אנחנו לא עקומים, המוח שלנו פשוט מתנהל אחרת

מגיל צעיר למדי אני שומעת את ההוראה להתמקד. אני אחד האנשים היותר ממוקדים שהכרתי. נסו לבקש ממני לבדוק שמות בזמן שיעור או חזרה, זה לא יקרה. אני כל כך ממוקדת במה שאני עושה באותו רגע שהעולם יכול להישרף מאחורי ואני לא אבחין בכך. הבנות שלי יודעות שלוקח כמה ניסיונות להוציא אותי מהמיקוד בדבר בו אני עוסקת באותו רגע. בכל פעם כשמגיעים אלינו חברים חדשים שלהן, הן מכינות אותם מראש לאופציה שלא אענה על ברכת השלום שלהם – כדי שלא יעלבו חלילה ויחשבו שלא שמתי לב או שלא אכפת לי.

אלא שלא לכך מכוונים אלה הדורשים ממני להתמקד. הם מתכוונים להתמקצעות והתמחות בדבר מסוים – שהרי כך נוהג העולם. "אם תתעסקי ביותר מדי תחומים תישארי שטחית ולא תהיי טובה באף אחד מהם" – הוא משפט ששמעתי יותר פעמים מכדי שאוכל לספור. בחלוף השנים הסתבר שבכל תחום בו אני עוסקת, אני מעמיקה וטובה מאוד. זה קורה בלי שאכוון לזה במיוחד – הסקרנות מובילה אותי מדבר לדבר וכל מה שמעניין אותי מעניין אותי לרמה כזו שאני רוצה לדעת עליו הרבה, לנסות, להתנסות וללמוד עוד עד שמה לעשות – אני נהיית טובה גם בזה.

ברכה? לא לגמרי. זו גם קללה לא קטנה בעולם בו דורשים מאנשים להתנהל על מסלולים שניתן למדוד ולהעריך אותם בכלים מוכרים ומקובלים. למשל, שום טופס קורות חיים שלי לא עובר את ה'רובוטים' של חברות ההשמה. אין לי תואר אקדמי, אפילו לא תואר ראשון, למרות שלמדתי ארבע שנים באקדמיות למוסיקה, רק לא ברצף. מבחינת ידע אני יכולה להחזיק במספר פרופסורות, אבל זה לא מדיד בדרך המקובלת. השאלות: "מה את עושה?" ו"במה את עוסקת?" הן שאלות מתישות עבורי. התשובה כל כך ארוכה ומורכבת שאני מעדיפה לומר רק דבר אחד שאני עושה כדי שלא ישאלו יותר, אך זו לא באמת אני ויש בזה משהו מתסכל, להסתיר תמיד את הזהות המלאה שלי. גם מצד הפרנסה זה תמיד קשה – להיות עצמאית כל החיים ועוד בלי מקצוע "רגיל".

אנשי אשכולות – תעודת זהות

"אנשי אשכולות", "אנשי רנסאנס" – מונחים מוכרים ל'מולטי פוטנציה'. כששואלים אותי אני קוראת לזה – מתמקדת רב-תחומית. מי אנחנו? אנחנו מיומנים בהרבה תחומים. רמת המיומנות שלנו היא כמעט תמיד מעבר לממוצע או הרבה יותר מזה – תלוי ברמת העניין שיש לנו באותו תחום וכמה מעניין לנו לעסוק בו או לא לאורך זמן. סגנון ההתמחות המקובל בימינו לא נראה לנו סותר את הסקרנות לעסוק בתחומים רבים. הבעיה היא בהשמה למקום עבודה.

אנחנו מסוגלים להתמחות במה שנבחר, אלא שאנחנו לא בוחרים אלא עושים גם וגם (לפחות שני 'וגם', בדרך כלל הרבה יותר). אנחנו מעריכים מאוד מיומנות גבוהה, לפעמים עד רמת אובססיה.

החשיבה שלנו תימשך תמיד להקשר רחב, לתמונה הגדולה, לחיבורים בין חלקי מידע. אנחנו מתקשים "להקטין ראש" – מה שמסבך אותנו לעיתים קרובות במהלכי חשיבה רחבי היקף, גם אם בסופו של עניין אנחנו מצליחים לפתור בעיות שאחרים לא פותרים.

אנחנו חובשים כובעים רבים, עוברים בקלות בין סגנונות חשיבה, יודעים "לדבר את השפה" בכל תחום, לומדים מהר. מי שמעסיק אחד כמונו או שוכר את שירותיו, עתיד להרוויח הרבה יותר ממה שהוא התכוון. יש כאלה שיש להם את השכל והביטחון לקחת אותנו כמו שאנחנו. הרוב נבהלים מאוד. הרבה פעמים קורה שאני מקטינה את עצמי בתוך עבודה מסוימת אצל לקוח כי אני מרגישה שהוא מאוים. הוא מאוים מהעובדה שיש מישהו שנכנס לרגע, רואה כל פגע ומסוגל להתיישב ולהתחיל לפתור את הבעיות בלי שביקשו ממנו אפילו לאתר אותן. רוב המנכ"לים לא אוהבים דמויות מנהיגות ומובילות. זה מערער את תחושת השליטה והסמכות שלהם בלי שאנחנו מתכוונים לזה בכלל.

יש לנו כושר המצאה ורעיונות יותר ממה שנוכל להוציא לפועל בימי חיינו. אם יש "משרת חלומות" שאני חושקת בה היא תראה פשוטה למדי: לחקור ולחשוב, וכל רעיון טוב שעולה לי – להוציא החוצה על פתק קטן לאנשים אחרים, שיילכו ויעשו איתו משהו שיביא תועלת להרבה אנשים. אלא שעולמות העבודה, התעסוקה והכסף, כמו שהם מסודרים היום, מתקשים להבין מדוע צריך לשלם על חשיבה – הם רוצים לשלם רק על תוצר.

המאפיין הכי מוצלח שלנו, לטעמי לפחות, היא היכולת לחבר חיבורים בין תחומים שונים. למצוא פתרונות לבעיות בתחום אחד באמצעות יישום ידע מתחומים אחרים. אם מישהו יתעקש לחשוב לעצמו: "היא מנסה להגיד לנו שהיא מחוננת רק לא הבנתי במה", אשיב לו שלא בטוח שאעבור את הרף בתחום מוגדר אחד. הגיוני שאעבור את הרף בהרבה ביכולת לשלב בין תחומים. זו האינטליגנציה החזקה ביותר שלנו, היא ברכה עצומה אבל, כמו שכבר ציינתי, גם קללה לא קטנה.

ילדי ליאונרדו

הכינוי הזה קפץ לי מהפה בכנס לפני שנים ומאז נשאר ביני לביני. ליאונרדו דה וינצ'י היה האדם היחיד בתולדות המוכרים לנו, שיכול היה בקלות לגרוף פרסי נובל בשני עולמות הנתפסים רחוקים – אמנות ומדעים. אלא שמבחינתו סיווג עולמות ידע היה מלאכותי, גם אם נחוץ לצורך התקדמות בחקר. הוא חי בעולם שאני משווה אותו למגרש משחקים גדול והיה סקרן לשחק בכל הצעצועים, להמציא את אלה שהיו חסרים לו, להסתכל מסביב, לנסות להבין ולשחק עוד ועוד. יש משהו ילדי ונאיבי (לא ילדותי) בסגנון ההתנהלות הזה, שהוא חזק מאיתנו. אנחנו לא יכולים להתנהל בקופסאות ברורות גם אם נצליח לעשות את עצמנו מסתדרים לתקופה של מספר חודשים, זה לא נראה לנו הגיוני בשום דרך.

אם אתם כאלה, יש לכם ילד כזה או תלמיד כזה, כדאי שתדעו – אנחנו לא עקומים. המוח שלנו מסודר קצת אחרת ומתנהל שונה. החכמה היא לדעת לקבל אותנו כמו שאנחנו ולא לנסות ליישר אותנו כי זה לא יקרה. אנחנו רק נסבול יחד עם הסביבה הקרובה.

מה יכול לעזור לנו? להלן מספר רעיונות מתוך רבים שעוד יתרבו:

ראשית, שיזהו אותנו ככאלה. זה קשה משום שהעולם מזהה באמצעות תיוג, תוויות, קופסאות, ואנחנו נופלים בין הכיסאות, קופצים מקופסה לקופסה ומרגישים לא נוח מאחורי איזושהי תווית, כולל התווית 'מולטי פוטנט'. זה נשמע רע ויותר מדי קבוע.

שנית, שהמחשבה שאנחנו חסרי אחריות, לא מסוגלים להחזיק בשום דבר לאורך זמן, מבזבזים את הכישרון שלנו על שטויות וכו' – תלך למקום אחר. כל מה שכתוב במשפט הקודם אינו נכון בשום דרך.

שלישית, שיהיו מספיק אנשים שיהיו מוכנים לקחת את הסיכון להעסיק בשכר ראוי אנשים שאין להם את התוויות המקובלות, ועם זאת מסוגלים להביא תוצאות שהן לעיתים קרובות מעל ומעבר למה שביקשו. חמש ציפורים במכה אחת, בסדר? אלה צריכים להיות אנשים שאינם מפחדים מכך שנוכחות כמו שלנו מניעה שינוי, והם מוכנים לשנות גם אם שינוי מפחיד אותם. להבדיל משינוי שנכפה בשל אירועים חיצוניים, מצב השוק ונסיבות הזמן, אנחנו דווקא יכולים לשרת שינוי מבוקר.

ועוד דבר: יש דרך ללמד 'מולטי פוטנט' למקד לעצמו דרך – כ'מולטי פוטנט'. לטובת העניין הזה כדאי להפגיש אותו עם אחרים שהם כמותו, כי אנחנו יודעים לעזור אחד לשני.

ואם תהיתם למה אני כל פעם כותבת על נושאים שונים הנראים לא קשורים ולא מתמקדת בדבר אחד, עכשיו אתם יודעים את הסיבה.

וזה על קצה המזלג: אני עוסקת בתקשורת ושיווק במדיה חברתית, בשיווק תוכן וכתיבה שיווקית, בפיתוח המשאב האנושי (ניהול עצמי, עבודה מול לקוחות, עבודת צוות וכו') ובעבודה עם קהל ופיתוח תוכן (פרזנטציה, הוראה הדרכה וכו'). חוץ מזה, אני מנצחת תזמורת, נגנית אבוב וכלי נשיפה עתיקים, מספרת סיפורים, מלמדת ומאמנת מספרי סיפורים, מנהלת פורום, הוצאתי ספר ואני 'כותבת צללים' של 11 ספרים אחרים. בטח יש כמה דברים ששכחתי וסביר להניח שיהיו עוד…