היום נלמד: חשיבה עצמונית

חבר טוב שלי לספסל לימודי ההוראה התלונן בפניי השבוע על העובדה שאנו נמצאים באקדמיה אך אין באמת עידוד אמיתי לחשיבה ולחקר. בעקבות כך, הוא חושב לעזוב את הלימודים.

הוא טוען, וגם צודק, שברוב הקורסים המרצים והמתרגלים, שכפופים למערכת הלמידה, עסוקים בלהכתיב את המידע ללא יצירתיות או ניסיון לעורר דיאלוג וחשיבה אמיתית. לא בשביל זה הוא נרשם ללימודים, הוא הדגיש.

לצערי, אני נוטה להסכים אתו ואף במידה מסוימת להתבייש ולהודות כי גם אני בתור מחנך "נופל" לעיתים למלכודת הזו בזמן שהתחייבתי לחנך ולעורר את תלמידיי לחשיבה עצמאית. נכון שישנם אילוצי מערכת ומסגרת חומר שנקבעה שעל תלמיד או סטודנט לדעת בזמן מוגדר, ושהמורה נמדד גם לפיהם, אך אין זה אומר שהאשמה היא אך ורק מופנית כלפי מערכת החינוך. יש לה אמנם יד משמעותית בדבר, אך היד הזו לא פוסחת אצל המורים, המרצים וההורים.

יותר קל ונוח, זה כבר ברור לכל, להעביר את החומר כמות שהוא ואז לערוך מבחן ולשאוף שהציון יהיה גבוה…כך גם באקדמיה – המירוץ אל התואר הנכסף, המהווה כרטיס כניסה לשוק העבודה, כשבפועל רק 'יחידי סגולה', שיש בהם את אהבת הלימוד והחקר הם אלה הפורצים את התבנית הזו וגם מייצרים מתוכה מידע חדש.

זה כנראה טמון עמוק בצורת החשיבה שלנו, הצורך הקיומי כמעט ביציבות אשלייתית וסוג של נוחות 'מרדימה' שרובנו חוטאים בה בצורה כזו או אחרת, אפילו כזו שבאה לידי ביטוי עם ילדינו כשאנחנו "מכינים" להם את השיעורים או מנסים לחנך אותם לתבנית הבנה כלשהי. במקום לתת להם רק את ההכוונה להגיע להבנה בזכות עצמם, אנו ממהרים "להאכיל" אותם בהבנות, תשובות או עובדות. במקום לטמון זרעים, להשקות אותם ולחכות בסבלנות לצמיחתם אנו מנסים מראש להניב פירות.

בכך אנחנו גוזלים מהם ומעצמינו כחברה מוחות חושבים ויצירתיים שיהיו החוקרים והממציאים הבאים. אנו אלה האחראים ליצירת דור שחושב תבניתי וקולקטיבי, שמתנהג כ"עדר" ולא כמנהיגים. אנחנו האחראים לכך. למה? כי כך חונכנו. אנחנו אמנם מודעים להיותנו כאלה ואף מוכנים להודות בכך אבל לעיתים קשה לנו לשבור את התבנית הזו מאחר וזה מצריך אנרגיה, מאמץ ויצירתיות רבה שאיננו לעיתים רגילים להפעילם. זה מצריך ממורים, מחנכים, מרצים והורים באשר הם לפרוץ את מסגרות ה"נוחות" ולהתעורר לחשיבה עצמאית עבור עצמינו, על מנת שנוכל גם אנחנו להעביר מידע באופן יצירתי ומעורר חשיבה עצמאית עבור ילדינו.

הדרך: להטיל ספק

לייצר חשיבה עצמאית בקרב בני האדם היא עניין לא מורכב בכלל. אחד הכלים היעילים והבסיסיים לבצע זאת הוא על ידי שאילת שאלות. כך למשל, כאשר אנו רוצים להעביר רעיון או אפילו מידע עובדתי בתחום ההיסטוריה, נעלה את הנושא באופן כללי ונשאל שאלות לגביו במקום להסביר עליו. רק מתוך התשובות ניתן לכוון על ידי חידוד השאלות ושאילת שאלות נוספת, כשהכוונה בכך היא לאפשר להם להגיע להבנות בכוחות עצמם.

מתוך ניסיון אישי אני יכול להעיד שזה כלי פשוט אך דורש סבלנות על מנת שבאמת תתרחש הפנמה של תהליך חשיבה בריא ועצמאי. התלמידים גם מעורבים יותר בשיעור ולא משתעממים בעת שהמורה מציג בפניהם מונולוג.

על ידי שאילת שאלות אנו למעשה מטילים ספק במובן מאליו ומעודדים לחשיבה אשר מובילה אותנו להתעורר ולעורר. אנחנו לוקחים את האחריות על החיים שלנו ועל המחשבות שלנו ובמקביל מעודדים את מי שאנו מחנכים אותו לקחת אחריות על חייו ועל מחשבותיו.

כמבוגרים וכילדים כאחד, כאשר אנו רוצים לצאת מה"אוטומט" בחיינו, עלינו לשאול את עצמינו שאלות לגבי האמונות והמחשבות שאנחנו מחזיקים בהן ולאפשר תהליך של חשיבה עירני סביב הנושא. זה סוג של דו-שיח, שפועל מבפנים והחוצה ומניב תוצאות חדשות.

אז תודה לחברי הטוב ששיקף לי את המציאות והזכיר לי לצאת מאזור ה"נוחות" לאזורי החשיבה העצמאית. אני מבטיח לעצמי להתאמץ יותר ויותר כדי לעורר את תלמידיי וילדיי לחשיבה עצמאית ולא לומר להם מה לחשוב או אפילו איך לחשוב, אלא בעיקר לאפשר להם לחשוב מתוך ובכוחות עצמם. אני קורא לזה: חשיבה עצמונית.