גם לי יש מאהב!

כן, לכולן יש. לפחות בבית הקפה השכונתי, כשעולה הנושא הרגיש הזה, מזדקפות המיידלעך (בנות גילנו), זוקרות חזה משופץ או נתמך, ומעלות את החיוך הקטן הזה האומר: "מה שאני כבר שכחתי בנות, אתן עוד לא חוויתן!". ומתחילות המעשיות…

"עמדתי על סיפון ספינת השעשועים..", מספרת חברתי הטובה נחמה, זו שככל שהיא מזדקנת היא הופכת לקרואלה דה וויל. "ואז ניגש אלי קברניט הספינה ואמר בעיניים מצועפות: 'את יפיפייה כשהרוח מבדרת את שמלתך!', ומה שקרה אחר כך בלילה, בתא הקברניט ובין חבלי המפרשים לקול רחש הגלים, עוד יסופר בתולדות ישראל!".

אני, שכל הבדיחות מתוייקות אצלי בראש על פי מדורים, נזכרתי מיד בבדיחה הישנה על הגברת בת גילנו, שעמדה על סיפון האוניה כששמלתה מתבדרת ברוח וידה אוחזת בכובע קש מצויץ. ניגש אליה גבר צעיר ואומר לה: "גברתי, למה את מחזיקה את הכובע? תחזיקי את השמלה ,רואים לך את כל המחזה". עונה לו היפיפייה בחן: "מה שמתחת לחצאית בן 65… הכובע חדש, רק מאתמול". הסיפור הזה טרגי, ממש כמו כל השיחה הזאת על "מאהב", אבל אני ממשיכה להקשיב. עכשיו מספרת חברתי הטובה צילה, זו שמעמידה את כולנו בצל, שבאמצע הטיסה ללונדון, עזב הטייס את הקוקפיט, ניגש אליה ואמר שמעולם, אבל מעולם, לא עלתה למטוס שלו אישה כל כך מדהימה…ומיד כשנחתו בלונדון הפך הטייס את לונדון ואת צילה הנדהמת לאלף לילה ולילה. גם שושנת אולגה, הצעירה מכולנו, לא טמנה ידה בצלחת והוסיפה את סיפורה הרומנטי על אותו לילה ברכבת, כשניגש אליה נהג הקטר ואמר….

הוא אוהב אותי עגולה

כאן כבר לא יכולתי יותר. ואני, מה איתי??? למה לי לא קורה שום דבר??? אני כבר מסתובבת בדרכים, באוויר, ביבשה ובים 65 שנים תמימות ומעולם לא פנה אלי איש, בטח שלא קפטן של אוניות, ולא הציע לי דבר! ואם העזתי ושאלתי בקול חרישי "מה השעה?" או "איזו תחנה זו?" הביטו בי הגברים בעיניים נזעמות, כאילו ממש הטרחתי את מנוחתם ואת רצף המחשבות ההגותיות שלהם וענו לי בכעס: "מה אין לך עיניים? אין לך אוזניים?" ( מה שלא כל כך רחוק מן האמת, בגילנו).

אבל אתמול קרה הנס. נפל לי סוף סוף האסימון: הן מספרות ובהתלהבות! לספר? – גם אני יכולה! ואף אחד בעולם לא יוכל לסתור את העובדות כי מאהב, ובמיוחד קברניט או טייס שרמנטי, פוגשים באינטימיות כשאף אחד לא רואה, אז כזה גם אני יכולה לברוא!!!

אז התחלתי לספר… ובלספר אני שמה את כולן בכיס הקטן!

סביב השולחן בבית הקפה שררה דממה צועקת. המיידלעך השפילו מבטן, כולן הקשיבו לסיפור המאהב שלי ובחשו בעצבנות את שאריות הקפה ההפוך נחמה חברתי "טובת הלב" התחילה לאסוף באצבע רועדת את פירורי עוגת הגבינה הדיאטטית שסיימה מזמן, שושנת אולגה התחילה להשמיע אנחות קלות, כאלו שהדף לא יוכל להכילן, צילה, שמעמידה את כולם בצל ישבה מוצלת עם עננה כבדה על פניה.

המאהב שלי היה מושלם! הרגע, ממש הרגע, יצא היישר מתוך טלנובלה דרום אמריקאית הזויה.המאהב שלי היה מלא מחמדים. ריבועים על הבטן, רגישות, אינטליגנציה, הומור ואפילו, כן ואפילו, לא חסכתי ממנו שני תארים מאוניברסיטת פרינסטון.

ניצחתי! המאהב שלי דחק את כל המאהבים האחרים הצידה. הזמנתי עוד הפוך קטן, ועל מנת לחגוג את הניצחון באמת הוספתי קרואסון שוקולד גדול!

כשהבנות הביטו בעין מחנכת על הקרואסון, דפקתי את המסמר האחרון על ארונן:"המאהב שלי אוהב אותי עגולה. הוא אמר שהוא רוצה הרבה ממני!". זה היה כבר יותר מדי לבוקר החגיגי הזה, אז התפזרנו, והפעם בלי נשיקות. עם ביי קצר צהוב מקנאה.

כל הדרך הביתה, שרתי: "יש לי מאהב! שתתפוצצנה כולן! וירטואלי, אבל מושלם!"

המנוע עוד פועם

בלילה, כשהתפניתי לשוחח עם אדם חכם באמת, כלומר עם עצמי, שאלתי שאלה ממש נוקבת: "בילהוש, את הלא ממש בפריים טיים של חייך. 65 זה ה-40 של פעם. עדיין יש לך את כל השיניים בפה (מחוברים עם כמה גשרים, אבל הרוב שלי), יש לך עדיין ציצים שלא מגיעים לברכיים (סוד הפוש אפ), השיער שלך אומנם אחד לבן אחד שחור, אחד לבן אחד שחור… (ושואלים אותך לפעמים:" איך את צובעת אותו ככה?"), אז למה, לעזאזל, למה אין לך באמת מאהב?"

התשובות התחילו להגיע לאט לאט, כשאמנון שלי כבר ישן עמוקות והשמיע מוסיקת לילה זעירה. אמנון נאנח עמוקות והתהפך מצד לצד (צריך דחוף להחליף את המזרון. הקפיצים בצד שלו הלכו). אין לי מאהב כי אני מסתפקת בטרנטה משנת 45 שישנה לצידי. טרנטה טרנטה אבל עוד עולה את העליות, והמנוע עוד פועם ונדלק!

אין לי מאהב כי הוא פשוט מיותר. אבל לספר עליו? אין לי שום בעיה, אני אמשיך לספר ניסים ונפלאות. אם כד השמן הקטן הספיק לשמונה ימים בלבד, הסיפורים שלי יוצקים גלונים של שמן ל"מדורת השבט" של בנות גילנו ויספקו חומר לשיחות בית הקפה מעתה ועד עולם או עד שסיפורי המאהבים יוחלפו בסיפורי קופת חולים.