ארבע על ארבע

אני שונאת לעבור ליד החנויות האלה בקניון עם השלטים: "עולם תחתון", "אפרודיטה", "לבנבנים", "בנוגע לגוף"… מה בנוגע לגוף? גוף של מי? אני עומדת חסרת אונים מול חלונות הראווה המציגים את החזיה האולטימטיבית "ללכת עם ולהרגיש בלי" (הרבה חורים עם קצת בד), כשעל הכלום הזה משלמים לא פחות מ-680 שקל.

ואם בתחתונים עסקינן כאן האסון פרוש לרגליי ולישבני. מה זה החוט הזה? ממש חוט דנטלי. במידה שלי התעבה החוט למידת חבל עבה. אני עומדת מול האסון הזה ושואלת את אמנון שלי: "על מה אתה חושב, אמנון, כשאתה רואה את התצוגה המבישה הזו?", והצדיק שלי עונה: "עלייך. רק עלייך. זה לא עולה עלייך!"

הו, כלתי      

אבל לא רק לנו, "הוותיקים", יש בעיות בנושא הזה. גם לצעירים יש.

יום אחד הגיעה אלי כלתי ואמרה לי בנחרצות: "נמאס לי מהבן שלך. אני לא יכולה יותר. הבן שלך אוהב כלבים יותר מאשר אנשים. תראי מה יש לו בארנק". (לצערי, אני יודעת שהוא נושא בארנק את תמונת הכלבה ההאסקי הסיבירית שלו, בעלת העיניים הכחולות. מה לעשות, הוא באמת אוהב כלבים…). כשהוא חוזר מהעבודה הכלבה רצה אליו, מנפנפת בזנבה והוא מדגדג אותה מאחורי האוזניים, מלטף אותה בבטן, לוחש לה והיא מתרפקת עליו ומביטה עליו באהבה אינסופית. "נמאס לי!", מוחה באוזניי כלתי. "למה בי הוא לא נוגע ככה? למה אליי הוא לא מדבר ככה?".

כל הפמיניזם שלי התקומם. בשם כל הנשים קמתי לעוץ עצה (מי שלא עושה הופך אוטומטית ליועץ). "אל דאגה", אמרתי בביטחון לכלתי הכועסת. "במלחמה כמו במלחמה, אנחנו יוצאות לקרב!"

בהתחלה יצאנו להשיג את הציוד המתאים. נכנסנו לחנות "בנוגע לגוף" וקנינו את החזיה עם החורים ואת התחתונים עם ה"חוט הדנטלי" (על כלתי זה עולה פיקס).

אחר כך המשכנו לחנות משעשעת עם צעצועים למבוגרים וקנינו אוזניים של כלבלבון שזזות ומתקפלות כאשר מזיזים את הראש, וגם קנינו זנב קטן וחמוד שמתחיל לנבוח אוטומטית עם הזזת הישבן – בקיצור, ציוד מלא לניצחון של האשה הנעלבת. עכשיו צריך לחכות לרגע הנכון, לדחוף את הכלבה למקלחת ולהשאיר את הטלפון פתוח לייעוץ נוסף און ליין.

המשלוח הגיע

בשעה שש בערב שמעה כלתי את המכונית של בעלה נכנסת לחניה. סגרה את הכלבה במקלחת, נכנסה לתלבושת "קרב" מלאה וכשנפתחה הדלת ירדה על ארבע והשמיעה נביחות קטנות וחמודות:

"האו… האו… האו…".

בעודה מניעה בחן את האוזניים ואת הזנב, כאן קרה הבלתי יאומן.

הבן שלי הלבין וזעק: "אוי!", כשמאחוריו עומד לא פחות וגם לא יותר השליח מהסופרמרקט עם הארגז, כשהוא ממלמל בהלם: "וואהו…".

מהסימפוניה הזו לא יצא הרבה מלבד דבר פעוט ולא משמעותי. בכל פעם שכלתי רוצה לתת טיפ לשליח מהסופרמרקט, הוא אומר לה בחיוך: "ממך גברתי לא צריך יותר שום דבר, תאמיני לי, נתת כבר מספיק!".