האשה היחידה בחייו

בואו נדבר על פגישות מחזור. מה קורה שם בדיוק? הברבורות הופכות לרבות השנים לברווזות, החנונים לטייקונים עם מטוסים פרטיים , הנשואות חמוצות אך מוציאות את העיניים עם תמונות הילדים והנכדים, הרווקות חטובות, וגם הן שולפות את תמונות החתולים.

כולם מודדים את כולם: למי האוטו הכי גדול, האשה הכי צעירה, הילדים הכי מפורסמים.

לי הייתה סיבה מיוחדת השנה להתרגש. האקס המיתולוגי שלי, אורי, יגיע מקליפורניה. כולם חושבים שהוא בא במיוחד לפגישת המחזור, אבל אני יודעת בבירור שהוא טס במיוחד רק כדי לפגוש אותי… רק אותי.

שבועיים לפני האירוע לא יכולתי לישון מרוב התרגשות. פצחתי בדיאטת רצח, וכל היום התאמנתי בצעידת דוגמנית על עקבים של 10 ס"מ. "לא רע", לחשתי לעצמי. "עכשיו רק שמלה שמסתירה את הצמיגים – ואני מוכנה!"

כנס המחזור הזה החזיר אותי לאחור אל אהבתי הראשונה, אל נער חמודות בן 15 שמלווה אותי עם האופניים הביתה בין פרדסים וסברס. הלכנו בדרכי אבק לא סלולות. דיברנו, הבטנו זה לזה בעיניים ונשבענו שלא ניפרד לעולם. הנשיקות שלנו היו מהוססות, בוסריות. החיבוקים שלנו היו ידידותיים אבל היינו מאושרים. וכך, במקום להגיע מבית הספר הביתה בשעה שתיים הייתי מגיעה בשש, כי כשהוא היה מלווה אותי הביתה הייתי אני מלווה אותו הביתה חזרה וחוזר חלילה. פשוט לא יכולנו להיפרד.

עד שביום שחור אחד נקטעה האידיליה. המחנך הדגול שלנו, מר ארנון, הגיע מבוהל לבית הוריי, ישב עם אבי העו"ד המעונב על כוס קפה ואמר בדאגה: "הילדה התדרדרה. כל התעודה שלה בלתי מספיק אחד גדול".

אבא שלי לא חשב פעמיים ואמר בביטחון: "זה האורי הזה, פושטק גדול שלא ייצא ממנו כלום. הוא מסובב לה את הראש. מרוב 'אורי' היא לא רואה ספר או מחברת".

באותו ערב, כשהגעתי הביתה עם אורי והאופניים, יצא אבא שלי בשקט מהבית ועשה מעשה שכלל לא היה אופייני לאופיו העדין והאלגנטי. הוא סטר לי שתי סטירות מצלצלות (המועצה לשלום הילד לא הייתה אז בתמונה), ואמר לאורי בקול סמכותי: "שאני לא אראה אותך יותר על יד הבת שלי!"

אורי עשה מיד אחורה פנה.

זהו, זה הספיק לי כדי לארוז את מעט בגדיי ולהכריז שאני עוזבת את הבית. יצאתי לחצר, טיפסתי על עץ הלימון העתיק והקוצני שלנו והחלטתי שלעולם, לעולם לא אחזור הביתה. שיחפשו אותי עד הבוקר. בערך אחרי  20 דקות "ירדתי מהעץ הגבוה". זה קרה כמובן כשהרחתי את החביתה והטוסטים של אמא שלי. התגנבתי הביתה והמרד דוכא בקול דממה דקה. כל הלילה לא ישנתי. ליבי יצא אל אורי המקסים, אהובי הפגוע, זה שאבי זרק בבושת פנים מהבית.

בסופו של דבר אבא שלי צדק ובאמת מאורי "לא יצא שום דבר". כבר בסוף כיתה ט' הפסיק ללמוד. הוריו שלחו אותו ללמוד ספרות אצל דודו מישל בפריז, והיום יש לו רשת מספרות יוקרה בארה"ב כשכל הוליווד פרושה לרגליו (אם היה מתחתן איתי בטח היה לומד סוציולוגיה ועומד בתור במשרד הרווחה). במשך שנים הייתי עוצמת עיניים ומדמיינת את עצמי עומדת לצידו במספרה וחופפת לאנג'לינה ג'ולי… איזה הפסד! אבל הנה הוא מגיע עכשיו לכנס המחזור ואני מחכה לו בפתח.

האורות כבו

אט אט נכנסים חבריי למחזור והם חולפים לידי, בשלים ומדושנים. איזו הידרדרות…זוגות זוגות, כאלה שאהבתם "תפחה" עם השנים, עם כרסים וקרחות, נעלים אורטופדיות לנשים, בגדי "מתאים לי" שחורים. ממש חטיארים. מזל שאני לא…

באותו רגע נדלקו כל האורות. זיקוקים החלו לעוף באוויר ומרחוק ראיתי בבירור את אורי. וואהו! זה היה חיזיון קסם, כאילו הזמן דילג ופסח עליו. הוא נשאר תמיר, זקוף, שזוף, מתולתל – בדיוק כפי שהיה. הוא ניגש אלי ללחוץ את ידי וחייך את החיוך הקליפורני המיוחד עם השיניים הצחורות והמבריקות מחרסינה.

"מי את?" – שאל באדיבות במבטא אמריקאי כבד. "אני לא זוכר אותך. לימדת אותנו? גיאוגרפיה?".

האדמה בלעה אותי בשקט בשקט. אמרתי לו את שמי. הוא עדיין נראה מבולבל ולא זכר…ואז ירד לו האסימון.

"שתדעי לך", אמר לי וכל העולם מסביבי הסתחרר ונדם, "שתדעי לך, שאת היית האשה היחידה בחיי". לא ידעתי את נפשי מאושר. צחקתי, דמעתי, הסתכלתי שמאלה וימינה לראות אם מספיק אנשים שמעו את המשפט הזה שנאמר לי אישית על ידי הגבר הכי שרמנטי פה.

ואז הבריק הברק ואחריו הרעם. "מרטין", צעק אורי בהתלהבות אל עבר גבר זר ומושלם מראה שפסע לעברנו. "מרטין, בוא תכיר. זאת בילי (הוא זכר אפילו את שם החיבה) שסיפרתי לך כל כך הרבה עליה. זאת בילי שהייתה האשה היחידה בחיי".

כשמרטין התקרב וכרך את זרועו סביב אורי והם פסעו יד ביד אל עבר השקיעה, בשבילי כבו האורות ועולמי חשך עליי.

מסיבת כנס המחזור עניינה אותי מאותו רגע כשלג דאשתקד. ניגשתי למזנון, העמסתי את הפשטידות והקישים, בדקתי מה שלום שולחן הקינוחים, חלצתי את ה-"10 ס"מ", שחררתי את החגורה וישבתי על כסא בפינה. איזה גבר, איזה בזבוז…

כשאמנון ניגש אלי לשאול אם הכל בסדר סיפרתי לו בדמעות על הציפייה הגדולה שהפכה לאכזבה ענקית, ואז כרגיל פלט אמנונצ'ו חצי נחמה בחיוך ממזרי: "לא נורא, בכל זאת היית משהו. היית האשה היחידה בחייו!".