גזר גזר גזר, אין כמוהו גזר

כשראיתי שאני לא "שווה" שום דבר מלבד לעמוד מול אנשים ולבלבל להם את המוח, החלטתי בגיל 60 "לצאת לאור". פניתי לבת שלי, שעובדת בטלוויזיה, ואמרתי: "גליה, אמא רוצה להיות כוכבת, מה עושים?".

ענתה לי הבת החכמה שלי: "אמא, מה הבעיה? תעשי 'בוק'. "'בוק', מה זה 'בוק'?", פערתי זוג עיניים לא מבינות. "זה כלום", ענתה היפה שלי, "זה כמה תמונות, כמו דוגמנית".

"כמה תמונות, מה הבעיה?", אמרתי. "יש אצלינו צלם באולגה".

 "לא", אמרה הילדה, "בשביל 'בוק' צריך צלם של 'בוקים' מתל אביב. אני אקח אותך לצלם שלי".

נפגשנו על יד בית מעריב, הבלונדינקה שלי על עקבים ומיני, ואני נגררת אחריה עם התיקים. נכנסנו למרתף ענק מלא במצלמות ופנסים, ומין צלם כזה, בן 50 כזה, עם קוקו כזה,

עם "הלוואה וחיסכון" מקדימה כזה, עם קעקוע כזה וג'ינס נופל ומשתפל המראה את התחתונים כזה…

ואני, בינתיים עומדת וחושכות עיניי. על הקיר ארבעה מטר על ארבעה מטר מצולמת כמעט עירומה גלית גוטמן המושלמת, כשהידיים שלה מכסות טפח והשיער הבלונדי שלה מתעופף ברוח. "ווי, ווי ווי", אמרתי לעצמי. "מה יהיה אם הוא יבקש ממני להוריד את הבגדים? כמה אצבעות אני אצטרך כדי לכסות את מה שגלית גוטמן מכסה באצבע? ולא אמרו לי שהשיער שלי צריך להתנופף ברוח ואני מרחתי ג'ל…".

אבל הוא לא ביקש. יש גיל, בנות יקרות, שאנחנו שקופות. לא רואים אותנו. הצלם התייחס רק לקטנה שלי ואמר לה: "גליה, תעמדי, אנחנו כבר מתחילים". "לא אני!", היא אמרה לו והצביעה עליי. "זאת הקליינטית!"

לצלם נעשה רע. הוא הפך לפתע מודאג ופנה לגליה: "את יודעת מה, גליה? (ראיתי בבירור שהוא התחיל להזיע). את יודעת מה? נצלם אותה באפלולית". הוא כיבה את כל האורות בחדר והדליק נר קטן של חנוכה לרגליי. "בשבילה", הכריז הצלם, "LESS IS MORE" – וצילם אותי בחושך.

אחר כך פנה שוב לגליה (כאילו לא הייתי): "יש לה מזל שיש לי פוטושופ. הורדתי לה את כל הגועל נפש מהפנים. חסכתי לה את הניתוח של השלושים אלף שקל".

נזכרתי בחברתי הטובה, נחמה, שמוצאת כל דבר בחצי מחיר. היא מצאה רופא פלסטיקאי שעושה את ה'ליפט' המושלם לפנים ב-10,000 שקל אצלו בבית כשאשתו עוזרת לו, אבל מה? הוא לא החזיר לנחמה את העיניים לאותו גובה. גם בלילה העפעפיים שלה לא נסגרות עד הסוף והיא נשארה עם מין מבט של תימהון על העולם. בתור פיצוי הוא נתן לה זוג שפתיים מלאות סיליקון. יצא לה מין הבעה של השתוקקות ותימהון, השתוקקות ותימהון, ממש תופעה…ולי חסכו את הניתוח.

עם התמונות השחורות האלה יצאתי "כוכבת" לעולם ואני, כן אני, מקבלת תפקיד ראשי בפרסומת לגזר! לא לצחוק בבקשה. זה לא היה גזר גמדי אלא גזר גזר.

חשמלית ושמה בלהה

בתחילת דרכי חשבתי שלהיות מורה זה המקצוע הכי תובעני בעולם. מסתבר שגם להיות שחקנית בפרסומות זו קריעת ים סוף רצינית.

עברתי שלוש שעות של ריקודי עם בערוגות הגזר בבוץ. כשחזרתי הביתה אחרי התאפקות של יום שלם, כי לא היו בשדות הגזר שירותים, וכל מה שנתנו לנו לאכול זה גזר – אמנון שלי נתן בי מבט מזועזע וצעק: "יש לך צהבת!"

"בטח שיש לי צהבת", צעקתי, "אמרו לנו: 'אכלו גזר כפי יכולתכם", ולי, בלי עין הרע יש יכולת וקיבולת!"

 קיבלתי 1,800 שקלים על יום הצילומים ושילמתי 2,400 לרופאים: היד  לא תפקדה, הרגליים התמלאו שלפוחיות, הגב לא יכול היה להזדקף ושלפוחית השתן הלכה לבקר את האורולוג שאמר בצער: 'יש לך דלקת, קני את כל החמוציות בבית המרקחת!" 

ישבתי על הכורסה הגריאטרית שלי, זפזפתי בטלוויזיה וחיפשתי את הפרסומת שלי. צלצלתי לכל נכדיי, ילדיי, אוהביי ומוקיריי והכרזתי: "סבתא בטלוויזיה!". הם שאלו: "איפה? איפה?"

"בכל הערוצים", אמרתי ושניה לאחר מכן התעלפתי: לאאאאאא! החליפו אותי בארנבים!!!

שלא תיפול רוחכן. אני אופטימית לגמרי. הגברת המבוגרת שעושה פרסומת עם שקע ותקע, שברה את הרגל. אני מחכה כל רגע שיגיעו אלי מחברת החשמל ויאמרו: "בלהה תורן, בואי להציל את החשמל של המדינה עם שקע ותקע", ואני אומר להם בחיוך: "אני באה, לא צריך שקע, תביאו רק את תקע. עם השקע אני כבר אגיע מהבית".

מרגע זה אדע: אולי זקנה, אולי מוכה, אבל כוכבת!!!