גיליתי את אמריקה

לכולם, ממש לכולם, הייתה דודה באמריקה. רק לי לא. דודה באמריקה, פירושה שוקולד אמיתי ולא קקאו-מרגרינה-סוכר שהיינו מקציפים בכוס עד צאת הנשמה. דודה באמריקה, פירושה בובה אמיתית שמגיעה עם עגלת קש איטלקית, עוצמת עיניים ואומרת "מאמי" באנגלית. לא בובה שאמא עשתה לי מראש תפוח אדמה עטוף בבד עליו ציירה בכישרון רב עיניים, אף ופה וכששאלתי: "ואיפה העגלה?",  מיד קשרה חבל לקופסת נעליים ריקה. דודה באמריקה, פירושה שמלה לבנה עם תחתיות ניילון כמו בלרינה ולא מכנסי התעמלות בצבע תכלת עם גומי בירכיים המוחזקים רופף על ידי סיכת ביטחון במותן.

בוקר אחד אמא יצאה לעבודה והשאירה אותי, בת 6, לשמור על אחי הקטן בן ה-4, ואמרה בקיצור ובאיום: "אני מכירה אותך, בלי שטויות!".

זה היה היום בו החלטתי למצוא דודה מאמריקה ויהי מה, ואיפה הכי טוב למצוא אותה? כמובן, בין פחי האשפה, שם האוצרות חבויים. סחבתי את מיכאל, אחי הקטן, במהירות ואמרתי לו: "חפש!". הוא לא הבין מה אנחנו מחפשים אבל מיד מצא קופסה עם ציורי דובדבנים ובתוכה ריח שוקולד אמיתי והמון "זהבים" שווים, כחולים וכסופים.

"יופי", אמרתי לקטנצ'יק, "עכשיו נמצא רק דובדבנים ותהיה לנו חבילה מהדודה באמריקה". איפה מוצאים דובדבנים בגבעה החולית הצחיחה עליה עמד ביתנו? א-ה-ה! לפתע, נגלה לפני שיח נמוך ומלא פירות אדומים עגולים – דובדבנים! קטפנו מלוא הכובע דובדבנים כמספר "הזהבים", עטפנו את הדובדבנים "בזהבים" וסידרנו אותם יפה בקרטון.

עם האוצר מאמריקה רצנו לשכונה והתחלנו לצרוח: "מי שרוצה דובדבנים שדודה שלנו שלחה מאמריקה שישב יפה וישלב ידיים". חמישה ילדים קטנטנים ששיחקו ברחוב, התיישבו על מדרגות בית הכנסת השכונתי משולבי ידיים ופעורי פה, מצפים לחלוקת הדובדבנים. הושבתי את אחי הקטן ביניהם והתחלתי לחלק. ראיתי שהם נהנים ומלקקים את השפתיים אז שיניתי את שיטת החלוקה: "אחד לך, ואחד לי ולאחי…" – וכך קופסת הפלאים התרוקנה במהירות.

אלא שכאן צצה בעיה קלה: כולנו, מקטן ועד גדול, התחלנו להתפתל מכאבי בטן, קצף לבן יצא מפינו ומי שהצליח התחיל להקיא…

לפתע, יצאה אחת השכנות מהבית וכשראתה שהילדים סובלים, העלתה את כולנו למכונית הזבל שנכנסה באותו רגע לשכונה והסיעה אותנו לבית החולים. בבית החולים השכיבו אותנו בחדר המיון והתחילו לבצע לנו שטיפות קיבה. לאחי הקטן ולי נאלצו לשאוב פעמיים, כי רוב הפירות הרעילים, כאמור, נשארו בחיק המשפחה…

העיקר בלי הפלטפוס

מבית החולים צלצלו לרדיו ולעיתון כדי לדווח שילדה הרעילה את חבריה באמצעות פירות שיח נוי רעילים. כשהגיעו הכתבים ניסו לראיין אותי ולשאול: "ילדה, איפה השיח? אנחנו צריכים להזהיר הורים וילדים אחרים", אך אני הקפדתי לומר את האמת שלי: "דודה שלי שלחה לי דובדבנים מאמריקה בקופסת בונבוניירה עם זהבים".

בשעה 16:00 האמהות הורשו להיכנס למחלקת ילדים. אמא שלי רצה כנשוכת נחש, כשסביבה האמהות האחרות ממלמלות: "זה חינוך זה?!? הבת שלך כמעט הרגה לנו את הילדים!".

ברגעים האלה כל הדרמטיות שבי פרצה החוצה ופצחתי בבכי קורע לב ובאנחות מחנק.

אמא שלי יצאה מגדרה, ובמקום סטירה מצלצלת חיבקה חיבוק גדול ושאלה: "מה את רוצה, יקירה?". מיד השבתי ללא היסוס: "נעלי לכה כחולות!". הנעליים האלה היו משאת נפשי כי אמא האמינה רק בנעליים חומות אורטופדיות עם שרוכים כדי "שלא יהיה לילדה פלטפוס".

כך, מבלי לשלם את המחיר ניצחתי בגדול: גם דיברתי ברדיו, גם כתבו עלי בעיתון, גם קנו לי נעלי לכה כחולות לא אורטופדיות וגם לא קיבלתי סטירה…

הייתה רק תוצאה אחת קטנה להרעלה: השכנים נידו אותנו, אז פשוט נאלצנו לעבור דירה…