"אני הסיפור על האשה החכמה והלא כל כך מבוגרת"

לפני כשלוש שנים פגשתי את לימור שיפוני במסגרת סדנה. היא הגיעה כדי להרצות על כתיבת תוכן באינטרנט. מהרגע שהאשה הזו – מוסיקאית, מנצחת, מספרת סיפורים, מומחית ברשתות חברתיות (ועוד עיסוקים שיוזכרו בהמשך), פצתה את פיה עשרות זוגות עיניים, ביניהם הזוג השייך לי, הפחיתו במידה ניכרת את רמת המצמוץ. היא ריתקה את כל מי שנכח באולם כאילו היא אוחזת בנוכחותה ובמילים המהודקות והחדות היוצאות מפיה – במטה קסמים. קסמה הוא לא בכך שהיא מקסימה, נהפוך הוא: היא לא ממש נושאת את ה"תואר" הנ"ל ונדמה שגם תעדיף לא להיות מתוארת באמצעות המילה הזו. ופה בדיוק נעוץ הקסם.

לימים, היה לי ברור שעל ריאיון עם האשה חדת המוח והמילים הזו , אני לא מוותרת. כשפניתי אליה, היא הסכימה, אבל לא לפני שהבהירה או יותר נכון הזהירה ש"עגול" לא יהיה פה, בריאיון הזה, אלא בעיקר חד ובוטה. במילים אחרות: לימור שיפוני כמו שרק לימור שיפוני יודעת להיות. וכך, כשם שעליתי בעליות של זכרון יעקב, לעבר ביתה הפסטורלי כדי לראיין אותה, כשבליבי ידיעה ברורה שזה הולך להיות מרתק – כך, בתום הריאיון, באישון לילה, התגלגלתי במורדות זכרון עם סיפוק אדיר מכך שלא התבדיתי.

שיפוני (50) היא גרושה+3 בנות (26, 22, 20) ונמצאת בזוגיות זה 10 שנים. כששאלתי על גירושיה, עלה תכף ומיד סיפור מורכב על אם חד הורית שהתמודדה לבדה בשן ועין עם גידול בנותיה ומול זרועות הממסד. "אני גרושה מגיל 34. גידלתי ועודני מגדלת שלוש בנות לבד. זו הייתה ההחלטה שלי לעזוב, ומשם היה צריך להסתדר. היו על כתפיי חובות גדולים והרבה עבודה כדי להחזיר אותם. גם הייתי צריכה לשמור על עצמי כדי שתהיה לי יכולת שפויה לגדל את הבנות. זה היה גם חובות וגם להרוויח את המזונות שהבנות שלי לא קיבלו. דבר ראשון שלימדתי את עצמי זה לישון בצהריים כדי שיהיה לי כוח לעוד יממה. הייתי קמה בחמש בבוקר לעשות ספורט כדי לחזק את הגוף ולהוציא ממנו חלק מהכעס והתסכול. שבע שנים כדי לסגור חוב של חצי מיליון שקל, אשה גרושה עם שלוש בנות – זו לא בדיוק הסחורה הכי אטרקטיבית בשוק".

היא לא מדברת ממקום של רחמים עצמיים אלא ממקום של התבוננות מפוכחת, וכמובן גדושה בציניות. "אשה כמוני, עם חובות ושלוש בנות – לא בדיוק נדוניה מוצלחת. גם אם את אשה משגעת, מצאת גבר מדהים וזה עובד – יש בעיניו איזושהיא משקולת שמחוברת לו לרגל. להתגרש זה תמיד קשה, גם אם התגרשת מהדבר הכי גרוע. אני, למשל, אשה בת 49, מוכשרת בטירוף, ואני יודעת את זה – כבר הייתה צריכה להיות לי עכשיו איזושהיא נחת, אבל נאלצתי לוותר על דברים. למשל, חיי החברה. החברה הזוגית לא אוהבת גרושה, והרבה פעמים את נפגשת עם גרושות וזה לא תמיד מעניין. עד היום אין לי הרבה חברות. בעקבות הגירושים הפכתי מצד אחד, לאדם עני, ומצד שני, המנטליות ומי שאני אלו דברים שונים לגמרי. אני לא תופסת את עצמי בתור מסכנה. זה פרדוקס שנמשך עד היום. אנשים לא יודעים על מצבי וחלקם לא מאמינים".

נו בטח, את מפוצצת בעוצמה

"בקטע הזה לא הייתי מוכנה להתפשר. לא מוכנה להתפשר על העוצמה שלי, לא מוכנה 'להתנחמד', להתקפל ולהכנס לתבניות שביטוח לאומי והחברה קבעו עליהן. פגשתי באטימות מצד הממסד. פגשתי ברמת החראות הקטנות וברמת החראות הגדולות. 15 שנה לא קיבלתי מזונות, קרי חצי מיליון שקל".

הבנות בקשר עם אביהן

"כן. לא מפריע לי שהן בקשר איתו. זה האבא הכי טוב שיש להן. אני בנקמה בו, לא בהן. 15 שנה אני רודפת אחרי הכסף ואני עדיין רוצה אותו".

צלילים, מילים ועולמות

היא נולדה בפתח תקוה אך את חמש השנים הראשונות לחייה העבירה באנגליה, לשם נשלח אביה מטעם הצבא. לאחר מכן חזרה המשפחה לקריית אונו, ואמה הפכה למנהלת קשרי חוץ בעיריית ראשון לציון. בבית בו גדלה, לדבריה, שמו דגש על חינוך והשכלה.

היא הגיעה לפני כ-12 שנה לזכרון יעקב מכיוון שרצתה לעזוב את העיר והיישוב ענה על צרכיה מבחינת מיקומו הגיאוגרפי. על זכרון, איך לומר, היא לא ממש מטורפת. "נעים לי פיזית לגור כאן אבל אין פה 'שכונה', אין מארג חברתי אמיתי, אין מעגל תמיכה סביב הילדים. הרוב פה הם נובורשים שמרימים בתים מטורפים, ובדרך כלל עם טעם נוראי".

חייה המקצועיים מגוונים ומורכבים, וחלק מבוטל מכך הוא בשל העובדה שהיא אשה מאוד חכמה. כן, פשוט אשה חכמה שגם הייתה ילדה מאוד חכמה. בגיל 5 נשאבה לעולם המוסיקה, ניגנה על פסנתר ואבוב, ובגיל 15 כבר ניצחה על תזמורת שלמה. היא למדה בבית הספר לאמנות "תלמה ילין" ובאקדמיה למוסיקה בתל אביב, ובגיל 16 התוודעה למוסיקה עתיקה מימי הביניים והרנסנס, והחלה לנגן על כלי נשיפה ופריטה עתיקים. לאחר שירותה הצבאי, שיפוני וחברתה בנו תוכנית קונצרטים של מוסיקה עתיקה אירופאית לתלמידים מגן ועד י"ב. התוכנית נחלה הצלחה כבירה. "זה תפס כמו אש בשדה קוצים. ערכנו שלושה קונצרטים מדי יום. זה פרנס יפה את שתינו".

מוסיקה עתיקה לתלמידים? לא בדיוק במיינסטרים

"זו מוסיקה נעימה, היצירות קצרות והכלים הם לא מוכרים, אלו כלים משוחזרים מימי הביניים. אני לא מהמיינסטרים. תמיד אני עושה רק מה שמעניין אותי, אני לא מבררת מה כולם עושים. אני סומכת על היכולות שלי ללמוד ולהתחייב. הכל מעניין אותי חוץ ממה שמשעמם לאללה".

המוסיקה הייתה רק תחילתו של המסע המקצועי שלה בחיים האלה בכלל, שיפוני היא כמו ילדה שחוקרת לעומק מקומות מסקרנים, ואולי גם קצת שונים. זה גם מה שקרה לה בעולם הסיפורים. "לפני 19 שנה, אחרי עשר שנים בתחום המוסיקה, באחד הקונצרטים נעמדה מולי ילדה ג'ינג'ית ואמרה לי: 'את יודעת שאת מנגנת יפה?'. הודיתי לה ופתאום היא שאלה: 'למה את לא מספרת סיפורים?', הסתובבה והלכה. נתקעתי על קצה הבמה ושאלתי את עצמי למה: איך זה קשור? בסוף אותו שבוע הייתה מודעה בעיתון על קורס מספרי סיפורים ב'בית אריאלה'. ראיתי בזה סימן. התקשרתי, התקבלתי לקורס והשאר היסטוריה".

שיפוני פצחה בקריירה ענפה כמספרת סיפורים, וכעבור מספר שנים חזרה ל'בית אריאלה' כדי ללמד שם אחרים לעשות זאת. היא הפכה להיות מספרת סיפורים עסוקה בארץ ובעולם, והיא אף נמנית על פורומים בינלאומיים של מספרי סיפורים שעוסקים בחקר התחום. בשנת 2006 הוציאה לאור את ספרה "סיפורים שעושים את העבודה".

מה זה בדיוק "מספרת סיפורים"?

"אנשים רבים חושבים שמספר סיפורים זה אדם שלוקח סיפור, מעבד אותו, מביים אותו ומעביר אותו לקהל. תופסים את מספרי הסיפורים כתיאטרון יחיד וגם כבדחנים. תופסים אותנו כערוץ פרימיטיבי להעברת סיפורים. אמנות הסיפור הוא מנגנון התקשורת האנושית היעיל ביותר שהאנושות הצליחה ליצור עד היום. בזמן שמסופר סיפור, בתנאי שהוא מסופר כמו שצריך, ישנה בריאה של עולם סיפורי, מראות, תחושות, מקומות, זמנים, מחשבות. המספר הוא בעצם שליח ציבור, והציבור הוא העד ובלעדיו אין סיפור. הסיפור הוא לא הטקסט אלא מה שהמאזינים רואים בעיניי רוחם. הסיפור משתנה כתוצאה מזה שאנשים יושבים מולי. אף פעם אותו סיפור לא ישמע אותו הדבר".

יש הרבה מספרי סיפורים בארץ?

"בארץ יש 150 מספרי סיפורים פעילים. באופן יחסי לגודל האוכלוסייה יש בארץ הרבה מספרי סיפורים. זו אמנות לא ממוסדת. אם זה הומור פיקנטי ו'ביני לבינה' – זה עלול להיות פתטי ולהתקע וזה מה שקורה. הבסיס הוא לאהוב אנשים. זו לא אמנות במה, זו פעולה אינטראקטיבית. פעמיים השתתפתי באוניברסיטת קולורדו בארה"ב באירוע שנקרא: 'ועידה לענייני עולם'. כל שנה האוניברסיטה בוחרת נושא ומזמינה 120 משתתפים מכל העולם, כל אחד מומחה בדבר. אלו חמישה ימים של פאנלים, בנוכחות קהל של 50 אלף איש. הסטודנטים בוחרים את הנושא וחודש וחצי לפני הכנס הם שולחים אותו  ל-120 המשתתפים. תוך עשרה ימים צריך לשלוח רעיונות. את מגיעה לכנס, מבלי שאת יודעת איפה ועל איזה תת נושא את הולכת לדבר. אסור לך להגיד 'לא רוצה' ו'אין לי מה להגיד', ובמשך 10 דקות את צריכה לדבר על הנושא המסוים שנבחר. המוח עף בטירוף. חמישה ימים של יצירתיות במאה אחוז. אני תמיד מביאה את המוח שלי לקצה היכולת".

 המוח של שיפוני לא יודע שובע מהו, והוא זה שהוביל אותה גם לעולם האימון (קואצ'ינג) וללימודים אינטנסיביים בבית הספר ICA. עם תקשורת בינאישית מפותחת, אנגלית כשפת אם וכריזמה בכמויות ענק – היא חדרה לעולם העסקי. אבל יותר מכל, ניכרת הפריצה העסקית שלה לעולם האינטרנטי, כמומחית לרשתות חברתיות. כצפוי לאשה חובקת עולם, שיפוני כבר הייתה שם, באינטרנט, כשהיה בחיתוליו, באמצע שנות ה-90'. "האינטרנט היה מאוד טבעי לי, הבנתי מהר מה עובד ומה לא, מה מושך ומה לא ובטכנולוגיה אני מומחית. הכל התאחד לי כשהופיעה ב-2004 המדיה הדיגיטלית החברתית: קהילות, צ'אטים ואחר כך: 'פייסבוק', 'טוויטר', 'לינקדאין' ועוד. המדיה החברתית דרשה פתאום כמויות אדירות של תוכן, והאנשים נדרשו לספק מענה מיידי ולבנות תוכניות תוכן לטווח הארוך. התחלתי ללמד אנשי שיווק ותקשורת שיווקית איך להתנהל נכון במדיה חברתית".

לימור הפכה ליועצת לחברות גדולות בארץ בתחום המדיה החברתית, מרצה ומעבירה סדנאות וקורסים לארגונים ואנשים פרטיים. בין החברות עימן היא עובדת: "VISONIC", "ORBOTECH", "SENSECOM" ועוד.

תני את נקודת מבטך לבעלי העסקים בפייסבוק

"אני רואה שנופלים באי הבנה של המדיה החברתית. כמעט אף בעל עסק לא ייכנס למסיבה ויתחיל לדחוף כרטיסי ביקור, ולא פעם אחת, אלא כל חמש דקות. אף בעל עסק לא ידחוף בפנים לכל אדם במסיבה את הברושור שלו – אז למה אתם עושים את זה בפייסבוק? במדיה החברתית האדם כאילו נמצא במסיבה חברתית. מעניין אותו הוא עצמו ולא אתם, בעלות העסקים, רק בתנאי שביררתם קודם כל מה הוא צריך מכם, וזה בטח לא מוצרים או שירותים כלשהם. תקשיבו לאנשים, פרגנו להם. ככל שתתעניינו בהם, כך הם יתעניינו בכם. ואז, כשישאלו אתכם, כמו במסיבה רגילה: 'מה אתה עושה?' – ספרו. חלק יבואו אליכם וחלק לא. אלה שיבואו אליכם צריכים למצוא אצלכן בדף הפייסבוק מידע שמספק את מה שהם צריכים וגם פתרונות. תהיו אותנטיים, אל תנסו להרשים ולהיות מי שאתם לא. היחס הוא 1:9 – מסר אחד שיווקי על כל תשעה מסרים חברתיים. העסקים שמצליחים להביא אל העולם האמיתי הם העסקים שיוצרים קשר בין אירועים שמתרחשים בעולם האמיתי לבין מה שקורה בפייסבוק. צריך לזכור שכל מה שקורה בעולם הווירטואלי הוא בשליטה של מי שמחזיק בתשתית. יש בעלי עסקים רבים שיושבים שעות ארוכות בפייסבוק ופחות בעסק שלהם, וזה מסוכן. לא צריך להיות יותר מחצי שעה בפייסבוק".

את עצמך לא נשאבת לשעות ארוכות?

"אני חברה ב-40 רשתות חברתיות, חלקן לא מהארץ. אני שוחה בזה, אבל אני מנהלת את זה במעט זמן ביום. זה מתוקתק באופן לא רומנטי בכלל. היום, אני אוהבת בעיקר בלוגים ו'טוויטר'. הפייסבוק זו גלידה מתוקה וזורמת, ואני לא תמיד אוהבת טעם מתוק. ה'טוויטר' הוא הרבה יותר שלילי, חריף, חדשותי ובועט".

איזו כותרת היית נותנת לסיפור חייך?

"'הסיפור על האשה החכמה והלא כל כך מבוגרת' – זו הכותרת של אחד הסיפורים בהם אני משתמשת כדי להסביר איך הפכתי למספרת סיפורים. אני חכמה, אני יודעת שאני כזו. אדם חכם הוא זה שמשתמש בידע שלו. באשר ל'לא כל כך מבוגרת' – אני חכמה מגיל צעיר מאוד ועוד לא הגעתי להיות מבוגרת כמו הנשים החכמות שמסופר עליהן בסיפורים. הגביע והחרב – הגביע הוא סמל ליסוד הנקבי בטבע: הכלה, קבלה אינסופית, יש בו נוזל חיים והוא מייצר שפע ומזין אחרים. החרב היא היסוד הזכרי בטבע: היא חותכת, חד משמעית וברגע שהיא מבצעת מהלך זה מהלך ברור בזמן שיוצר קטיעה. האיזון בין שניהם הוא סיפור חיי".