"מה שמציל אותי זו המסגרת"

זהו סיפור חיים לא קונבציונלי על אשה לא קונבנציונלית, שלפני 15 שנה נטשה את ההוויה הבוהמיינית, סגרה עסק מצליח בשינקין, עזבה בעל, התאחדה עם אהוב נעוריה, איש מפורסם, עברה להתגורר בבנימינה ובגיל מאוחר יחסית החליטה לצייר את חייה באהבתה האמיתית – הציור. מההמון הסוער, הגועש והפועם עברה מיכל בן זאב (53) לשקט הנפשי השורר בלב ליבו של הסטודיו שלה שמייצר פורטרטים עוצרי נשימה.

רק הכניסה לבית של מיכל ודורי בן זאב, זמר, מוסיקאי ושדר – מספקת אינפורמציה מרתקת. בית של פעם, הממוקם ברחוב שקט בבנימינה, עשוי עץ, מעוצב לעילא. אפילו חיות המחמד, חתול יפהפה וכלבלבה קטנטונת המשוטטים ברחבי הבית, מקפידות לשמור על אסתטיקה. למרות שהוא מבהיק בניקיון ומדוייק במראה, מרגישים שחיה פה אשה מלאת אנרגיות לוהטות.

שני אמנים גרים בבית הזה, ולכל אחד מהם יש את המרחב הפרטי שלו ליצור. דורי מנגן בקולו בקומה העליונה ומיכל כובשת ביופי את התחתונה – ובאמצע ניכרת הרמוניה, כמו זוג שנושק זה לזה בעדינות על השפתיים – אסוציאציה שצוירה בגדול ונתלתה על קיר המסדרון.

אני פוסעת אחרי האשה היפה והמרשימה הזו לסטודיו, והכניסה אליו כמעט משכרת. הרגשה כאילו חדרתי למערת קסמים, מלאה בהפתעות, ואני הכי הכי מוזמנת אליה. העיניים לא יודעות על מה להסתכל קודם מרוב היופי שזועק מכל עבר. בפורטרטים העצמיים של מיכל יש המון הומור עצמי ואינטליגנציה. זה מכריח אותך לעצור ולחשוב.

"גדלתי בבית חיפאי עם נטיות אמנותיות. אמא שלי פיסלה, אחותה הייתה ציירת ואבא היה שחקן בצעירותו. בית מאוד תרבותי שאמנויות השירה והציור רווחו בו. בתיכון למדתי בבית הספר הריאלי בחיפה. הלימודים היו קשים לי, המסגרת, גם ברמה החברתית. בגיל 15, כשהתחלתי לצייר, אני זוכרת איך ישבתי על הרצפה עם הדפים והרגשתי שאני לא רעבה, לא מעניין אותי כלום. אני אדם עם הפרעת קשב, ולא הייתי מסוגלת לעשות שום דבר מעבר לחמש דקות, אבל כשזה נוגע למקום של הציור פתאום יש לי אפשרות לשבת ולהתרכז ולהתחבר".

בשנות ה-80, לאחר שסיימה את שירותה הצבאי, פנתה בן זאב ללימודי אמנות במדרשה למורים לאמנות ברמת השרון. "המדרשה הייתה בית ספר כאילו עכשווי. מה שזה אומר שלא לומדים לצייר אלא לומדים אמנות. בשנות ה-80 הציור המסורתי היה ממש מוקצה מחמת מיאוס. אף אחד לא צייר. כולם עשו 'אמנות ענייה'. כל אחד לקח איזה דיקט, כתב משפט, השפריץ איזה שפריץ – וואלה גאונים. למדתי ארבע שנים במדרשה – המון אבל בעצם לא ציירתי, כמעט לא נגענו בזה, כי היינו יותר מדי עסוקים ב'להיות אמנים'. זאת אומרת שסיימתי את המדרשה מאוד מבולבלת".

אז ממה התפרנסת?

"חיפשתי את עצמי הרבה שנים. עשיתי עיסות נייר, קרמיקה, צורפות, מכרתי הרבה במדרחוב נחלת בנימין בתל אביב. מה שעשיתי לא היה אמנות, זה פשוט היה נעים ופרקטי".

 לימים, פתחה חנות בלב שינקין שנקראה "מאניירות". "את כל המלאכים והשושנים בהם מיכל נגרין משתמשת היום בעצם אני הבאתי. קניתי זכיינות מליין בארה"ב שנקרא 'The gifted Line'. כשסגרתי את החנות מיכל קנתה את הזיכיון. היא אשת מעשה נפלאה ובעלה איש שיווק מצוין והם מיד קלטו את הפוטנציאל".

אז למה עזבת עסק משגשג?

"אין לי שום בעיה עם זה. פשוט לא יכולתי לראות אפילו עוד שושנה אחת, למרות שהחנות פרחה ועשתה יופי של רווחים".

 באותה תקופה דורי בן זאב, מוסיקאי, זמר ושדר רדיו מוערך, נכנס לחייה. "בעלי לשעבר ואני היינו שותפים בחנות, ואז, לפני חמש עשרה שנה, דורי נכנס לחיי. רציתי נורא לצייר, אז דורי אמר: 'תסגרי את החנות, נעבור לגור יחד ותציירי'. וכך היה. התחלתי לצייר בגישושים. עברנו מתל אביב לבנימינה, ופתחתי שוב חנות, בזכרון יעקב, כי החלטתי שאני רוצה להתפרנס. חנות יפהפייה עם תכשיטים שלי, בגדים, סירים, בגדים יפים. ב-2005 סגרתי את החנות".

שוב מצאת את עצמך סוגרת חנות

"שילמתי המון כסף לשכירות, שתי עובדות, והצלחתי לכסות את ההשקעה וזהו, לא הרווחתי. החלטתי לנסות לייבא לבד את הדברים, אולי כך אצליח להרוויח. נסעתי לסין ל-10 ימים, והיה לי נורא קשה. פתאום הבנתי שאני לא סוחרת גדולה, ובעיקר זה ממש לא מעניין אותי. החלטתי שאיך שאני חוזרת לארץ אני סוגרת את החנות הזו, ומתחילה לצייר שוב".

מאותו רגע, בשנת 2005 ועד היום, בן זאב לא מפסיקה לצייר. "היום אני ציירת במלוא מובן המילה, אני לא מוכנה לשמוע על שום דבר אחר, לא אעשה שום דבר אחר, אבל הדרך הייתה חיפוש אחד ארוך".

"לא נולדתי וירטואוזית"

את פריצת הדרך המקצועית היא זוקפת לזכות האיש שאיתה, דורי, בו הייתה מאוהבת מגיל 15 ולמענו עזבה בעל עם שני ילדים. "זה רק בזכותו. רק בזכותו אני יכולה לשבת ולצייר במקום ללכת לעבוד לפרנסתי, אחרת אני בספק אם הייתי יכולה לעשות מה שאני עושה. כל יום אני הולכת לבריכה, חוזרת כדי לעבוד בסטודיו וזהו. הכרתי אותו בגיל 15 לראשונה, התאהבתי בו מאוד, ולאורך חיינו היינו בסוגים רבים של יחסים. לפני 16 שנה שמעתי תוכנית שלו ברדיו, והרמתי אליו טלפון: 'דורי, מה קרה? אתה נשמע לי על הפנים'. הוא אמר לי שזה נכון, ושאל מה אני עושה הערב. מאז לא נפרדנו. אחרי המפגש הזה, התגרשתי מבעלי. באמת שלא היתה לי כוונה לפגוע אבל לא יכולתי יותר. דורי הוא אהבת נעוריי, אהבה מאוד גדולה, כל החיים רציתי אותו והוא לא רצה, ופתאום הוא רצה גם".

בשנת 2007 החלה להציג את ציוריה בתערוכות ולמכור מיצירותיה דרך אתר האינטרנט שלה. היא מודה ששיווק אינו הצד החזק שלה. "היצירות שלי עולות בין 2,000 ל- 8,000 שקלים אבל כדי למכור צריך שהשם שלך יהיה מוכר. גלריות מעדיפות צעירים ולא אשה שגילתה את עצמה בגיל 50. עוד לא פרצתי את המחסומים שלי. בשביל זה צריך איש שיווק טוב".

איך את מחליטה מי ומה יהיו האובייקטים בציור?

"תחילה נתקלתי בתמונות שמצאו חן בעיניי ואז ציירתי אותם. אחר כך התחלתי לביים את התמונות – מצלמת ואז מציירת. לפעמים יש הבדל מהותי בין הצילום לציור אבל הצילום הוא הבסיס. מהראש אני לא יודעת לצייר כלום. ככל שאני פחות עם האגו והדעתנות ונותנת לציור להוביל אותי, כך זה יותר מצליח".

 באמתחתה סדרה ארוכה של ציורים, פורטרטים עצמיים יפהפיים – "טבע חי", היא קוראת לה. הסדרה מציגה את האשה במרכז. באחד הציורים, רואים אשה שלצווארה כרוכה שרשרת עם פעמון. "נשים הן לפעמים כלבות ולפעמים פרות. היחס אליהן לעיתים הוא כזה – כחפץ, אובייקט, לא הדבר עצמו".

למה "טבע חי"?

"מאוד רציתי להתעסק עם טבע דומם, אך כיוון שהאמירה הזו כל כך לעוסה, קערות פירות, עששיות…די, עשו את זה כבר מכל כיוון וחיפשתי מאיפה להביא את הסוויץ', את הדבר האחר.

 "תראי, רציתי לצייר בננות, אבל אני לא אשים אותן בקערה כי מציירים אותן ככה כבר מיליון שנה, אז חיברתי את זה לתסרוקת נשית שקוראים לה בננה. שמתי אותן על הראש שלי, צילמתי, וכך ציירתי בננות אבל ממקום קצת שונה. זה יצא קצת משוגע. ציור שלא מעורר קצת תהייה, לא טוב בעיניי. אני אוהבת את הציור כשהוא לא נוח, שהוא עושה משהו בגוף.

 "לא נולדתי וירטואוזית. זו עבודה קשה שנמשכת שעות. אם מסתכלים על העבודות הקודמות רואים את ההתפתחות באופן משמעותי, גם טכנית וגם באמירה. אני רואה את עצמי רק בתחילת דרכי, למרות שאני עוד דקה בבית אבות".

דורי ואני

 אשה לא "סטנדרטית" כמו בן זאב, סביר שגם תגדיר את שני ילדיה (19, 24) ככאלה. "הבת שלי לומדת משחק במכינה של יורם לוינשטיין, היא ויתרה על הצבא. הבן שלי ילד מאוד מיוחד, מוכשר, חריף אבל אחר. שניהם לא סטנדרטיים, לא היה ולא יהיה להם קל בחיים. יש להם הפרעת קשב וריכוז, בדיוק כמו לי. האמהות לא באה לי בקלות, היה לי מאוד קשה להיות אמא, ואני אמא טובה, שחיכתה עם ארוחת צהריים לילדים, אבל דחיתי את עצמי המון שנים בגלל זה, והיו הרבה דברים שרציתי לעשות ולא עשיתי. להיות אמא זה לפעמים מתסכל, משעמם, מעצבן, סוחט, לא קל".

ואיך זה לחיות עם אדם צבעוני כמו דורי?

"עם דורי זה תענוג גדול מאוד לחיות. הוא איש שמח, מצחיק, אופטימי בצורה יוצאת דופן, חכם נורא, עמוק מאוד, אצלו אין בעיות רק אתגרים. רוב היום אני לא איתו, אני עם עצמי, אנחנו חיים במקביל. אם אנחנו נוסעים לעיר הגדולה אז יש יותר התייחסות אליו כמפורסם. אחד הדברים שהכי מחבר אותנו זה הצורך המובהק שלנו להיות לבד, ואנחנו מרשים את זה אחד לשני 'ביג טיים'. אנחנו משתפים אחד את השני, כי אנחנו אוהבים, ומדברים על הדברים כי מעניין אותנו מה יש לאחר להגיד, אבל זה אף פעם לא ממקום של איפה היית ומה עשית".

אין געגוע לתל אביב? איך את מסתדרת עם השקט?

"כשהייתי שם לא דמיינתי שיש אפשרות ולו הקטנה ביותר שאני אצא משם. גרנו בנווה צדק, היינו בשיא הסצנה. עכשיו, אני מודה לאל שעברנו משם. רוב חבריי הם אמנים, ציירים, זמרים, שחקנים, שפים, כולם בתל אביב – אבל בשבילי הכל קורה פה. בהתחלה הייתי לבד כאן, ובפאניקה מזה, אבל אז, מתוך הלבד, נכנסתי פנימה והיה לי שקט ליצור. בתל אביב כל הזמן נגנבתי. יש לי שם המון חברים, אז זה היה כוס קפה כאן, יומית שם, כל הזמן התרחשות. הייתי צעירה, פרועה, מרדנית, מחפשת להיות שייכת, והיום – די, התבגרתי. פה יש שקט, מסגרת, סדר יום. אני כמו חייל. קמה בבוקר, הולכת לשחות, שזה ספורט מיוחד לאינדיבידואליסטים. שוחה חמישים דקות עם הגוף שלי, ההתחברות, השקט, ואז חוזרת הביתה, נכנסת לסטודיו ועובדת. השעות בהן אני עובדת קדושות בשבילי, ואני נוקשה עם המסגרת הזו. אני, שכל חיי לא הצלחתי לחיות במסגרות והתנגדתי להן, מגלה שמה שבאמת מציל אותי זו המסגרת, אבל היא צריכה להיות המסגרת שלי, לא של אחרים. אני אוהבת לצאת עם הקפה לגינה בבוקר, לנכש איזה עשב, ללטף איזו חיה, פעם היינו נוסעים לצימרים אבל היום, מה יש לי לנסוע לצימר? אני גרה בכזה".