שנת שבתון

המחשבה על שנת שבתון נולדה לפני כשנתיים, כשצפיתי בהקלטה של שיחת TED. סטפן סגמייסטר, מעצב ניו-יורקי, דיבר על כוחו של פסק זמן. המחשבה שלו הייתה לקחת חמש שנים של השקעה בנכד או שניים בתקופת הפנסיה, לשזור אותן כתקופות שבתון עוד בשנות עבודתו, ולהשקיע את התוצאות בהרבה יותר אנשים. את הזמן העביר בהתנסויות וניסויים שקשה להגיע אליהם בשטף היומיומי של ניהול סטודיו עיצוב בניו-יורק.

הוא הזכיר את השף פארן אדריה והמסעדה 'אל-בולי' – דוגמה ידועה לסגירת עסק לטובת פסק זמן ועריכת ניסויים. ריתקה אותי המחשבה על הזמן שהם נתנו לעצמם כדי לחקור עקרונות ליבה, לחזור אל הבסיס, לקצב הפיזי של עצמם. כך נוצר אצלי געגוע וקבעתי שביום ההולדת שלי, אצא לפסק זמן.

אלא שגעגוע לא תמיד עולה בקנה אחד עם עובדות החיים. פרנסה, פרויקטים, לקוחות, חודש רדף חודש, התאריך שסומן ביומן התקרב, התקרב, ועבר. לא התכוננתי, בעיקר כי לא סיפרתי לאף אחד ולא לקחתי בחשבון כמה עניינים מעורבים בעצירת שטף העשייה. אין לי מושג מה חשבתי לעצמי. הרי אפילו נסיעה קצרה לחו"ל דורשת ים סידורים, ריצות, הוראות, תיאומים, עוד כמה מיילים – טרפת שנפסקת רק כשהמטוס מנתק את הגלגלים ממסלול ההמראה.

עברו כמה חודשים, העניין זז הצידה ואז הגיעה שנת שמיטה. הייתי בכנס שמיטה, בלימוד על שמיטה, עניין השמיטה נשזר בהרבה מפגשים והרצאות. אחרי כמה אירועים כאלה כבר צחקתי ביני לביני: ברור שמישהו מנסה להגיד לי משהו. חזרתי לחשוב על פסק זמן, על שנת שבתון, על שמיטה. הבנתי שכדי שרכבת דוהרת תעצור בזמן בתחנה, היא צריכה להתחיל להאט הרבה קודם. קבעתי את הכותרת "שנת שבתון" מתוך מחשבה שהיא מובנת, וחצי שנה מראש הודעתי לקרובים ולכל הלקוחות הקבועים שלי שאני יוצאת לשבתון מיום ההולדת של ועד אחרי פסח. כתשעה חודשים.

ואז הגיעו התגובות…

אנשים דרשו הסבר אודות מה פתאום אני לוקחת שנה חופש וקוראת לזה שנת שבתון, כשאני בכלל לא עובדת במשרד החינוך או באקדמיה. כשהסברתי ששבתון זה לא בהכרח חופש ושכל אחד יכול להחליט על שנת שבתון לכל מטרה שהיא, הם רצו לדעת מי נתן לי. חלק חשבו שבטח אסע לחו"ל לשנה, רובם קבעו שהודו היא היעד שלי, חלק הביעו דאגה תהומית ורצו לדעת מה באמת קורה ושלא אספר להם סיפורים. עברתי לבדוק את השפעת המילה 'שמיטה'. עובד, אבל רק עם אלה שמוכנים לקבל רעיונות המגיעים מהתרבות היהודית, וכאלה שתהליכים אישיים עמוקים נמצאים אצלם גבוה באג'נדה. כמעט כולם אמרו שגם הם רוצים, אבל הם לא יכולים להרשות לעצמם. כשאמרתי שאם הכוונה לכסף גם אני לא יכולה להרשות לעצמי, הגענו למבטיי "זה לא חוסר אחריות?" או בנוסח המעודן, "אז ממה תחיי?"…בעיקר מכאלה שאין סיכוי שאפול על כתפיהם גם אם אגיע לפת לחם. חלק רצו לדעת מה אני מתכננת לעשות וחלק חשבו שזו הזדמנות מצוינת להציע לי לעשות משהו עבורם, עתה משמתפנה לי זמן.

שתי הקבוצות האחרונות הביאו הכי הרבה תועלת. האחרונה גרמה לי להבין שאם לא אשמור באדיקות על הזמן שלי לעצמי בשנת שבתון, הוא ייזל לטובת עזרה לאחרים שלא מבחירה, בעיקר משום שאני כאן, לא נוסעת לשום מקום. מיד ישבתי לחשוב ולתכנן איפה יהיה פתח, איפה לא ואיך אסדר את צנרת התקשורת. הקבוצה שלפניה הזכירה לי שצריך לתכנן, בדיוק אותה מסקנה אליה הגיע סטפן סגמייסטר אחרי שבזבז חלק משבתון על 'באין תכנית'. מה שהדהים אותי בשטף התגובות, הייתה רמת החרדה ל"מה יהיה?" והאמונה שהרשות שלנו לשנת שבתון, נמצאת בידי אחרים.

חודש אחרי שהודעתי על שנת שבתון מתקרבת, חלה אצלי תקלה רפואית (לא לדאוג, אני בסדר). היא קרתה ברגע, לא היה לה שום קשר לאורח חיי, לא עשיתי משהו כדי להרוויח אותה מלבד להיוולד לקו גנטי מסוים. היא קרתה בדרמטיות והכריחה אותי לעצור הכל באחת. ועם כל זה שהיא לא הייתה קשורה לכלום, כנראה שהיא כן. לקח זמן לצאת משם, אמרתי תודה בלב על כך שלא קרה משהו חמור יותר והבנתי: כך נראה ברקס חירום ואם תכננתי לרמות את עצמי, זה לא יילך. לא רק את הלקוחות שלי אני צריכה להכין לשינוי, גם אותי אני צריכה להכין, ושנת שבתון נמשכת שניים-עשר חודשים, לא תשעה. השיעור הגדול הגיע מכיוון הלקוחות. הם היו רגישים לקצב ההחלמה הרבה יותר ממני. בכל מפגש או שיחה אתם, למדתי מהם עוד קצת על מידת החמלה העצמית שאני צריכה להפנות כלפי עצמי.

האטתי, בתחילה מכורח ואחר כך מלמידה. הבנתי שאני מסיעה את הרכבת הרבה יותר מדי מהר. הרבה יותר ממה שביקשו, ממה שזכרתי שנכון, אם אי פעם ידעתי. באותה נקודה הבנתי עוד דבר חשוב – שאין לי דרך לשנות את ההתנהלות תוך כדי תנועה ואש, להקצות לשינוי חלק מהזמן בכל שבוע. שהפער בין איך שאני מתנהלת לבין איך שנכון להתנהל גדול מדי. שהשינוי דורש משאבי זמן, תשומת לב ואנרגיה גדולים. השנת שבתון שלי, שנת שמיטה, אכן תצטרך לקרות.

תכננתי במה אני רוצה לגעת בשנה הזו. ראיתי שחלק לא מבוטל מהגעגוע קשור בלחזור לאמנות, לנסות דברים, לחדש, לחזור לרעיונות שהתאספו במהלך השנים האחרונות בהן ביליתי את מירב זמני בעולמות השיווק, הטכנולוגיה והעסקים. עברתי על התכניות פעמים רבות, שמטתי יותר ויותר. מצאתי את הנוסחה שבאמצעותה אנסה להתפרנס לאורך השנה, צמצמתי הוצאות למינימום כדי לחסוך כמה שאוכל, התאמנתי בלמצוא איפה עוד אפשר להשקיט ולשמוט דאגות. הקפדתי להזכיר לכולם, לבדוק שלא החמצנו כלום ושהכל מתקפל כמו שצריך לקראת היום הגדול.

תכננתי מערך תקשורת ממודר, פתחתי תיבות מייל חלופיות כדי שאוכל להיעזר באחרים כשאצטרך. ניסחתי הודעת מייל אוטומטית שתגיע לכל מי שיחפש אותי, כולל הסברים, תאריכים ואופציות. ביטלתי את רוב המנויים שלי לאתרים של אחרים, בכל יום עוד כמה. יומיים לפני התאריך המיועד ישבתי לנתק את מרבית מנויי הרסס שלי. מצאתי חדווה עצומה בכך שתכף, אפילו אני לא אצפה ממני לדעת את החדשות האחרונות על איזושהי פלטפורמה אינטרנטית שהזיזה פיקסל ימינה או שמאלה. השארתי פתח רק לדברים החשובים באמת.

30 ביולי 2015, 23:59. אני מול המסך, ממתינה. השעון הראה חצות, התאריך התחלף, הקלקתי 'שמור' על שינוי ההגדרות בתיבת המייל הראשית שלי, זו שלא שקטה כבר הרבה מאוד שנים. אחד הגמדים של גוגל הודיע לי שהשינויים נשמרו, המסך ירד.

עד אותו רגע, חוויתי את הרגעים הכי שקטים, אלה מסוג אף אחד לא יכול להגיע אלי ואני אנונימית לכל מי שמסביב, רק בטיסות לחו"ל, נסיעות ארוכות והתבודדויות מכוונות. תמיד הדהים אותי איך ניתוק של כמה שעות מהשטף נותן מספיק מקום למחשבות מאופקות לפרום קיפולים. הרבה תובנות התגבשו לי ברגעים שקטים ועכשיו היו לי הרבה כאלה. כל יום, כל היום, יום אחרי יום.

כעבור כמה ימים קלטתי שהעולם שלי לוקח אותי ברצינות. נבהלתי. חשבתי: "מה קרה לכם? זהו? כל כך מהר שכחתם ממני ועברתם לסדר היום?" להיות פתאום לא נחוצה, שכך זה הרגיש, היה מפחיד. לשמוט.

גם גזירת המעבר מעבודה שחלק גדול ממנה מוכתב על ידי צרכים של אחרים, לעבודה שאני צריכה לחולל בעצמי. לשמוט.

נלחמתי עם עצמי כל יום, לעבוד לפי תכנית, להתקדם במשהו. לפעמים זה הצליח, לפעמים שקעתי ליומיים של שינוי תכניות, התבלבלתי, כעסתי, בכיתי, חשבתי שטעיתי טעות איומה. לשמוט.

באותו זמן ידעתי שזה הגיוני להתבלבל כך, שזה חשוב ושתהיה בזה תועלת מאוחר יותר. גם את זה – לשמוט.

אמרו לי, "את בחופש, לכי יותר לאט", ואני אמרתי "שנת שבתון זה לא חופש! כמה פעמים אני צריכה להסביר את זה!"

החודש הראשון היה סוער, בין פסגות לתהומות. פסעתי מעבר לסף אל תוך הלא נודע. נקלעתי ישר למקום המפגש עם החלקים הכי פגיעים של הקיום שלי, שלא לומר עלובים. אני לווה ניסוח: תחילתה של שנת שמיטה מרגישה כמו סוג של יום כיפורים ארוך.

זו לא הפעם הראשונה שנתתי זינוק לתהום בלי לדעת אם ומתי אפגוש את הגדה ממול. במסע אחר, כיניתי את הזמן הזה "להתפנן מעל אש הגיהינום". הכינוי בעינו עומד. זה לא כזה פנאן אבל ככה צריך להתייחס לזה, כי זו הזדמנות נדירה. להאמין שהגדה תופיע, להאמין ביכולת לבחור בחירה כזו לטובת עצמי, לטובת העניין, גם אם אני מרגישה את אש הגיהינום לוחכת ממש מתחת בעוצמה אדירה. מה עוזר? פשוט לעשות את זה, ללכת עם מה שמתרחש. הבחירה במקרה הזה היא הבחירה שלא להפריע לבלתי נמנע. להבין שבדומה לנחש ויצורים אחרים, גם אנחנו עוברים התנשלות הרבה פעמים בחיים, לא רק של תאי עור מתים.

כמה ימים מתחילת החודש השני, חשתי שהסערה נרגעת. הגעתי לחוף, התייצבתי והבנתי שיצאתי לדרך. החלק המפחיד-חיוני ההוא נשאר מאחור, עד ההתנשלות הבאה. כאן התחילה שאלה אחרת – איך נראית הדרך מכאן? נתתי לעצמי את ההזדמנות לבחור איך ייראה היום, איך ייראה כל יום. הסתבר לי שאין לי מושג מה אני רוצה. ואז נזכרתי שאחת הסיבות שריתקו אותי לרעיון של שנת שבתון, הייתה ניסיונות.

פצחתי בתכנית ניסויית שקראתי לה 'סדר יום'. זה ניסיון מעניין. אני עדיין מנסה, עדיין לא מצאתי בדיוק, אבל יש הסתמנות למה מתאים לי ומה לא. מה קובע? זה נמצא במרחב שנוצר בין גוף-רגש-נפש-מוח-סביבה-זמן. יש שם שיחה שמתנהלת ואני מקשיבה, מנקה רעשים, בעיקר כל מני ידיעות והחלטות שגררתי לאורך זמן לתוך המרחב הזה, כדי שהוא לא יפריע לרכבת לדהור. החודש השני בשנת שבתון מסתמן כחודש שמיטת שקרים ששיקרתי לעצמי. במקביל, מסתבר מה אמת ויציב.

מה עוד? לא יודעת. מדגדגת לי המחשבה שכל חודש יראה קצת אחרת מקודמו. נראה.

שמיטה חיונית לכל דבר שמתרחשים בו תהליכי חיים. היא קורית בין אם נרצה או לא. הבחירה שלנו היא להכיר בכך ולאפשר לה לקרות בעיתה, כדי שתהליכי חיים יוכלו להמשיך ולהתקיים באופן בריא – כל עוד אנחנו חיים.

אפשר להחזיק מעמד בלי שמיטה. המחיר גבוה. אם ממשיכים להחזיק מעמד מספיק זמן, שמיטה מגיעה בכל מקרה ואז המחיר יותר גבוה.

מי שקבע כל שבע שנים, למד מהתבוננות בתהליכי חיים. זו לא נראית לי קביעה שרירותית. שמיטה כל שבע שנים מבטיחה שלא נדחק את עצמנו למצבים בהם המחירים לא צפויים.

מי שבונה, מתחזק וחי מערכת חברתית-כלכלית שאינה מכירה בתהליכי חיים כמו התנשלות ושמיטה, מכוון למערכת חברתית-כלכלית שהמחירים בה לא צפויים.

המשך יבוא.