בת 70 אבל נראית כמו…בת 70

לא תאמינו אבל אפילו לי יש מחזר, "דביק" כזה, שלא מרפה…

זה קרה באחד הבקרים באביב השנה, ואני, כמו שאתם יודעים, אשה בשלה לגמרי "בחורף שנותיי". אני לא רגילה לצעוד עם בגד ים על החוף ושצועקים אחרי: "בלהה, בלהה" בהתרגשות ובעקשנות…אני מפנה את ראשי לעבר הקול ורואה לנגד עיניי גבר קטן, ממש ג'וק מכוער ושחרחר עם כפכפים ומכנסי גלישה סטייל "אני בן מאה אבל עדיין נער", מנופף אליי וצורח לעברי.

ניגשתי אליו באמצע ההליכה המהירה שלי, מתנשפת כולי, ושאלתי בנימוס: "לא מכירה אותך, מאיפה אתה מכיר אותי?". הוא ענה לי בנונשלנטיות מוחלטת: "מי מכיר אותך?. צעקתי 'קק דילה', כלומר מה שלומך ברוסית".

וכאן התחיל החיזור הגורלי. "למה ענית ל'קק דילה'? (לכי תסבירי לו שבגילך את גם לא שומעת טוב ו'קק דילה' נשמע לך כמו בלהה). את רוסיה?", שאל אותי בלי למצמץ. "רק רוסיות מסתובבות פה בחוף עם בגד ים. יש לי רק חברות רוסיות. הן הכי טובות. הן יודעות להעריך גבר, נותנות לו כבוד. לא כמו אשתי המרוקאית שזרקה אותי בלי גרוש מהבית (שאפו לאשתו!), ועכשיו בגללה אני גר בגבעת אולגה עם אמא שלי. אבל זה טוב. גבר צריך שיבשלו לו ואמא שלי כל בוקר קמה ומגישה לי את הקפה הקטן עם העוגיות המרוקאיות הארוכות, ובצהריים מחכה לי הדג שלי ברוטב חריף. ככה, שאני בינתיים בים עד שהדגים יהיו מוכנים".

בשלב הזה עצרתי אותו: "מותק, יותר מדי אינפורמציה לפגישה ראשונה", אבל הוא המשיך בלי להתבלבל. "את בסדר את, אני רואה אותך הולכת פה כבר הרבה שנים. אבל את קצת שמנה, תראי אותי איזה גוף. אני אומר לך, תאכלי כמו החברה שלי מבלרוס: צלחת כוסמת ביום עם הרבה מים ותהיי כמוני. תראי את השרירים, תראי איך אני מזיז אותם, אני מתאמן פה כל יום על העמודים".

עושה עליי שרירים

מרוב מבוכה ("שמנה" או "לא שמנה") הוצאתי מיד את הטריינינג מהתרמיל ועמדתי על רגל אחת כדי ללבוש אותו מהר וכדי לא למות מבושה, אלא שפה חוקי מרפי פעלו: בעוד הקרצייה דבוק לי לעורף עם "הבלארוסית והכוסמת" שנכנסו לי לנשמה, לא הצלחתי להכניס את הרגל למכנסיים. התנדנדתי כמו לולב, כולי עצבים, ואז קיבלתי את השיעור השני ממיסטר "צ'ארמינג": "את, אין לך שיווי משקל. זה הכל בגלל שאת שמנה. תראי אותי". ההצגה הגדולה החלה: ה"מחזר" נעמד על רגל אחת, פרש את ידיו כמו חסידה לצדדים וצעק: "רואה? זה "שיווי משקל. שום דבר לא מזיז אותי. את צריכה להתאמן ליד עמוד חשמל. תחזיקי ותרימי את הרגל. בכלל, בת כמה את?".

אם יש משהו שאני לא אוהבת זה ששואלים אותי את השאלה הזאת, ועוד עושים לי מול הפרצוף עמידת ידיים על החול ומונעים ממני להמשיך באימון הגופני האינטנסיבי שלי (הליכה).

התשובה שנפלטה לי כדי שיעזוב אותי הייתה: "70" (הוספתי 4 שנים כדי שהנודניק יבין שאני זקנה ויתחפף). "70? א-ה-ה, את נראית טוב בשביל 70. אבל תגידי לי דבר אחד: למה את לא צובעת את השיער שלך לבלונד? למה הוא לבן?", שאל ה"צ'רמינג" ולא חיכה לתשובה: "תראי, כל הנשים פה, אפילו בנות 70, יפות, מסודרות, לבושות עם פן, עם בלונד – ואת ככה? תגידי, אין לך כסף למספרה? את מוציאה את כל הכסף על אוכל? החברה שלי מבלרוס בת 40 אבל נראית כמו בת 20. ואת בת 70 ונראית…בת 70. בן כמה אני נראה לך?".

השוק וההלם עדיין מסמרו אותי למקום. הקרצייה החופרת טשטש לי את ההכרה. מעולם לא עצר אותי מישהו וניהל איתי שיחה כל כך אינטימית באמצע חוף הים.

"בן כמה אני נראה לך?", חזר הגמד המכוער על השאלה. "אתה… אתה…", גמגמתי.

"תגעי! תגעי בשריר!", ניסה שוב את מזלו. כשראה שממני לא תבוא הישועה, אמר בגאווה: "נולדתי ב-1952" ושלף תעודת זהות. "לא רואים עלי, אה? זה בגלל שאני כל יום בים, כל יום. הים עושה אותי ככה גבר. ועכשיו שתהיי לי בריאה, היה לי נעים לדבר איתך אבל אני רוצה לומר לך מילה אחת באנגלית, את מבינה אנגלית? מילה אחת: ביי".

וככה, נעלם המחזר הנלהב שלי מן האופק.

עד היום, בכל פעם כשהוא רואה אותי מרחוק, הוא מנופף לי וצועק: "'קק דילה?!'".

אגב, מה"דייט" הראשון ועד היום אני אוכלת כוסמת וכל יום, כן, כל יום, אני עומדת על רגל אחת לשיווי משקל, וזה משתפר כל פעם יותר. בסוף, אני גם אצליח.