שחקנית מהבטן

וולט דיסני אמר: "אם אתה יכול לחלום את זה אתה יכול לעשות את זה".

אתם ודאי תוהים, מתבוננים שמאלה, מתבוננים ימינה, מחפשים – היכן היא? – זו אני, היפהפיה הנרדמת זו אני. וכמו בסיפור האיום הזה, הפיות הטובות בירכו אותי באלפי רגעי אושר עד שהגיעה המכשפה הרעה, שאותה איש לא הזמין לטקס, וקיללה שהקטנה תישן 40 שנה, עד שיבוא נסיך שינשק את שפתיה הקרות ויעיר אותה…ובכן, אצלי שום נסיך לא הגיע ושום נשיקה לא עוררה. דווקא "הבעיטה החוצה" עשתה את העבודה. ומעשה שהיה כך היה:

כשאמרתי לאבא שלי, שדווקא לא היה פולני אלא בולגרי: "אבא, אני רוצה להיות שחקנית", הוא תפס אותי ואמר לי: "גואי דה מינו, גואי דה מיסול, אדיו סנטוס איז'ה דה ממזר", או בתרגום בן מילה אחת: לא!!!

בעיני אבא שלי היו רק שלושה מקצועות בעולם: רופא, עורך דין ומהנדס. שחקנית? זה מתחת לכל רמה. הוא הסתכל עלי בכאב ושאל: "מי ירצה אותך?", ולמה הוא אמר את זה? מי היו הדוגמאות שלי כשרציתי להיות שחקנית? – ג'ינה ללובריג'ידה עם "הבלקון" והמותן, סופיה לורן עם העיניים והשפתיים, מרילין מונרו עם השמלה והאוויר מלמטה, בריג'יט ברדו בלי השמלה עם האוויר מלמטה…כולן נשים יפות, גדולות מהחיים, 90-60-90. ואני? – ילדה בריאה, 120-120-120, אלופת כדור ברזל לאזור המרכז.

יש גיל שאבא שלך אומר לך ככה וככה, אבל את עונה לו ככה וככה וככה וחושבת שאת הכי חכמה בעולם. "גרוש אחד אני לא אתן לך על השטויות שלך", אמר לי אבא. ואני, לקחתי את הספונג'דור והתחלתי לספנג'ן את אוניברסיטת ת"א תוך כדי שאני שרה: "לא יעזור לו כלום, לא יעזור לו כלום, אני אהיה שחקנית".

וראו זה פלא: כשתמו הלימודים דווקא אני קיבלתי תפקיד ראשי ב"הבימה".

כל אותו היום הסתובבתי בתל אביב וצרחתי באושר: "קיבלתי תפקיד ב'הבימה', קיבלתי תפקיד ב'הבימה'!!!", וכל מי ששמע פרגן והחמיא.

אשתו הזקנה של משה

לכן אני מספרת בשקט ששיקרתי קצת. לא קיבלתי תפקיד ב'הבימה' למעלה, שם תפסו לי את המקום חנה רובינא וחנה מרון… אני קיבלתי תפקיד ב'הבימה' למטה, כלומר ב"בימרתף" (עד היום מוטיב המרתף רודף אחרי וכשאני מופיעה בקומה ראשונה ומעלה אני ממש לא מאמינה…).

ועל מה היה המחזה? – טרגדיה נוראית סופר מודרניסטית על הלילה הראשון שמשה רבנו הביא לאוהלו את המודל החדש שלו: האישה הכושית. איזה תפקיד אתן חושבות שקיבלתי בגיל 24? בהופעותיי אני מקבלת מצופים טובי לב המרחמים עלי את התשובה "הכושית". ובכן, את תפקיד הכושית הסקסית, הרוקדת על הבמה את ריקוד שבעת הצעיפים, קיבלה חברתי התימנייה שהייתה רקדנית בלהקת "ענבל".

אני, בגיל 24 קיבלתי תפקיד, שהיום בגיל 65 יכולה למלא אותו בהצלחה – את תפקיד ציפורה, אשתו הזקנה של משה, זו שהוא לא נמשך אליה יותר, זו השוכבת באוהל ושומעת איך משה שלה עושה אהבה עם המודל החדש.

לי לא נתנו לרקוד עם צעיפים אלא תפרו לי גלימה שחורה והייתי צריכה לפרוץ לבמה ובפאתוס אדיר כמו שחנה רובינא לימדה, הייתי עולה על הבמה ומתחילה ליילל: "אלליי, אלליי, זה שבע שנים לא נגע בי גבר. רחמי ריקה. אלליי, אלליי…".

אמא שלי, שהייתה אחת משלושת הצופים היחידים באולם, אמרה לי במתק שפתיים: "תמשיכי כך, איז'יקה, לא רואים שום דבר".

אבל אצלנו, הבולגרים, האשה רק דקה בהיריון וכבר מתחילים לחשוב על "חלב לתינוק".

"מספן, רק מספן", הטיפה אמא. מספן הוא מוקש קטן (מרציפן) עשוי קילו שקדים טחונים, קילו סוכר ו-3 טיפות לימון שלא ישמין – עוגיות קטנות קטנות שעל המותניים הופכות לענקיות.

ירדה השכנה המרוקאית, אסתר טובלי, ואמרה לאמא שלי: "לואיזה, לא ככה. בשביל שלילדה יהיה חלב קודם כל תפסיקי לה את אספקת המים, רק בירה שחורה, ותני לה לאכול מה שאכלנו במרוקו: קוסקוס חלבי על בסיס חמאה ודבש ועל זה פזרי שקדים וצימוקים".

עם התפריט הזה, כשהייתי עולה לבמה ומתחילה: "אלליי, אלליי…זה שבע שנים לא נגע בי גבר, רחמי ריקה" – חשבו שהדינוזאורים עוד לא פסו מן העולם.

הבמאית, שהייתה מעולם אחר, רווקה בת 40 עם סיגריה בפה, שאלה אותי ברצינות: "מה העמידה הזו? אולי תכניסי את הבטן?!?!".

מה להכניס את הבטן? – כבר יש לי פתק לאיכילוב…

את הבטן הצונחת לרצפה החזיקה חגורה מיוחדת שאמא קנתה לי בחנות הידועה דאז "בנות פסיה".

כשהיא, הבמאית, הבינה מה קורה, פצחה בקללה כמו המכשפה הרעה: "כל עוד אני חיה" (לצערי היא עדיין חיה) לא תהיי שחקנית, לא ב'הבימה', לא ב'קאמרי' וגם לא ב'צוותא'. עופי מפה!"

אז עפתי…