודה העצמי.
    את המשימה להיכנס במשך שעתיים לתוך נעליה של אשה מקבצת נדבות הטילה עלי יומיים קודם לכן שרית, עורכת המגזין. התחושה הראשונית שלי הייתה לסרב. מה פתאום? אני? זה ממש לא מתאים. אך להפתעתי כי רבה, שמעתי את עצמי מסכימה ומצהירה: "כמובן שאעשה זאת".
    חברה טובה שאלה: "יעל, את באמת רוצה לעשות את זה?".

ואני השבתי: "ממש לא, וזאת בדיוק הסיבה להסכמתי – בגלל ההתנגדות הפנימית שלי, בגלל שהמסכנות הזאת כל כך מנוגדת לאופיי ולתפישת העולם האופטימית שלי".
    בילדותי, קבצנים הטילו עלינו אימה. זכור לי משחק אכזרי במיוחד שבו אני הייתי אמורה להסיח את דעתה של אחותנו הקטנה, כדי שהגדולה תתחפש לקבצנית ותצא מהבית. היא דפקה בדלת וכשפתחנו, עמדה בדלת, הושיטה ידה ואמרה: "נדבה, תנו לי נדבה". כמובן שהקטנה פרצה בצעקות ורצה לחפש את הגדולה, כששתינו עומדות בדלת ומתפקעות מצחוק.
    אז איך הופכים לקבצנית? מתחפשים? עוטים בלויים? ומה הסיפור שאני מספרת לעצמי על עצמי? מי אני? למה הגעתי למצב כזה?
    אחרי מחשבות ודיונים עלתה דמותה של לאה, אשה שבעלה נעלם והותיר אותה עם חובות, חשבון חסום, ושני ילדים בני 13 ו-15. אפילו שמות נתתי להם. היא מתגוררת בשכירות בשכונת בית אליעזר בחדרה, מובטלת שלא מצליחה לעבוד משום שלחץ הדם שלה לא יציב ואינה יכולה לעמוד בתשלום שכר הדירה. הילדים והיא נמצאים בסכנת פינוי מהבית, טחנות הצדק של הביטוח הלאומי סובבות לאט, והיא מיואשת. החלטתי שאני לא מתחפשת, לא עוטה בלויים, אלא לובשת בגדים קצת ישנים שידעו ימים טובים יותר, והכי חשוב, לא מאופרת ולא מטופחת. אשה שאיבדה את הבושה וביחד עם זה את החשק לטפח ולדאוג לעצמה.

על הספסל עם השלט והקופסה

    יום שישי, סמוך לשעה תשע בבוקר. החניתי את מכוניתי בשדרות הרצל, סמוך לרחוב אחד העם וניסיתי לספר לעצמי שזו רק עוד במה. שאין לי ממה לחשוש, הרי אני מופיעה ללא כל בעיה מול קהל של מאות, בלבוש שמסתיר טפח אבל בהחלט מגלה טפחיים – אז למה הקושי הזה? על הבמה לא תהיה לי כל בעיה לשחק גם דמות גרוטסקית או עלובה – מדוע זה כה קשה בתיאטרון החיים?
    יצאתי מהמכונית והתחלתי לצעוד במעלה הרחוב. סל קניות ירוק ביד אחת ובו בקבוק מים, מחברת מהוהה ועט (כדי שאוכל לרשום הערות), תיק בד קטן עם מסמכים וקצת מטבעות, בו הסתרתי גם את מפתחות הרכב והטלפון הסלולרי המושתק. אנשים לא ממש ירחמו על קבצנית עם סמארטפון חדיש…. וכן, גם קופסת שימורי תירס ריקה ושלט עליו נכתב בכתב יד מגומגם: "מבקשת עזרה. בעלי נעלם והשאיר חובות. אין כסף לשכר דירה. יש לי שני ילדים".
    אדם מיואש מתנהל בכבדות, כל צעד מרגיש כבד כעופרת. כאילו מאליו נטה הגוף שלי קצת הצידה, הכתפיים נשמטו ורגל אחת נגררה אחרי השניה. לא ממש צליעה אבל הליכה משתרכת, שאינה בטוחה. ראשי המורכן היה מכוסה בכובע, כך שלא יכולתי לראות את מבטי האנשים. פניתי אל הדואר ברחוב הרברט סמואל.
    חיפשתי פינה בה אוכל להתמקם, ולבסוף נפלה ההחלטה על הספסל שמול הדואר. התיישבתי בכתפיים שמוטות, ראש מורכן, סל הקניות לידי וניסיתי לשאוב אומץ להוציא את פחית התירס והשלט. לאט לאט משכתי החוצה את הקופסה והנחתי אותה על הספסל לצידי. התחלתי להתעסק עם הוצאת השלט מהסל.
    אבל עוד בטרם הספקתי להציב אותו, עבר אותי גבר מבוגר, נעצר לשניה, חזר על עקבותיו ושם בקופסת השימורים 70 אגורות טבין ותקילין. הדמעות שפרצו לעיניי היו אמיתיות לחלוטין. הנה, נגעתי לליבו של אדם שאינו מכיר אותי ואף אינו יודע מהי המצוקה שבה אני נמצאת.
    בשלב זה ראיתי בזווית העין את חגית הצלמת מתמקמת ממול. לא חלפו דקות רבות ושוב ניגש אדם, והפעם הניח בקופסה 10 שקלים. האדם שאחריו גם הוא השאיר 10 שקלים. שניהם גברים מבוגרים, שאני בטוחה שאת פרנסתם חוצבים בעמל רב.
    בשלב זה חגית עלתה לשוחח עם המאבטח בכניסה לדואר, והוא אמר לה שאחד הגברים שתרמו אמר לו: "אני מכיר אותה שנים, ולא ידעתי שהיא הגיעה למצב כזה". כאמור, מיד אחר כך ירד במדרגות הדואר והשאיר תרומתו. והנה דבר שלמדתי: כשאתה קבצן אתה שקוף, אנשים מסתכלים דרכך, בדרך כלל לא עליך ואף פעם לא בעיניים. לכן אותו אדם ש"זיהה" אותי, לא בדיוק ראה מי אני, שאם כן היה מביט בי היטב, היה ברור לו שמעולם לא נפגשנו.
    התורם הנוסף היה אברך צעיר שהשאיר 5 שקלים. עד כאן עוד הצלחתי למנות אותם. בחשאי חיטטתי בסל ובדקתי את השעה. עברו 20 דקות בלבד.
    אז הגיעו הזקנות. שתיים התיישבו לנוח לרגע בצד אחד של הספסל, והמשיכו לפטפט ביניהן מבלי להתייחס אלי כלל. קשישה נוספת התיישבה בצד השני של הספסל כשפניה מביטות לצד שני. למה שאלין על אותן נשים, הרי הן קשות יום לא פחות מהאשה האומללה שחלקה איתן את הספסל. עצם ישיבתן יחד איתה, כלומר, איתי, יצרה מן אחדות גורל בין כולנו.
    בינתיים הגיעה שרית, עורכת המגזין, ועמדה בצד לתצפת ביחד עם חגית הצלמת, שולחת אלי מבטים של עידוד. ואני, מכונסת בתוך עולמי האומלל, לא יכולה אפילו לחייך אליה בתגובה ולומר: 'אני בסדר, זאת לא ממש אני….'.
    עוד הצצה גנובה בשעון. הזמן לא עובר. אני בודקת מה יגרום לאנשים להתייחס אלי יותר. השלט בידי, השלט על הספסל לידי, הכובע קצת מורם חושף פנים, הכובע מורד מסתיר פנים.
    בעשרה לעשר נמאס לי. ליד הדואר אין מספיק תנועה. הגיע הזמן לזוז. אני מקפלת את הדברים, קמה, ומתחילה לשרך דרכי לכיוון הקניון וחגית הצלמת בעקבותיי.

בליבם של המבוגרים

ליד הקניון ההמולה רבה. חששתי תחילה לגשת שמא המאבטחים בכניסה לקניון יעיפו אותי, אך לא הם הבעיה. כאן נתקלתי לראשונה ב"תחרות" – המשבצת של קיבוץ נדבות כבר הייתה תפוסה. אשה צעירה, לבושה היטב כששביס לראשה, עמדה וקיבצה נדבות. התקרבתי עם השלט והקופסה בידי, והיא בקול החלטי אמרה: "אני מבקשת שתעמדי קצת יותר רחוק – אני כבר עומדת פה!" כשהתחלתי להתרחק, לצלמת היא הוסיפה בקול מתנצל משהו: "אם היא תעמוד פה לא יתנו לאף אחת מאיתנו".

    התמקמתי ליד הכניסה לקניון, התיישבתי והנחתי את קופסת השימורים על הרצפה. המיקום הסתבר כמבורך.
    אנשים רבים חלפו על פני כאילו אני שקופה, אבל גם כך מרבית האנשים הולכים ברחוב כשהם כלל לא מביטים סביב. מדי פעם נעצר מישהו, חיטט בכיסיו או בתיקו ותרם את חלקו לקופסה. שוב גבר מבוגר הנחית בתוכה שטר של 20 שקלים. וואו! בחטף ניסיתי להבחין בפניו ולא הצלחתי, הוא כבר הפליג לדרכו.
    אשה מבוגרת נעצרה, קראה את השלט ופשפשה בתיקה. מעות אחדות עושות את דרכן לתוך הקופסה. ואז שוב אברך ופתאום אשה צעירה. בשלב זה הרגשתי שנרדמות לי הרגליים, ועברתי לספסל אבן נמוך המוצב במקום. אשה זקנה רכנה לעברי. הושטתי יד לקחת ממנה את תרומתה כדי שלא תצטרך להתכופף, והנה נערה צעירה שתורמת 10 אגורות מדמי הכיס שלה ובחורה צעירה עם פעוטה בבימבה ורודה, שמניחה שקלים אחדים בקופסה. עוד תרומה ועוד תרומה, ואני מרגישה שאני כבר חייבת להסתלק.
    עם סימן לחגית הצלמת אני קמה והולכת דרך "גן המייסדים", ונעמדת ליד הקיר בסמוך לכניסה אליו, כשהשלט והקופסה בידי. בסמוך יושבת אשה ומקריאה למישהו אחר בקול רם את הכתוב על השלט שלי. היא מביעה את עמדתה שהיא לא תורמת, כי "אין לדעת אחר כך מה עושים עם הכסף".
    נמאס לי. זהו. מיציתי. אני חוזרת לזהותי האמיתית.

אל כס הנסיכות

    הפעמונים צלצלו וקייט מידלטון שמה את פעמיה לכנסיה בלימוזינה שקופה, ואילו אני עשיתי דרכי בחזרה לרחוב הרצל, גבי התיישר לאט לאט, הכובע נשר מראשי ושערי שהיה אסוף בקוקו מרושל התפזר במלוא תלתליו. קילפתי ממני את החולצה הדהויה וצעדתי זקופה לכיוון רכבי.
    חגית רצתה לצלם אותי במלוא הדרי, אבל אני התעקשתי לנסוע הביתה, למחות את הכתמים השחורים שהדגשתי מתחת לעיני ובזוויות האף, להתקלח, להתאפר וללבוש שמלה יפה. רציתי לקלף מעליי את המסכנות. בבית מניתי את השלל: 115 שקלים ו-90 אגורות. בהחלט נדיבות גדולה מצד תושבי חדרה.
    חזרתי לחדרה לצילום יעל גלבוע האמיתית. מעולם לא הרגשתי נסיכה כל כך. משם הפלגתי לארוחה המשפחתית של יום שישי. זו הפעם, אולי הראשונה, שלא התעצבנתי על כך שאמי מתעקשת להאביס אותנו בשלוש מנות בשריות לפחות. גרפתי לצלחתי מכל אותו השפע, והתענגתי עליו באמת, בהכרת תודה מלאה לכל היש.
אחייניתי שאלה בסקרנות: "אבל איך הרגשת באמת כשאנשים נתנו לך כסף?"
    עניתי לה: "חשתי הכרת תודה אמיתית לכל אחד ואחת מהתורמים. בין אם עשר אגורות ובין אם עשרה שקלים. כל אחד נתן משום שהזדהה עם מצוקתה של אשה זרה".
    וכמובן שתרומתם אינה לשווא: הכסף הועבר לאלה שבאמת זקוקים לו.

תורמים יקרים, תודה לכם מקרב לב על רוחב לבכם ונדיבותכם. תרומתכם אינה לשווא – סכום הכסף, 115.9 שקלים, הועבר למעון לנשים מוכות בחדרה