alonתמיר ללוז מטשטש את הגבולות בין תפקיד המורה לתפקיד התלמיד. הוא, שמשמש כמחנך ומורה במערכת החינוך בישראל, מוצא עצמו לרוב בתפקיד התלמיד. לא בגלל שאין לו מה ללמד אלא בעיקר בזכות הרצון העז ללמוד. ללמוד לנפץ תבניות אוטומטיות, להגמיש את המחשבה ולהשתחרר מאזיקים אנטי התפתחותיים
אין ספק כי הצורך בייצור תבניות אוטומטיות הוא הכרחי עבורנו להתנהלות בעולם. התבניות יוצרות אצלנו סדר ומקטלגות תגובות, התנהגויות ודעות עבור מצבים שחוזרים על עצמם. אם טעמתי מאכל מסוים ואהבתי אותו הוא יקוטלג כמאכל טעים ואהוב, וכך לא אצטרך בכל פעם מחדש לבדוק האם אני אוהב את אותו מאכל או לאו. בכך אני מונע מעצמי בזבוז אנרגיה בכל חוויה או למידה שלי בחיים.
יחד עם זאת, ישנה סכנה באוטומטיות הזו. הפעולה של המוח לקטלג חוויות חיים יוצרת מצב שהתהליך האוטומטי משתלט לרוב על מערכת החשיבה היומיומית שלנו, ובמקום שיהיה 'קפטן' שמשיט ומנווט את הספינה הזו בצורה מבוקרת, מחושבת ומשמעותית היא מונחית על ידי "טייס אוטומטי". תחושות הנוחות והשגרה עוזרות להמשך השיוט האוטומטי, וכך נוצר מצב שאין בו ממש התפתחות אמיתית ואנו מגיבים לחיים כ'עכברי מעבדה'. לרוב, בטיפשות ובורות גדולה.
מורים, נא לא להפריע בשיעור
בנוסף להיותי מורה, אני גם סטודנט ברוב ימי השבוע. במהלך היום אני מחליף מספר כובעים – פעם כמורה, פעם כסטודנט ולעיתים בסוף יום לימודים יש לנו, המורים, מפגשים בהם אנו הופכים לתלמידים בעצמנו. אחד הדברים שבולטים במיוחד במפגשי המורים ובעת שאני בתפקיד הסטודנט היא התבנית שלנו לגבי "איך תלמיד צריך להתנהג?". המחזה מעניין ואף מצחיק במידה מסוימת: מורים שרק הרגע סיימו ללמד את תלמידי הכיתה הופכים בן רגע לתלמידים בעצמם, ואותן התגובות וההתנהגויות שבוטאו רגע לפני כן אצל תלמידיהם באים לידי ביטוי אצלם. כך למשל, פטפטת אינסופית עד כדי כך שהמרצה צריכה להעיר למורים-תלמידים, צחקוקים, חוסר הקשבה, התעסקות בדברים אחרים במהלך השיעור, וכאשר המרצה פונה למישהי בבקשה לשקט אז התגובה בדרך כלל תהיה: "זה קשור לשיעור". המחזה הזה גם לא פוסח על הסטודנטים, שלכאורה בעקבות העובדה שהם משלמים ממיטב כספם ללימודים גבוהים ונמצאים שם מרצונם החופשי נצפה להתנהגות אחרת – אך גם שם נצפות התנהגויות ותגובות כתלמידים שהכריחו אותם לשבת וללמוד.
זה לא בא לידי ביטוי רק בין כותלי בית הספר והאקדמיה אלא כמעט בכל תחומי החיים. למשל, בתחום הזוגיות. לא סתם קיימות טענות רבות שבן הזוג שאחרי החתונה כבר לא אותו אחד שהיה לפני החתונה, שכן עולות התנהגויות שלפני כן לא היו שם. בתקופת החברות הכול טוב ויפה, קיימת חשיבה בריאה ונאורה כשלפתע, כבמטה קסם לאחר החתונה הכל משתנה. מדוע? מאחר והתבניות המוכרות לנו לגבי זוגיות והורות נולדו מהורינו. הפנמנו מהם, כילדים ומתבגרים, תבניות לגבי זוגיות והורות וכאשר אנו מתחתנים התבניות האלה מתחילות לפעול באופן אוטומטי, כאילו היינו מתוכנתים.
רצוי להתייחס לזה כאל משחק
כאמור, זהו מנגנון שפועל במוחנו, שהינו חשוב על מנת לייצר סדר ויציבות במהלך חיינו, אך אל לנו לאפשר למנגנון האוטומטי הזה להשתלט באופן מוחלט. כדאי, בתור התחלה, להיות מודע לקיומה של תוכנת ההפעלה האוטומטית, ולאחר מכן, לנסות לעצור ולחשוב היטב מחדש בבואנו למצבים הן חדשים והן מוכרים. מאחר ואני מגדיר את עצמי כאדם בעל מודעות, אני יכול להעיד על מצבים בחיי שפעלתי מתוך תבניות. איך שיניתי אותן? זה לא פשוט מאחר ואנו מורגלים אליהן. זה דורש מאמץ גדול. במקרים רבים, גם כאשר אני מודע לתבנית, קשה מאוד לשנותה. השלב הראשון, כפי שכבר ציינתי, הוא להגיע להבנה איך התבניות פועלות בחיי ובאלו מקומות הייתי רוצה לשנות אותן כי הן כבר לא מועילות לי. זהו שלב הכרחי ומאוד חשוב ודורש התבוננות והבנה של התבנית שמגבילה אותי בחיים. לא תמיד ישנה הבנה שהתבנית מגבילה אותי בחיים ומעכבת את התפתחותי. נוח להיות על אוטומט, אך זה בדיוק המקום שבו צריכה להידלק "נורה אדומה". שימו לב היכן אתם "תקועים" בחיים, היכן יש קושי…בדרך כלל אלו יהיו המקומות בהם ניתן לזהות דפוסי חשיבה ופעולה שחוזרים על עצמם.
בשלב הבא, לאחר הזיהוי וההבנה אפשר להתחיל ולשחק בתבנית. כלומר, בכל פעם שנפגשים בה, בתבנית, לנסות ולפעול בצורה אחרת ובכל התנסות נוספת לשנות שוב פעם עד שהתבנית תתחיל להתגמש ולהשתנות ותתחילו לראות שיש אפשרויות נוספות שניתן לבחור לפעול בהן. על ידי תרגול והתמדה אתם תראו שניתן לשבור ולשנות תבניות אוטומטיות ולבחור דרכי פעולה ותבניות חדשות שישרתו אתכם טוב יותר. באופן כללי רצוי להתייחס לחיים כאל משחק, כך הרבה יותר קל לצאת מהמקומות המקובעים ולייצר שינוי.
אז איפה טמון המכשול?
הקושי הגדול נובע מהעובדה שכולם תרים אחרי פתרונות מהירים, וכל מה שדורש מאמץ, השקעה והתמדה מפסיק להיות מעניין ונכנס ל"מחסן" גנוז של כלים שלא סיפקו פתרונות מהירים.
מצד אחד, אמנם העולם אכן משתנה ובמהירות רבה ואנו מדביקים את הקצב המהיר של החיים על ידי טכנולוגיה, חשיבה מהירה ותהליכים מהירים אך מצד שני, אין פתרונות קסם. העידן החדש של ה"אש ואוויר", הינו מהיר, מדויק ופחות בזבזני, אך כיום אנחנו נמצאים בקו התפר– בין העידן הישן לעידן החדש, מה שאומר שאין מנוס מאיטיות התהליך שמתרחש מרגע ההבנה והיצירתיות המחשבתית ועד לביצוע והמימוש ברמה הפיזית. לכן, גם שינוי התבניות האוטומטיות דורש, מעבר להבנה, גם התמדה וסבלנות.
השינוי אינו בהכרח צריך להיות איטי, זה עניין אינדיווידואלי, כל אחד בהתאם לקצב ההתפתחות שלו, אך ההתפתחות צריכה להיעשות בכל רגע נתון. לא לעצור את השינויים וההתפתחות, גם אם הם כרוכים בהתמדה, שלעיתים עלולה לאיים ולעייף.
התבנית שלי, למשל, במשך שנים רבות הייתה לשבור כל תבנית אפשרית ולהתנגד לה בכל הכוח. זה בא לידי ביטוי בהתמרדות בבית ספר, בצבא ובעבודות כאלה ואחרות. כאשר הבנתי שהתבנית הכי חשובה שעליי לשנות ולשבור זו התבנית הזו שמתנגדת לכל תבנית אחרת – התחלתי לפעול בצורה הפוכה להתנהגות האוטומטית שלי. עם התמדה ונחישות לאורך זמן הצלחתי לשנות את התבנית שהבנתי שפועלת נגדי. לא ויתרתי על החלק המורד שבי אך למדתי להפעילו ביתר חכמה ובזמן המתאים. אני עדיין רואה עצמי כמנפץ ומשנה מסגרות אך הפעם אני פועל מתוך מחשבה וידע של איזו תבנית פנימית או/חיצונית לנפץ בהתאם לצורך. אני חושב שבזכות כך, כיום אני משמש כמורה בתוך מערכת תבניתית במיוחד, ולומד לייצר שינויים אמיתיים מבפנים על ידי חשיבה, מודעות ובדיקת כל חלק במנגנון אוטומטי שפועל אצלי.
אני חווה את החיים, רוב הזמן, כתלמיד. אפילו כמורה אני מוצא עצמי לא פעם לומד מתלמידיי וממצבים שונים שמתרחשים מולם. מעטות הפעמים בהן אני זוכה ללמד באופן מהותי ואמיתי, אך אין לי ספק שעל ידי ההתפתחות האישית שלי אני הופך לאדם טוב יותר ולמורה טוב יותר. אני גם מקווה שבתור מורה אצליח ללמד את תלמידיי את החשיבות בזיהוי התבניות והדפוסים האוטומטים שמגבילים אותם, ואת הדרך להגמיש ולשנות בהתאם לצורך.
ז'אן ז'אק רוסו בספרו על האמנה החברתית אומר: "האדם נולד חופשי, ובכל מקום אסור הוא באזיקים!". האזיקים אלו הם התבניות האוטומטיות. השחרור מאזיקים הם העירנות המחשבתית וביטול האוטומטיות.
