הסיפור על האיכר המאושר שלקח לשדות החיטה המרהיבים את בנו המבוהל ממחיש את הפער בין שתי המסגרות בחייו של ילד: המסגרת החיצונית, בית הספר, והמסגרת הפנימית, שהוא יוצר מתוך עצמו. לפני פתיחת שנת הלימודים לימור שיפוני יוצאת בסדרת מאמרים שיעניקו להורים ולילדים כאחד את הכלים לחבר בין שני עולמות שונים. מאמר ראשון בסדרה
בכל שנה, ממש לפני מועד החזרה לבית הספר, אנחנו מבטיחים לעצמנו הבטחות עם שיר קטן בלב. ערב לפני הבגדים מסודרים על הכסא, התיקים מוכנים ליד הדלת וההתרגשות בשיאה. שבוע אחרי – השיר נשכח, המוטיבציה הופכת למשהו המזכיר "כצאן לטבח" וביום הורים הקרוב נשמע שוב את המשפט הידוע לשמצה: "לילד יש פוטנציאל, חבל שהוא לא מממש אותו". נמאס? אז הנה הצעה להתנהלות שיכולה להיות שנת-שינוי-לטובה ולהשפיע גם על המשך החיים.
אבל קודם סיפור: איכר יצא בבוקר מדלת ביתו הקטן ועמד מול שדות החיטה שלו. "מראה מרהיב", חשב לעצמו בחיוך ובאותו רגע החליט לצאת לטיול כדי לספוג לתוכו את כל היופי שהצמיח במו ידיו. "אני יוצא לטיול" אמר לבנו בן השש, "רוצה להצטרף?"
הילד שמח להזדמנות לטייל עם אבא שהיה עסוק בדרךכלל, נעל את נעליו ויצא גם הוא. "בוא", אמר אבא וירד במדרגות אל תוך השדות. הוא צעד במהירות והילד מאחוריו. הם נכנסו אל תוך ים השיבולים הזהוב וכמעט שנעלמו מן העין. האיכר התבונן ביבול העשיר, בכל היופי שהקיף אותו ונשם מלוא ריאותיו.
תוך זמן קצר שמע את הילד מאחוריו רוטן ומתלונן. הילד ניסה להדביק את הקצב ולא הפסיק למלמל מילמולים כעוסים. כעבור מספר דקות נוספות עצר האיכר בבת אחת, הסתובב אל הילד ואמר: "מה אתה מייבב? תראה איזה יופי! בכל כיוון שתתבונן אליו תראה רק חיטה גבוהה ויפהפיה. יום אחד גם אתה תדע לגדל חיטה יפה כזו. זה מראה נהדר, על מה אתה מתלונן כל-כך?".
הילד, מזיע וזועף, ענה: "אני קטן יותר ולא יכול ללכת כל כך מהר כמוך. אני בכלל לא רואה שדות, אני רואה רק גבעולי שיבולים ועפר. חלק מהשיבולים מצליפות לי על הפנים וזה כואב". הילד כמעט בכה אפילו שניסה להתאפק בכל כוחו.
האיכר התכופף, ניגב מפני הילד את שתי הדמעות שכבר הצליחו לבקוע ואמר: "בוא, טפס על הכתפיים שלי ונסתכל על השדות יחד".
נזכרתי בסיפור הזה כשביקשה ממני מרצה באוניברסיטה למצוא סיפור שיגרום לסטודנטים לקרוא יותר. תוך כדי חשיבה ואיתור סיפורים הבנתי שלא רק הסטודנטים צריכים לשמוע סיפור. גם המערכת, גם המרצים ודווקא הם לפני כולם – כי הם יכולים לחולל את השינוי ביתר קלות. הם גם מבינים למה בלי יותר מדי הסברים. על אף סלידתי הבולטת מפירוש סיפורים, הפעם אני חורגת ממנהגי לטובת הבנה משותפת.
מה אמר הילד? אני לא רואה את כל התמונה, אני לא רואה מספיק כדי להרגיש ולדעת שגם אני רוצה – מתוך עצמי. אני מאמין למי שאני מרגיש קירבה אליו ומסתקרן אלא שאם באותו הזמן הדבר שהוא מדבר עליו מכאיב ומתגרה – זה קשה. אני נעלב ומתעייף. הקצב צריך להתאים גם לי וכשדוחפים אותי מדי אני חש אי צדק. התחושה הזו מעוררת כעס ועוד כל מיני רגשות שמכריחים אותי להסתיר. זו החוויה של תלמידים רבים בכל גיל, גם של סטודנטים, גם של עובדים חדשים בארגונים. זו חוויה מתישה ומחלישה שאף אחד לא מאחל לילדיו, לתלמידיו ועובדיו ובכל זאת, היא קיימת במימדים גדולים.
מה עשה האבא? הבחין בפער, עצר כדי לברר, שאל, הקשיב, הבין היכן הייתה הטעות שלו ועשה את שני הצעדים הראשונים הבסיסיים ביותר בכיוון הקטנת הפער – הציע ללכת יחד והראה לילד את התמונה הגדולה. הילד לא הפך בהנפה אחת לכתפי אביו לאיכר שיכול ויודע כיצד לגדל שדות של חיטה זהובה, וגם לא בטוח שהוא ירצה להיות איכר כזה באחד הימים. המתנה שהוא קיבל מאבא היא ההרגשה שמישהו קרוב תומך בו ורוצה להראות לו משהו יפה – בדרך בה הוא הילד, יכול לראות. מתנה כזו היא תחילתה של מוטיבציה.
אנחנו, המסגרת והבעיה: בתי ספר פועלים כמסגרות בתוך מסגרות בתוך מסגרות. הכללים של אותן מסגרות נקבעו לפני שהגענו ומידת ההשפעה שיש לנו עליהן קטנה מאוד. אפשר לשנות את המסגרת או לוותר עליה – שזה כיוון אחד שאוהבים לדבר עליו ו'להיגנב' ממנו. אפשר להסתגל אליה או איכשהו להסתדר אתה – שזה מה שמנסים רוב האנשים לעשות במידה כזו או אחרת של הצלחה, לעיתים קרובות תוך ויתור על הניצוץ בעיניים. אפשר לפתח מסגרת פנימית שבאמצעותה נוכל לבוא במשא ומתן עם מסגרות חיצוניות ונמצא את הדרך הנכונה לנו – בתוך אותן מסגרות.
המסגרות בהן אנחנו חיים כיום וירטואליות מדי. הן בנויות על ייצוג, סימנים וסמלים מוסכמים כשלתלמידים, סטודנטים ועובדים חדשים לא ניתנת ההזדמנות להכיר את מרכיבי המסגרת באמצעות החושים, להשפיע ולרכוש שליטה שתעניק להם את המוטיבציה להתקדם. הדרך לבניית מסגרת פנימית עוברת דרך המוחשי וזו עבודה הדורשת זמן ומקום.
ועכשיו לתוכנית מעשית מאוד
אם קראתם עד כאן, כנראה שאתם הורים או מורים. אם אתם תלמידים – זה ממש משמח אותי. הסיבה להמשך קריאה היא תוכנית מעשית שתעזור לכם, ההורים, ולתלמידים, ליצור מצב חדש. מהצד שלכם, המבוגרים, יידרשו יומיים-שלושה השקעה עם החזר עצום – זמן, רוגע, הישגים ושמחה. מצד התלמידים – הם יעבדו יותר שזה מה שאמור לקרות כי אלה החיים שלהם. הם גם יראו תוצאות ואלה תהיינה התוצאות שהם יצרו במו ידיהם, שזה הכי שווה בעולמים.
לא לשכוח: כל האמור פה תקף גם לבני-נוער, חיילים, עובדים חדשים ובהתאמה קלה – לכל מי שרוצה לעבור שינוי בהתארגנות שלו מול מסגרת.
בסדרת המאמרים תמצאו כלים לבניית מסגרת פנימית בהשראת מסגרת חיצונית קיימת. כל פעם יינתן כלי – קחו את הכלי והשתמשו בו מיד, אל תחכו. נשמח שתשתפו אותנו במה ואיך עשיתם, אם יש לכם הצעות משלכם וכל דבר אחר שיכול לעזור לכולנו.
יוצאים לדרך. נפגש במאמר הבא.