דרוש מהפך

לא מזמן יצא לי להיתקל בקריקטורה של תרשים ההתפתחות מהקוף דרך האדם הקדמון והאדם המודרני אל ה"נבך" השפוף על גבי המחשב, חיוור וחלוש…

אם נסלק את המימד השיפוטי ואת הציניות, נאלץ להודות על האמת – לשם פנינו מועדות. יפים וחזקים יותר כבר לא נהיה כנראה. הגוף האנושי הגיע לשיא תפארתו, וכעת הוא בדעיכה.

אין סיבה להצטער. כל מסגרת התפתחות מגיעה למיצוי בסיומו של תהליך. אנחנו הגענו לסופו של תהליך העיצוב והליטוש של גוף מפואר ואלגנטי, והוא היה מושלם למטרה לשמה התגשמנו בחובו עד לתקופה הנוכחית. כשמסגרת התפתחות מסוימת מגיעה אל קיצה, היא משמשת קרש קפיצה לבניית מסגרת התפתחות חדשה.

ההתפתחות ההמשכית כיום מונעת מן המחשבה ולא מן הפיסי. הגוף האנושי לא מסוגל עוד להדביק את היכולת חסרת הגבולות של המחשבה, ובוודאי שלא את המהירות שלה. הוא הגיע לקצה גבול היכולת שלו – אפילו ספורטאים מקצוענים מתפתים לשימוש בחומרים כימיים משפרי ביצועים כדי להצליח לעבור ולו במעט את השיאים המוכרים.

באין מענה נאות מצד הגוף הפיסי שלנו, פונה המחשבה האנושית לפיתוח מכשור טכנולוגי שמסוגל להגיע לרמות דיוק ולמהירויות שמתקרבות לרצוי – ניתוחים מבוצעים באמצעות לייזר, רובוטים מרכיבים מכוניות, ומערכות נשק מתוחכמות מופעלות על ידי מחשבים.

הילדים החדשים הם הניצנים הראשונים לשינויים האבולוציוניים המתהווים באנושות. הם פחות ופחות פעילים מבחינה פיסית, הם יכולים לשבת שעות מול המסכים השונים, והם פעמים רבות לא מצליחים למצוא עניין בשום תחום שמוצע להם, למרות שניכר עליהם כי הם ניחנים ביכולות אינטליגנטיות גבוהות מאוד. מניין נובע הפער הזה בין היכולות הגבוהות שלהם לחוסר המוטיבציה והעניין שלהם בדבר פרט למשחקי המחשב?

הסיבה נעוצה בכך שהתחומים שהעולם מציע להם כיום מתבססים עדיין על תבניות ההתפתחות הקודמות שאינן רלוונטיות עבורם ולכן לא מדברות אליהם יותר. הם כבר "היו שם" במשך עידן שלם. כמה פעמים אפשר לעשות אותו הדבר ולהתרגש? הכלי היחידי שכבר קיים ומצליח לאתגר במעט את היכולות שהם ניחנים בהן הוא המחשב.

האדם הקדמון דווקא התלהב

"כמה זמן אפשר לשבת מול המחשב ולשחק?" שאלה אותי חברה לאחרונה. "זאת מהות החיים…?"

התשובה היא לא.

בילדים הללו טמון פוטנציאל פיתוח הרבה יותר גבוה ממיומנויות משחק וירטואלי. גבוה הרבה יותר מכפי שאנחנו מסוגלים אפילו לתאר לעצמנו. העניין הוא שאיש מאתנו, אנשי המסגרות הקודמות, לא יכול להעניק להם את המפתחות לאוצרות הטמונים במוחותיהם. אין לנו אפשרות בכלל להבין איך הראש שלהם עובד ולמה הוא מסוגל. אנחנו יכולים רק להבטיח להם שאוצרותיהם אכן קיימים ושהמפתחות נמצאים בידיים שלהם, ולאפשר להם למצוא את דרכם לשם.

הבעיה הגדולה היא שבמקום לאפשר להם למצוא את דרכם, אנחנו נחרדים מהכיוונים שהם מייצרים וכובלים את יכולתם המחשבתית לתבניות המוגבלות שלנו – 'ריטלין' ו'קונצרטה' בשם הבגרויות. מערך שלם של אבחונים בנינו כדי לאפשר להם להגדיר את עצמם דרך העיניים המוגבלות שלנו. אנחנו ממש עובדים בזה…תחומי האבחון והטיפול משגשגים. העתיד שבוי בידי העבר, והאבולוציה נתפשת כמאבק בין-דורי במקום להתקבל בברכה. הורים ואנשי חינוך רבים מוצאים עצמם מתוסכלים, מותשים ואף חסרי אונים בניסיון העיקש להביא את הילדים הללו לתפקוד בסיסי במסגרות המקובלות.

אם יש הבדל שהייתי יכולה להצביע עליו בין האדם הקדמון והאדם המודרני (מעבר לעובדה שהאדם המודרני נראה הרבה יותר טוב…), הוא שכשהאדם הקדמון נחשף לגילויים ולחידושים הוא ככל הנראה קיבל אותם בשמחה מעצם העובדה ששיפרו את חייו, והוא המשיך ופיתח אותם, מה שאפשר לו להתפתח בעצמו לשלבי האבולוציה הבאים.

האדם המודרני, לעומת זאת, באופן כללי, נוטה לדחות מעליו שינויים חדשניים. הוא משוכנע שכבש כבר את הפסגה האולטימטיבית של ההתפתחות ואין לחיים עוד דבר לחדש לו. הוא חושש לאבד את הרלוונטיות של הישגי העבר שלו ומתרפק עליהם בנוסטלגיה. מה גם שעמל עליהם לא מעט והקיז מדמו לא פעם. אולם בדרך הוא מאבד את החיבור לדור החדש במקרה הטוב, ובמקרים הקשים יותר הוא מכבה את האש היוקדת של הילדים המבקשים לשעוט קדימה אל עבר עתידם כאן, ומסיט אותם אחורנית לכיוונים שהיו נכונים לתקופה אחרת.

ממונהגים למנהיגים

אז מה עושים? – עולם המבוגרים חייב לעבור מהפך לא קל במערך היחסים שלו עם הדור הצעיר.

הצעד הראשון מחייב אותנו להשתחרר מהפחד ומהחרדה לגבי עתידם של הילדים בעולם המבוגרים – מהלך מאוד לא פשוט כשמדובר בילדים הפרטיים שלנו. שחרור כזה יכול להיעשות כאשר מבינים מי בעצם מנהיג את מי. עלינו לשים את האגו האישי והחברתי שלנו בפרופורציות מעודכנות, ולהבין שלא אנחנו מנהיגי הדור הצעיר. ההיפך הוא הנכון, הדור הצעיר הוא המנהיג אותנו לפתחו של העולם החדש. אם בעבר תפקידו של מורה או הורה היה לכוון את הילד, להעניק לו ידע ולהורות לו דרך, התנהלות דומה כיום עלולה רק לכבול את המעוף הייחודי לו.

הילדים הללו הם חלוצי העידן החדש, ועל כתפיהם מוטלת המשימה להתרומם מעל המבוכים הסבוכים שאנו יצרנו במהלך העידן החולף ונותרנו שבויים בהם בעצמנו. אם ננחה אותם בעזרת הכלים המוכרים לנו הם נדונים לכישלון. המחשבה שלהם חורגת מגבולות התבניות שאנחנו מכירים. הם אינם כבולים לאופן המחשבה שאנחנו מורגלים בו, וזה המפתח שמאפשר להם להתרומם מעל למשוכות המוכרות לנו בחיים ואף להושיט לנו יד ולעזור לנו להיחלץ.

כשהצעירים בעולם מפתחים אפליקציה שחוסכת לנו ביקור בבנק לדוגמה, הם מקדמים אותנו לאין-שיעור. אנחנו חוסכים זמן ודלק, הפעולות זמינות יותר עבורנו, ויש לנו גמישות, עצמאות ושליטה גדולה יותר בניהול האישי. אלה הם צעדים ראשוניים בלבד באבולוציה ארוכת הטווח של העידן החדש. אנחנו יכולים לשער לאן זה יוביל אותנו הלאה?

אז מה בכל זאת התפקיד שלנו כמבוגר האחראי?

מעבר לאמונה הטוטאלית ביכולות החדשניות שלהם, כאמור, ובהתפתחות האצורה בהן עבורנו, האחריות המרכזית שלנו היא לשמש קרקע פורייה ומאפשרת התפתחות שהיא מעבר להגדרות המקצועיות ו/או החברתיות שאנו מכירים. התפתחות שלא מגדירה כיוונים מראש, ומכשירה שטח פעילות רחב ככל הניתן. זה נשמע גדול אולי אבל זה יכול להתבטא ולו רק במתן ברכת הדרך לבחירות האישיות של הילדים, מוזרות ככל שייראו לנו.

תחום אחריות נוסף שמוטל עלינו דווקא בזכות היותנו למודי ניסיון בעולם הזה הוא זיהוי ומינוף כיוונים בהם מתגלות יכולות ייחודיות אצל הילדים הללו. מה שהם זקוקים לו פעמים רבות הוא תמיכה ותדלוק המנוע הפנימי שלהם לפיתוח היבטים ורעיונות עצמאיים עד להגשמתם הלכה למעשה בעולם שהוא עדיין רווי בהתנגדויות "רציונאליות".

כשמניפת האפשרויות פרושה בפניהם בגיבוי מלא שלנו, והם מצליחים לזהות מגמות פנימיות בעלות נקודות ממשק עם העולם החיצוני, הם יכולים לעמת את האמת הפנימית שלהם עם הקיים, ולבחון מהן התמורות שהם יכולים לתרום לו.

בסיכומו של דבר, תפקידנו כהורים וכמחנכים הוא להניח לילדים ולדור הצעיר להפוך למנהיגים מודעים – לעצמם, לסביבתם ולתפקידם האישי בתוכה.

במאבק אל מול האבולוציה אין לנו באמת סיכוי. אנחנו יכולים רק לעכב אותה במעט אולי. לעומת זאת, יש ביכולתנו לקדם אותה ולסייע לה להתבסס בזרימה טבעית יותר, אם נאפשר לעצמנו לגלות מחוזות חדשים באמצעות האנשים החדשים.

והנה דוגמה אחת מיני רבות: