אם רק נפסיק לקלקל

אני זוכר את עצמי בכיתה ג'. יושב בכיתה ולא ממש שומע את מה שהמורה אומרת. כאילו העברתי את צליל קולה במסנן מיוחד שנמצא אצלי במוח שהפך את קולה לקול רקע, מה שאפשר לי להיות קשוב בעיקר לעצמי. ניתקתי את עצמי מהסביבה הלא מעניינת והלא מאתגרת, ופשוט הייתי בתוך עצמי, מפליג לעולמות קסומים ומלאי דימיון. תחושה מאוד נעימה.

משהו גרם לי להסתובב לאחור אל עבר התלמידה, שכנראה הייתה משועממת ולא מאותגרת בדיוק כמוני ויצאה להפלגה דומה לזו שלי. איכשהוא שני העולמות שלנו נפגשו והמשכנו את ההפלגה ביחד על אותם גלי תדר.

התחלנו לשחק עם מחקים או מחדדים, כאילו היו דמויות שנפגשות ונוגעות אחת בשנייה. למעשה, יצרנו קשר מתוך עולמינו הפנימי שיצא החוצה בצורת משחק דמיוני שנתן טעם ועניין בזמן השיעורים. המשחק הדמיוני הצליח להצית בנו עניין ורצון בתקשורת אחרת.

כך הצלחנו להעביר מספר שיעורים עד שהמורה ממש כעסה ודרשה שנרד מההפלגה שלנו ונחזור למציאות אחרת שבה אנו אמורים להקשיב לה. לאחר צעקות, העלבות ומכתב להורים כבר ממש פחדנו ושנינו התאפקנו לא ליצור קשר במהלך השיעור. נאלצנו לקטוע את מה שרצה לגדול, להתבטא ולפתח את עצמו.

אילולא אז אולי הייתי היום

עברו עשרות שנים מאז, והיום אני מבין לעומק את הצורך שהיה לי אז כילד בחיבור עם אותה ילדה, חיבור שגרם לי לאושר. יתרה מזאת, אני לא נמנע מלחשוב על כך שאילו אז היה מתאפשר לי לבטא את עצמי בצורה טובה יותר, ללא הניסיונות החוזרים ונשנים להכניס אותי לתבניות שלא מתאימות לי, אולי הייתי היום במקום גבוה ובשל יותר מבחינת המימוש העצמי שלי, תחושת הסיפוק שלי ומידת הערך שלי עבור עצמי ועבור העולם. אולי.

כולנו כבר מבינים במידה כזו או אחרת כי לכל אחד מאתנו יש את הצבע המיוחד לו, את הקצב המיוחד לו, את המהות הייחודית לו ואת התפקיד הבלעדי לו שהינו חלק מתוך הפאזל הגדול של החיים. זה אותו חלק שנובע מתוכנו באופן טבעי וללא מאמץ כמעיין המתגבר. זה אותו חלק שמהווה תפקיד חשוב ומהותי עבור כלל האנושות והבריאה בכלל.

לא צריך להיות אדם רוחני בשביל להבין זאת. האינטואיציה והתבונה האנושית מעידים על כך שלכל אחד יש תפקיד מיוחד בתוך כל המערכת הגדולה הזו שנקראת חיים.

מנקודת תצפית

כשאני צופה בילדי הגן משחקים בחופשיות ובתלמידים שמשחקים בהפסקות בזמן שאני מורה תורן בחצר, אני מבחין ביכולות שלהם למצוא אחד את השני, בלמידת הנורמות והחוקים ובאופן בו כל אחד מבטא את עצמו. בצורה טבעית להדהים הם פשוט מבינים את החוקים בלי להגדירם מראש. הם מתנסים וחווים, ועל ידי משחק מכשירים את עצמם לחיים. קיימים ביניהם מעת לעת ריבים וקונפליקטים אך מי שעדיין לא 'התקלקל' בגלל חיקוי התנהגות 'לא תקשורתית' מהבית או מתוך המערכת, מצליח לפתור אותם כמעט ללא התערבות מבוגר.

מתוך צפייה והתבוננות בהם עולה לי לעיתים המחשבה שאנחנו, הבוגרים, מקלקלים הרבה יותר מאשר אנו עוזרים. זה לא שבדבריי אני מכוון למערכת ללא חינוך אלא למערכת אשר פועלת לשינוי ההתנהלות הקיימת ושינוי סדרי עולם במקום לנסות רק לחנך. פשוט לאפשר להם להיות הם עצמם ולא לנסות להכניסם לתוך מסגרת אחידה.

ניתן לעשות זאת על ידי הקשבה, מרחב בטוח שמאפשר לגלות, לחקור וללמוד בעצמם ושינוי התפיסה המחשבתית שלנו. הסקרנות קיימת באופן טבעי בכולנו, רק שלכל אחד סקרנות למשהו אחר. ככל שנאפשר לכל תלמיד לגלות את עצמו מתוך סקרנותו האישית, כך גם נרחיב ונגמיש את גבולות חיינו ועולמינו. בין אם מדובר במתמטיקה ומדעים ובין אם מדובר בספרות ואמנות – אין צורך לחשוש שילדינו לא ירצו ללמוד ולהתפתח מאחר והתפתחות וסקרנות קיימים בגנים האנושיים מהרגע שנוצרו.

המהפכה האישית שלי

בתור מורה ומחנך אני מאמין כי תפקידי לעזור בכל דרך אפשרית לכל אינדיווידואל, קטן כגדול, למצוא את מקומו בעולם. על כל אדם להגיע למימוש הפוטנציאל שלו בעצמו אך יש בידיי ובידי מחנכים והורים את האפשרות לתת לגיטימציה לכל ילד להיות הוא עצמו בצורה הנעלה ביותר.

אנחנו נמצאים בניצני השינוי הראשונים במערכת החינוך, ואולי העובדה שאני עצמי חלק ממערכת זו מעידה כי השינוי כבר פה והוא נובע מתוך צורך התפתחותי של המערכות.

אני מקווה שאת כל מה שלא אפשרו לי בתור ילד אצליח לאפשר לתלמידיי ולילדיי. מבחינתי האישית, מכאן המהפכה מתחילה.