"העובדה שאת עוזבת את ביה"ס היא תעודת עניות למערכת שמתגאה בכמה היא מצוינת"

היום, ה-26.11, מתקיים יום המורה הראשון בישראל. מה זה יום המורה אתם שואלים את עצמכם? הרעיון של יום המורה הוא להקים יום חג חדש בארץ, כמו יום האם – יום שכל מטרתו היא לומר תודה למורים ולמחנכים במדינת ישראל. לכל אחד מאיתנו יש מורה (אחד לפחות) שהוא בלתי נשכח. מורה ששינה אותנו, מורה שלימד בצורה יוצאת דופן, מורה שהיה אחר בנוף של עשרות מורים שחלפו מולנו.

הנה מכתב התודה שלי:

"לתמיר היקר,

הרבה זמן חלף מאז נפגשנו בפעם האחרונה. מעבר לזמן הכרונולוגי הרב, נדמה כאילו הפגישה שלנו הייתה בגלגול אחר.
בדיוק לפני שנתיים, התחלתי את כיתה יא שלי בביה"ס שבו אתה מלמד. אמנם לא בתאריך הזה, כי אז עוד התחלנו בראשון בספטמבר, אבל המעמד אותו מעמד.
כשקיבלנו את רשימת המורים המקצועיים שילמדו אותנו, כולם רטנו למשמע שמך. הייתי אז תלמידה יחסית חדשה (שנה שנייה בביה"ס) ולא הכרתי אותך. אבל מהסיפורים ניכר היה שאתה מעין 'גרגמל' שכזה (כמו התחפושת מלאת ההומור העצמי שלך בפורים), קשוח, רשע, ציני להחריד, מקפיד בדקדקנות על החוקים, לא מתפשר, מפציץ במבחנים. למשמע כל אלה מהצד, מבלי לדעת מי אתה – אתה וודאי מנחש שלא באתי אופטימית לשיעורינו הראשון.

לקח לי זמן לקלף מהדימוי שלך את כמויות הדעות הקדומות שהיו לי – ואז, גיליתי מצפן.
אדם ישר, בעל דעות מוצקות וראש פתוח (שילוב נדיר), עם ראייה ביקורתית מדהימה שמבוססת בין השאר על עובדות והרבה ידע, חזון ואידיאולוגיה שמחוברים לקרקע ולא נמצאים רק אי שם בארץ ה"נדמה לי".

הגעת לכל שיעור אזרחות עם עיתון ביד וכך פתחת את הלמידה של החומר. הממוצע הארצי בארץ באזרחות הוא הנמוך ביותר. למרות שבמהלך השנה השקעת הכי מעט תשומת לב בחומר הלימודי, אני בטוחה שאם כל המורים היו מלמדים כמוך הוא היה עולה פלאים.

אמרת לנו שוב ושוב שאזרחות זה לא מקצוע לשינון, אלא מיומנות חיים שצריך לתרגל. בחן (מה תגיד? אני בטוחה שאני הראשונה שאומרת לך את המילה הזו..) פתחת את עינינו להסתכל סביב, להבין מה מדברים בחדשות, להקשיב ולדעת אך גם לא לפחד להביע עמדה. שאלת אותנו שוב ושוב, למה אתם לא עושים עם זה משהו???

אני לא בטוחה כמה היית מודע לזה במהלך השנה, אבל עברו עליי מצבים קשים ונאצלתי להתמודד לכל אורך השנה עם עימותים חוזרים ונשנים מול מערכת שלא ראתה אותי, ומול מורים שלימדו אותי ושכחו לעיתים את המצפן הערכי שלהם ומקומם כמבוגרים בחיי.
נאלצתי למצוא לעצמי עוגנים בתוך ביה"ס הענק הזה, מבחינה מספרית ומרחבית. מצאתי לי שיעורים במהלך השבוע שיהיו כקרני אור שאוכל להיאחז בהן, לצפות להן, שיוכלו לעודד אותי ולעזור לי להמשיך ולהגיע לביה"ס.

השיעור שלך, היה קרן אור דומיננטית!
הנושאים עליהם דיברת סקרנו אותי, הלהיבו אותי, עוררו בי רצון לברר לעומק, להבין, לענות, לייצר דיאלוג. זה נדיר. מי כמוך מכיר טוב את המערכת הזו ויודע כמה מעטים השיעורים שמייצרים דיאלוג בין התלמיד לחומר הנלמד?
מעולם לא פחדת להיות אופוזיציה מבפנים, להיות ביקורתי ונוקב, גם כלפי ביה"ס, המסגרת וההתנהלות.
תמיד הפכת גם אותנו לשותפים לדעותיך. בזת למדיניות שלפיה למורים אסור לגלות את נטיותיהם הפוליטיות – הצהרת עליהן בגאון, אך ידעת לייצג בהוגנות גם את הצד השני כך שגרמת לנו לחשוב.
מי שדעותיו דמו לשלך נאלץ לענות על שאלות נוקבות שהצבת.

האמת, שיכלת להיות שחקן טוב. לפעמים, היית בא לכיתה ומשכנע בצורה המנוגדת לשלנו.
למשל, בדיון על חרדים ושיוויון בנטל שכנעת אותנו כיצד חרדי חושב ומרגיש. נאלצנו לחרוק שיניים בכדי להשיב בהיגיון.

בסוף השיעורים שלך, תמיד צחקו עליי שהשיעור הזה הוא בסה"כ שיחה ביני לבינך. הייתה אז קבוצת וואטסאפ כיתתית שפעלה בקצב מירבי בזמן השיעורים. לא הייתי חלק בה בגלל שמעולם לא אהבתי סמארטפונים (גם היום אני עם נוקיה חביב וישן) כך שמעולם לא ידעתי אם צוחקים מבדיחה שרצה שם, או מ"חפרנותי" והתעקשותי לרדת לשורש העניין איתך. אבל גם לא היה לי אכפת. טוב, היה לי, אבל לא מספיק כדי לוותר על התענוג האינטלקטואלי שבדיון חסר הפשרות איתך.

היו לי בעבר מורים "מיתולוגיים", כאלה שנוצר רק בינינו קשר מיוחד, כאלה שהיו כמו אבא ואמא נוספים בשבילי, כאלה שבאתי לבכות על כתפיהם, ובכיתה ג' הייתה לי מחנכת שאפילו הייתי באה אליה הביתה. אבל אתה לימדת אותי לראשונה את היכולת להיות מקצועי וממוקד, ויחד עם זאת לראות את האדם שנמצא לפניך. לא היה בינינו קשר יוצא דופן, לא הייתי מדברת איתך בהפסקות, מעולם לא פרקתי בפניך את הלב, ואני כלל לא בטוחה שאי פעם נתתי לך חיבוק. הייתי פוגשת אותך בסה"כ פעמיים בשבוע, בשיעורים, יחד עם כל הכיתה.

בפסח המאבק מול המערכת הכניע אותי. החלטתי לוותר והודעתי למחנכת על עזיבתי.
עברתי לביה"ס אחר. המחנכת שלחה הודעה לכל מוריי, שאחרי החופש כבר לא אחזור לספסל הלימודים. כך נוצרה סיטואציה שבה מעולם לא נפרדתי מהמורים שלימדו אותי.
אני לא חושבת שאי פעם הייתה לך ההזדמנות לדעת שהיית המורה היחיד שהתקשר אליי. הרמת טלפון לשאול מהיכן זה הגיע, מה קרה. דיברנו כשעה וחצי טלפוניות, בהן שיתפתי אותך לראשונה בסיוט שעבר עלי כל אותם חודשים.

תגובתך חרוטה במוחי היטב. היא שינתה אותי.

סיפרת לי כל מה שלא ידעתי על הקשר בין היחס של המנהל אלי לבין המורים הספציפיים שאיתם התעמתתי, על כמה אתה מצטער לשמוע את הדברים האלה, ורק עכשיו. אבל העיקר היה משפט מסוים שאמרת, שהיה כמו סוכריה מתוקה לילד שגווע ברעב (היא לא הצילה אותי, אבל הפכה אותי למאושרת). הדימוי העצמי שלי היה אז ב'בלטות', הייתי הרוסה ומצולקת מביה"ס ואז אמרת: "אני חושב שהעובדה שבחורה כמוך עוזבת את ביה"ס ועוד בנסיבות ובצורה כזו, היא תעודת עניות למערכת שמתגאה בכמה היא מצוינת".

באותו רגע, הפכת לאיש הצוות הראשון שעמד לצידי לכל אורך השנה הזו.  כשסגרתי את הטלפון, מצאתי את עצמי בוכה בעקבות המילים האלה. היית אופטימי למדי, כשאמרת לי שתשמח לראות אותי חוזרת לביה"ס הזה, שיש גם את כיתה י"ב ותחכה שאשוב.

חודשים וחצי אחרי שעברתי ביה"ס, התאוששתי פלאים. התחלתי לחייך, לצחוק, מצאתי חברים, מקום בו הרגשתי שייכות ואפילו מורה טוב לאזרחות (מה שחששתי שיהיה בלתי אפשרי אחריך).

למדתי שם פחות משנה. לקראת בגרויות החורף החלטתי לעזוב לגמרי את מערכת החינוך ולהפסיק ללמוד לבגרויות. כבר שנה שאני עובדת עם אנשי חינוך ויזמות, עובדת עם נוער בניסיון לעודד אותם להיות פעילים חברתיים, בעיקר בנוגע לחינוך, להשפיע בבתי הספר שלהם.

הרצאתי בכנס TEDX שהתקיים בסמינר הקיבוצים ב-22.4.13 בנוגע לחינוך ולמידה. הייתי המרצה הצעירה ביותר מבין 14 מבוגרים בעלי ותק בתחום. בעקבות ההרצאה הסיפור זכה לכיסוי תקשורתי רחב. איך שירדתי מהבמה עליתי לשידור ב"עושים צהריים עם יעל דן", ואח"כ התארחתי אצל אברי גלעד ב"העולם הבוקר", פורסמה כתבה עלי ב"לאשה" וגם ב"ידיעות חדרה" וממש לפני כמה ימים התארחתי אצל אורלי וגיא. אני לא יודעת אם נתקלת באחד מהפרסומים האלה, ואיך זה נראה מהצד של מי שלימד אותי בביה"ס הזה, כי איש לא יצר איתי קשר מאז שעזבתי.

חשוב לי שתדע שמיום עזיבתי קולך עדיין מהדהד בראשי. לעיתים, אני עושה דברים או קוראת על אירועים אקטואליים ומדמיינת מה תומר היה אומר על זה…דבר שמשפיע על היחס שלי לדבר ועל התנהלותי.

בכל הצעד הגדול של עזיבת ביה"ס היית מאוד נוכח במחשבותיי, והחינוך אותו קיבלתי בשיעוריך השפיע עלי רבות, אך התביישתי להתקשר, וכך גם היום. לכן, אני כותבת לך מכתב זה, היום, בפתיחת שנת הלימודים הראשונה בה איני תלמידה יותר. עדיף מאוחר מלעולם לא.

אני יודעת עד כמה עבודת ההוראה כפויית טובה.
כמה קל לבוא בביקורת – וכמה גורמים אכן עושים זאת – ההנהלה, התלמידים, והמורים.
אך ישנן הזדמנויות נדירות לומר תודה אמיתית וכנה, ואני רוצה לומר לך אותה מכל הלב.

תודה לך.

המשך בעשייתך המבורכת.
עדן לויטה".