alonהילדים המחוננים הם הילדים שהכי מכל זקוקים לתיווך שלנו, כהורים. הם בעלי יכולות קוגנטיביות גבוהות מאלו של בני גילם אך לעיתים עם קשיים רגשיים וחברתיים. בסוף המאמר מופיעות הפעולות שכדאי לנקוט בהן כדי ליצור עולם כמה שיותר בטוח עבורם. המילים והפעולות כתובות מתוך ניסיוני האישי המחונן
ילדים מחוננים, בין אם בעקבות קביעת אבחון רשמי או בין אם על פי תחושת בטן של ההורים, נתקלים לא מעט פעמים בקשיים רגשיים וחברתיים. בואו נבין מהן הסיבות.
נתחיל מהסביבה שעוטפת את הילד. כלפי חוץ הילד משדר ביטחון עצמי, לרוב הוא בעל יכולת מילולית גבוהה מהממוצע ויכול בקלות לספר, לדבר ולהיות חלק משיחות של ילדים הגדולים ממנו בהרבה, לעיתים אף בשיחות מבוגרים. יכולת מילולית זו בתוספת של ידע כללי נרחב שיש לרוב הילדים המחוננים, יוצרת תחושה של שיחה עם ילד מאוד בוגר, דבר הגורם לציפיות גבוהות ממנו בכל התחומים, בהם החברתי והרגשי.
אבל בדיוק פה נוצר הפער…אין התאמה בין היכולת המילולית והשכלית ליכולת הרגשית לעבד את המצבים והתחושות. פער זה יוצר מתח ותסכול כמעט יומיומיים אצל אותם ילדים וגם אצל המבוגרים סביבם, שכן הם לא מסוגלים להבין איך ילד כל כך "אינטיליגנטי ובוגר" בוכה בתדירות גבוהה, חרד או מבודד חברתית.
ילדים מחוננים וכאלה בעלי יכולות קוגנטיביות גבוהות עלולים להטעות אותנו בהתייחסות אליהם. עלינו להזכיר לעצמינו בראש ובראשונה שהילדים המקסימים והחכמים האלה הם קודם כל ילדים. חובה עלינו לאפשר להם להמשיך להיות ילדים: לשחק, לטעות, לבכות, להתפנק, לבדוק גבולות ועוד – ממש כמו כל ילד אחר בן גילם. אנו חייבים לאפשר להם גם התנסויות חברתיות, ילדותיות לעיתים, וחסרות מטרה קוגנטיבית ברורה שכן העצמה וטיפוח המוקד השכלי בלבד תגביר את הפער בין היכולות החברתיות והרגשיות מול היכולת השכלית. המתח וחוסר השקט ייגברו ובמקביל יציפו אותם ואותנו תחושות התסכול וחוסר האונים.
להורים ולאנשי חינוך, שנמצאים סביב הילד המחונן, קל וטבעי לפנות אליו בערוץ המילולי והשכלי. הם נוטים להסביר, לשאול ולדבר ומהצד השני הם זוכים לתשובות והתייחסויות שמעידות על הבנה.
אלא שפעמים רבות ההבנה השכלית אינה נובעת מהפנמה אמיתית או מיכולת הכלה רגשית של המצב עצמו. אנו דורשים ומצפים מהם ליכולות ותובנות שאינן מתאימות לגילם, אנו נוטים להתייחס אליהם רק על פי הרמה הקוגנטיבית והמילולית שלהם, והחמור מכך הוא שהילד המחונן עצמו דורש מעצמו את אותן יכולות ומתאכזב כל פעם מחדש מהפער בין ההבנה לרגש שמציף אותו.
ציפיות מוגזמות
ילדים מחוננים נושאים על כתפיהם הצעירות, מבלי שבחרו בכך, מערכת שלמה של ציפיות הצלחה בתחומים שונים מצד המבוגרים שמסביבם. ציפיות מוגזמות אלה עלולות לפתח פחד מכשלון, חרדה ולחץ.
ילדים מחוננים מודעים הרבה יותר לעצמם ולסביבתם, הם מסוגלים לקלוט הרבה מידע ולעבד אותו ברמה השכלית אך גם באותה מידה – הרבה מידע שאין להם כל אפשרות להכיל אותו ברמה הרגשית. הם זקוקים להורים שידעו להכיל את הפער, לגשר עליו, לתווך לסביבה את הקושי ובעיקר לשמור עליהם כילדים משחקים ובריאים נפשית.
למרות ואולי בגלל הפוטנציאל הקוגנטיבי הגבוה של הילד, תפקיד ההורים בהעצמתו הרגשית והחברתית חשוב פי כמה וכמה. המוקד הקוגניטבי של הילד יכול לקבל מענה יחסית בקלות: בבית הספר ניתן להתאים עבורו תוכניות העשרה מתקדמות ולאתגר את כישוריו, יש חוגים ותוכניות לימודים ייעודיים עבורם ופועלות תוכניות למצוינות ומחוננים מכל עבר.
באשר למוקד הרגשי, זה כבר סיפור אחר, ופה, כאמור, נכנס תפקידם של ההורים.
אז מה עושים?
מקבלים בהבנה את הפער בין היכולות.
מאפשרים דיאלוג סביב המקומות שיותר קשה בהם.
מצפים מהילד להתנהג כפי גילו הכרונולוגי, תוך מודעות לרמת הציפיות הנדרשת ממנו.
מזכירים לעצמינו שוב ושוב שלמרות ההבנה השכלית ואולי בגללה, המקום הרגשי חשוף ופגיע יותר.
מתווכים ומעבדים ביחד איתם אירועים, מצבים ואינפורמציה שהם עלולים לקלוט כמאיימים או מפחידים.
יוצרים עבורם מגוון הזדמנויות למפגשים חברתיים עם ילדים בני גילם.
ונושמים הרבה ולאט וצוברים ניסיון.
כאמא שמגדלת באהבה גדולה ילד מחונן עם הפרעות קשב ואתגרי למידה, אני יכולה להעיד שכל מה שכתבתי כאן נכון, מילה במילה. הרבה פעמים זה כואב, מתיש, מתסכל, לעיתים גם מאיים ומבלבל אבל אני שוב ושוב מזכירה לעצמי שהקושי שלו הוא אמיתי וגדול הרבה יותר משלי. אני עושה את כל מה שכתבתי לעיל, ובעיקר מחבקת.
