"העיוות זועק לי מכל פינת מציאות שאני נתקלת בה"

היא אשת תקשורת חריפה וחדת לשון, כזו שמבטאת בבהירות את דעותיה האנטי-ממסדיות. היא לא מעוניינת להתייפייף על עצמה ועל תפיסותיה, ובטח שאין לה טיפת רצון לייפייף את המציאות בה היא חיה, אותה מציאות בלתי נסבלת, כדבריה, של היעדר מימוש פוטנציאל המין האנושי. את הכריזמה העצומה שלה, בתוספת היותה מהפכנית בכל רמח איבריה, ראה עם שלם לפני כשנה כשבמהלך ועידת גלובס לעסקים, בנוכחות ראשי השלטון והמשק, ביניהם הנגיד סטנלי פישר ושר הביטחון אהוד ברק, לקחה לידיה את המיקרופון ויחד עם פעילים דומיננטיים מהמחאה החברתית הקריאה את מגילת העצמאות החדשה של מדינת הצדק החברתי. אקט זה עורר מבוכה לא קטנה בקרב בכירי המשק שישבו שם באולם המפואר לצד הדים רבים בקרב הציבור, שראה באומץ ובנחישות של האשה הזו כסמל למהפכה אמיתית הצוברת תאוצה במדינת ישראל.

אור-לי ברלב (40), פעילה חברתית, עיתונאית המהפכה, כהגדרתה, וממובילות "חדר המצב" של המחאה החברתית, הציבה לעצמה את המהפכה כאורח חיים. המהפכות האישיות בחייה כבר התרחשו לפני כמה שנים, אך חלקה במהפכה החברתית במדינת ישראל החל בקיץ 2011, במחאת האוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב.

ברלב, גרושה ואם לשתיים (9.5,5), תושבת אזור עמק חפר, גדלה בילדותה בעיר אשדוד, דווקא במסגרות חיים מיינסטרימיות והייתה ילדה 'טובה' של מוסכמות ודרישות החברה. "הייתי פעילה חברתית, תלמידה מצטיינת בלימודים. הייתי מאוד בתוך המסגרת, אהודת המורים ומקובלת מאוד. שיחקתי את ה'משחק'. עשיתי תמיד את ממה שביקשו ממני ויותר. הצטיינתי בלעשות את מה שביקשו ממני".

בגיל 20 עברה לעיר הגדולה, והחלה את לימודיה במסלול מתמטיקה ומדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב. סימסטר וחצי בודדים הספיקו לה כדי להבין שזה הוא לא ייעודה. ברגע שנפרדה מספסל הלימודים, החליטה לארוז תרמיל ולטייל לבדה במזרח במשך שמונה חודשים.

כשחזרה לארץ החלה בלימודי תואר בתקשורת וניהול במכללה למנהל, וכדי לממן את שכר הלימודים הגבוה עבדה כשלוש שנים במשמרות ארוכות כמלצרית. "את כל התואר שלי מימנתי לבד. אני האחות הבכורה בבית, ותמיד הייתי לשני אחיי כסוג של אמא נוספת, והתמודדנו עם כל מיני סיטואציות מורכבות של החיים. לקחת אחריות על החיים שלי אף פעם לא היה לי עניין זר, כי מגיל צעיר עבדתי קשה למען ההישרדות, גם ההישרדות המנטלית".

בשנת 95', בשנה האחרונה לתואר, החלה לפתח את הקריירה שלה כשאשת תקשורת. הקריירה נפתחה במטוס הקל של רשת ג' בדיווחים שוטפים על עומסי תנועה. כשסיימה את לימודיה האקדמאיים הצטרפה לקורס כתבים של רשת ב' של קול ישראל, לצד עיתונאים כמו ינון מגל, מירב מילר ועוד. בבחירות לראשות הממשלה ב-99' קיבלה לידיה את סיקור מפלגת המרכז, בראשותו של איציק מרדכי.

"מתי עיתונאי מרוצה? שהמסוקרים שלו לא אוהבים אותו. רק אז הוא יודע שהוא עושה עבודה טובה. אז אני יכולה לומר שלא היו להם, למסוקרים שלי, חיים קלים. בתום הבחירות המשכתי לסקר את מלאכת הרכבת הקואליציה על ידי ראש המשלה דאז, אהוד ברק, ושם גיליתי את ה'בפנוכו' של הפוליטיקה, את המניפולציות, את הספינים, את המשחק. הייתי סך הכל צעירה, בת 26 – 27, ואת הדברים שראיתי במו עיניי לא ממש הבנתי אז. הייתה לי אי נוחות אבל לא ראיתי עדיין את העיוות הכולל שהיום זועק לי מכל פינת מציאות שאני נתקלת בה. לאחר מכן, הייתי כתבת לענייני הסתדרות ואז מיציתי. הגעתי לתחושת מיצוי לא מהרדיו אלא מאורח החיים המטורף של העיתונאי. הבנתי שאני לא מוכנה יותר לחיות ככה".

היא למדה גישור ודי מהר חזרה לתחום התקשורת, כעורכת חדשות בעיתון "הארץ". "במקרה הגעתי לגישור. במשפחה של מי שהיה אז בעלי התעסקו בגישור, וזה עניין אותי. התמקצעתי בזה לעומק. הגעתי למצב שלימדתי בקורסי גישור. יש משהו בסיסי שלקחתי מעולם הגישור: בכל קונפליקט יש את מה שאנחנו אומרים ויש את המניעים הסמויים. אם מזהים ומאתרים אותם ניתן להגיע ברוב רובם של המקרים לפתרונות יצירתיים והסכמה שהם 'גוד אינאף' לשני הצדדים. זכיתי לראות אנשים שנכנסו כאויבים מרים לחדר הגישור ויצאו חבוקים עם דמעות בעיניים".

היא ילדה את בתה הראשונה, אירוע אשר יצר שינוי מהותי בחייה. "בהיריון ובלידה חל השינוי הגדול בחיי – חיבור לעצמי. בחודש הרביעי להיריוני קיבלתי מחברה את ספר 'עקרון הרצף'. קראתי שני עמודים והבנתי מיד הכל. הבנתי שלא הגיוני לתינוק לישון בחדר נפרד רחוק מהוריו, הבנתי שתינוק זקוק למגע אנושי רציף, הבנתי שמה שאני רואה בילדים שגדלים מסביבי הוא תוצר של עיוות תרבותי ושהקשיים שיש להורים בגידול ילדים נובעים מעיוות תרבותי ומכך שלא הונחו בפניהם הכלים הנכונים והתפיסות המתאימות להם.

"הבנתי שהחמור מכל שעשתה התרבות לנו, כהורים, שהיא גרמה לנו לנתק את הקשר שלנו מעצמינו כדי להבין מה נכון לכל הורה, מה נכון לכל ילד. איבדנו את הקשב לקול פנימי שנמצא בכל אחד מאיתנו, שהוא קול ייחודי והוא גם קול שיודע. אנחנו לא מחוברים אליו והתרבות שלנו לא מדברת על זה. בשולי התרבות אולי מזכירים לפעמים את המושג 'אינטואיציה אמהית', אבל זה מושג שנמצא בשוליים כי הוא נדחק על ידי שלל כללים של 'עשה ואל תעשה' תבניתיים, אחידים, שטאנצים – והם כולם עוסקים בהפרדה בין הילד להוריו, בין ההורה לעצמו ובין הילד לעצמו".

נשמע שזו הייתה נקודת התעוררות בחייך

"התחלתי להסתכל על כל התרבות בעיניים חדשות. כן, זו הייתה נקודת ההתעוררות הראשונה שלי. זה היה כשראיתי שאנחנו חיים בסרט של מישהו אחר, בהזיה, שכל הדבר הזה לא אמור להיות ככה, אמור להיות פה משהו לגמרי אחר".

ברלב התחברה לעולמה הפנימי תוך שהיא מעמיקה בידע חדש, בגילויים חדשים ובהבנות חדשות לגבי חייה. "תקופת לימוד משמעותית בחיי עשיתי באתר באופן טבעי, שהרחיב לי את כל היריעה, שסיפק לי שלל זוגות משקפיים חדשים להתבונן דרכם על המציאות ולהציב סימני שאלה בשלל תחומים. גם הספר 'ישמעאל' של דניאל קווין הרחיב לי את נקודות המבט על חיינו. את הבנות שלי גידלתי אחרת ממה שראיתי סביבי: בחינוך ביתי, לינה משותפת, הנקה לטווח ארוך. בשנים האלה לא עבדתי אלא התמסרתי לאמהות. שכללתי מודל חינוכי להתמודדות של הורים עם קונפליקטים מול הילדים, ומכאן שאבתי את הדברים שלמדתי מעולם הגישור, את היכולת לזהות מה יושב מתחת לקונפליקט, מה הם הצרכים האמיתיים של הילדים ומתוך כל אלה לייצר פתרונות שלא נכפים על הילד ולא מבטלים את ההורות. קראתי לזה: 'חינוך ללא כפיה'".

ב-2006 חזרה לעבוד בעיתון "הארץ", אבל הפעם על תקן כתבת בלוג מהפכנית בפורמט הדיגיטלי של עיתון "הארץ". כ-30 מאמרים פרי מקלדתה יצאו לאור תוך שהם מנפצים מוסכמות חברתיות לגבי החיים בכלל וההורות בפרט.

כשנתיים לאחר הולדת בתה השנייה חוותה את המשבר הקשה של חייה: גירושים. "עברתי משבר דרמטי. צנחתי לתחתית של בור מאוד עמוק, שחור ואפל, כי הרגשתי שנשמטה לי הקרקע מתחת לרגליי. הייתי מלאה בפחדים של: מה יהיה? איך יהיה? איך אתפרנס? איך אעמוד ביוקר המחיה? איך מסתדרים לבד? איך הורגים ג'וק בבית בלי שגבר נמצא שם? בתהליך מאוד נחוש, שלחתי יד לתחתית הבור, תפסתי את עצמי בציפורניים ושלפתי את עצמי משם. תוך מספר חודשים לא רבים התחלתי לעמוד על רגליי ולזקוף ראש. לא רק הסתגלתי למציאות חדשה אלא ממש יצרתי מציאות חדשה".

ניסיונה האישי והידע הרחב אותו צברה הוביל אותה להנחיית סדנאות לגרושים וגרושות וסדנאות תמיכה והעצמה. "הרגשתי שבדרך בה עברתי את המשבר ובאופן בו חילצתי את עצמי ממנו, רכשתי כלים רבים למינוף של המשבר להזדמנות והתפתחות. הבנתי שאני לא יכולה להשאיר את המתנות האלה רק אצלי".

"מציגים את הסיפורים האמיתיים על המציאות"

על אף הקשרים שיצרה כאשת תקשורת והיכרותה מקרוב את מבנה והתנהלות המערכת הפוליטית, ברלב דאגה להתנתק מהקלחת. בביתה אין מכשיר טלוויזיה ועיתונים מודפסים ממזמן אינם חוצים את פתח דלתה. היא ניהלה אורח חיים "בועתיים", כדבריה, אלא שאז פרצה ביולי 2011 מחאת האוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב.

"הבנתי שקורה משהו ביולי 2011 ויש מחאת אוהלים ברוטשילד. לקח לי זמן לקלוט על מה בכלל מדובר והפעם הראשונה שהגעתי לרוטשילד הייתה בסוף יולי, שבועיים אחרי שדפני ליף הקימה את האוהל הראשון. הגעתי לרוטשילד מתוך סקרנות. הדבר שהכי הכה אותי בתדהמה זו העובדה שאנשים זרים מחייכים, תחושת האחווה והחיבור בין האנשים שחצתה כל כך הרבה מגזרים. זה בבת אחת חיבר אותי לתחושה שליוותה אותי: הפוטנציאל של המין האנושי איננו מנוצל וכל היכולות וההוויות של המין האנושי מעוותים לצרכים אחרים. כבר למחרת הקמתי אוהל וגרתי בו במשך חודש ימים. הבנות ישנו איתי שם חלק מהמזמן, הלכתי לעבוד מדי פעם, חזרתי הביתה, אבל רוב לילותיי ישנתי באוהל. זו הייתה נקודת ההתעוררות הנוספת המכרעת בחיי. הבנתי לראשונה שזה אפשרי לחיות אחרת, זו לא פילוסופיה, אפשר לחיות במדינה שלנו אחרת".

כשראשי המחאה החליטו על קיום ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל, מטבע הדברים, ברלב הייתה מבין אלה שהוזמנו להקים את "חדר המצב" – דף פייסבוק המונה כ-16 אלף מנויים, שנועד בתחילתו להניע אנשים להצטרף להפגנה ולפעולות המחאה אך לימים הפך לגוף תקשורת אלטרנטיבי של המאבק האזרחי הפועל בשילוב עם האתר הרשמי של המחאה.

ברלב, עם ניסיון עיתונאי ותקשורתי רב וחיבור טוטאלי לרעיונות המהפכה החברתית, התגייסה כל כולה לפעילות. "לפני ההפגנה של חצי מיליון האזרחים, ישנתי שעתיים כל לילה במשך שישה ימים. התמסרתי לזה לחלוטין. זו הייתה התגייסות של כולנו. אחרי ההפגנה 'חדר המצב' הפך לגוף תקשורת שבמסגרתו אנחנו, קבוצה של מתנדבים ואני, אוספים מידע על יוזמות ופעולות מחאה בארץ ובעולם ומפיצים אותם. בנוסף, מניעים את הציבור לפעולה ועובדים על שינוי תודעה באופן כזה בו אנחנו מציגים סיפורים על המציאות, שונים מאלה המוצגים בתקשורת המיינסטרימית".

ברלב הפכה לקול מחאתי בולט במדיה החברתית. מילות הביקורת הנוקבות שהטיחה בזרועות הממסד ושיתוף חוויותיה האישיות מפעילותה המחאתית יצרו חיבור לקהל גולשים גדול שרואה בה כאשת מחאה חסרת פשרות.

אך הרגע בו קולה המחאתי נצרב בתודעה הציבורית היה בדצמבר 2011, ב"וועידת ישראל לעסקים" של "גלובס", שנערכה במלון "דיויד אינטרקונטיננטל" בתל אביב. אל הוועידה היוקרתית הוזמנו ראשי המשק ובכירי השלטון, בהם אהוד ברק וסטנלי פישר. הוועידה הזו תיזכר כנראה לעוד כמה שנים טובות ולא בזכות מליאת המכובדים שישבה שם ודנה בעניין "שגשוג" ו"צמיחה כלכלית" אלא בזכות הופעתה המפתיעה של ברלב, שהצליחה להסתנן לשם ולהקריא מול עיניהם ההמומות של הנכבדים את עקרונותיה של מדינת הצדק החברתי החדשה.

"זה היה אחרי כל ההפגנות הגדולות. זה היה בשלב שהתקשורת טענה שהמחאה מתה, והסיקור היחיד שהמחאה זכתה לו היה סיקור שלילי ומאוד דל. נודע לנו שיש 'ועידת ישראל לעסקים' עם ראשי המשק, כמדי שנה. דיברנו בינינו איך להתייחס אליה. אני מאוד רציתי להכנס ולעשות שם משהו, לעשות משהו אחר. לא הייתה לי אשליה שכתוצאה מפעולת מחאה בודדת ונקודתית יתחולל שינוי דרמטי. זה אפקט מצטבר, ופתאום הייתה הזדמנות לעשות עוד משהו, שימשיך להשאיר את השיח המחאתי על סדר היום. ראיתי סרטון על אנשים שלקחו חלק בוועידה בארה"ב. מישהו שם קם לשאול שאלה, החזיק דף ויחד איתו הקריאו אנשים נוספים את אותו טקסט. זה נתן לי את הרעיון למה אני רוצה לעשות בוועידה.

"עמדו בפנינו שתי שאלות: מה אנחנו אומרים ואיך נכנסים לוועידה? לאחר ששקלנו שלל אפשרויות התחמקות פנימה, סתיו שפיר, מראשי המחאה, שהשתתפה בפאנל שעסק בענייני המחאה, סידרה כניסה בחינם לפאנל הזה לפעילי המחאה. גייסתי פעילים וישבתי לכתוב בלילה שלפני כן. כתבתי טקסט שנשען על מגילת העצמאות, טקסט שהוא הכרזה על מדינת הצדק החברתי. הטקסט היה מלא בפאתוס וחגיגיות ושלחתי אותו לעיתונאי בכיר, ידיד המהפכה, כדי להתייעץ איתו. הוא קטל את הטקסט ואמר שזה נאיבי לחשוב שדווקא בוועידת עסקים, בפני ראשי המשק ובעלי החליפות, במלון המפואר בתל אביב תוכרז מדינת הצדק החברתי. כתבתי בארבע לפנות בוקר טקסט אחר, טקסט ביקורתי על נתוני העוני ונתונים קשים אחרים, אבל קמתי בבוקר והחלטתי על אף חוות הדעת המנומקת של ידידי, שאני הולכת על הגרסה הנאיבית והחולמנית כי היא זו שמדברת אותי".

ברלב ועשרות פעילים חברתיים נכנסו לפאנל שנערך במסגרת הוועידה, בו נכחו כ-200 איש, כשהם אוחזים בידיהם את דפי הטקסט של "הצדק החברתי החדש של מדינת ישראל" אותו כתבה ברלב. "כשחברי הפאנל התיישבו כדי להתחיל לדבר, ביקשתי את רשות הדיבור. כשהגיע שלב השאלות התחלתי לדבר. היה לי חשוב לא להתפרץ לדברי אנשים, לא להתלהם, שיהיה כמה שיותר מרחב כדי להעביר את המסר ושלא תהיה התנגדות ושיעיפו אותנו משם. כשקיבלתי את רשות הדיבור, נעמדתי, ויחד איתי עשרות הפעילים שמחזיקים את הטקסט שחילקתי. זה התקבל במחיאות כפיים סוערות, מחד ובמבוכה גדולה מצד נכבדי המשק, מאידך. הם לא ידעו איך לאכול את זה. זה יצר הדים רבים, אבל הטלוויזיה כמעט ולא נגעה בזה כי הייתה הוראה של חלק מגופי התקשורת לא לסקר את המחאה. בסוף האירוע אשתו של סנטלי פישר ביקשה את הטקסט מאחד מפעילי המחאה. היא ציינה בפניו שהיא מאוד התרגשה. זה היה עוד 'בוסט' למחאה. אנחנו הרי עוסקים כאן בשתי משימות: עוררות ותודעה ציבורית ובנייה של אלטרנטיבות לשיטה הקיימת".

ברלב בפעולה:

"השינוי יצמח מלמטה, מהאזרחים"

בכל זאת, יש הטוענים שהמחאה החברתית הגדולה לא הובילה לתוצאות. היא יצרה הדים ועוררה שיח אך לא יצרה שינוי של ממש

"לראשונה זה 30 שנה, מאז בחירות 77', הבחירות במדינת ישראל הוכרעו על נושאים כלכליים -חברתיים ולא על נושאים מדיניים וביטחוניים על אף מאמציו של ראש הממשלה מכהן. למרות קמפיינים וספינים שניסו לעשות פה במערכת הבחירות האחרונה – הנושא הכלכלי-החברתי הכריע את מערכת הבחירות. זה לא שאני רואה אישית ביאיר לפיד מענה עמוק ואמיתי לשינויים שנדרשים אבל בעיניי הציבור ההצבעה ליאיר לפיד היא הצבעת מחאה.

"העיתונות הכלכלית היום לא נראית כמו שהיא נראתה לפני כשנתיים. ההתעוררות הולכת וגדלה. יש סימני שאלה שמוצבים על כל מיני תפיסות כלכליות. בעיתוני כלכלה היה דגש גדול בעבר על פרמטרים של צמיחה, וענייני רווחה היו בשוליים. פתאום ענייני רווחה תופסים יותר נפח וזה שיקוף של מציאות. המציאות הולכת ונעשית מחרידה מבחינה כלכלית וחברתית ליותר ויותר אנשים, ופתאום העיתונות מדברת על זה שאין מעמד ביניים, שזה ביטוי ריק, שאנשים שמוגדרים כמעמד ביניים הם ברמה של שורדים כללית, ויש את אלה שלא שורדים והם העניים. כלומר, המציאות מקצינה והעיתונות מבטאת את זה. המחאה שינתה את השיח הציבורי והעבירה את הפוקוס לבעיה שהיא שיטה דפוקה שכבר לא עובדת".

שיטה מעוותת שמופעלת לא רק בארץ

"אנחנו בעולם בכלל נמצאים בתקופה של שינוי אבולוציוני של המין האנושי. המחאה הזו היא לא מבחינתי מחאה על 'קוטג", על מחירי דיור מטורפים ועל יוקר מחיה בלתי נסבל, היא לא יוצאת רק נגד הניאו ליברליזם הכלכלי ותרבות הצריכה – יש כאן קריסה של התרבות המערבית המודרנית בכללה. יתרה מזאת, יש כאן הבנה הולכת וגדלה של המין האנושי שהוא הגיע ל'דד אנד' והוא חייב להמציא את עצמו מחדש. אנחנו נמצאים היום במצב של חזרה לטבע על כנפי הטכנולוגיה. אנחנו בעידן שמחזיר אותנו לטבע האנושי שזה אומר חיבור עם עצמך, שיתופי פעולה, רשתות חברתיות, שמירה על הסביבה והבנה שאין לנו ברירה אלא לחיות בהרמוניה עם הטבע, קרי אנרגיות מתחדשות ולא אנרגיות מזהמות. יש לנו יכולות תודעתיות שאנחנו לא ממשים אותן.

"אנחנו לומדים לאט לאט להבין שיש הרבה יותר ממה שאנחנו מבינים היום, רב הנסתר על הגלוי, ויש לנו פוטנציאלים אנושיים שעוד לא גילינו אותם. הם תמיד היו שם אבל רק עכשיו אנחנו מתחילים לגלות אותם. איבדנו את החיבור הפנימי, ליכולות האמיתיות שלנו. אין לנו באמת מושג מה עושים איתן ויש אף שחושבים שזה בגדר 'רוחניקי' ושלדבר על דברים מהסוג הזה זו הזיה. אחרי שליטה מאוד חזקה של השפה המדעית בעיצוב חיינו, אנחנו מתחילים לגלות שיש דברים שהמדע לומד לראות אחרת. המדע מתחיל להכיר במגבלות שלו. בכל מדידה מדעית התוצאה מושפעת מעצם המודד והמדידה. המדע מתחיל להפגש עם תורות הרוח השונות".

אנחנו רואים בשנתיים האחרונות גלי מחאה גדולים ברחבי העולם

"העובדה שמנגנונים מעוותים השתלטו על המין האנושי בגדר 'גולם שקם על יוצרו' וכולנו משועבדים אליהם לצורך הישרדות רק כדי לייצר את מנת האוכל הבאה – היא תוצאה של אותו ניתוק מהפנימיות, מעצמינו, מהפוטנציאל האמיתי של המין האנושי. עכשיו, כשהמחאות מתפשטות ברחבי העולם, הן משותפות לכולם והן אומרות: 'משהו מאוד לא בסדר!' ההבנה שמשהו לא בסדר זהו הגל שמבשר את העובדה שאנחנו חיים בתקופה הסטורית של שינוי דרמטי.

"היום, ילד שנולד לעולם המערבי נכנס למסלול של עיצוב אישיות שמנתק אותו ממי ומה שהוא ורוצה להפוך אותו לחייל ב'צבא היצרנות'. הרוח האנושית היא כבר כל כך יותר גדולה מזה. דרך ההתבוננות שלנו בעיוות שקיים בתחום החינוך, אנחנו כחברה, נצמח משם. כלומר, הילדים הם אלה שמלמדים אותנו. כל ההפרעות קשב וריכוז זו ריאקציה של עיוות. אם היינו חיים בעולם שבו הפוטנציאל האנושי היה ממומש, לא היינו קוראים לזה הפרעות היינו קוראים לזה: גוונים שונים של בני אדם".

ומה עמדתך בנוגע לבחירתה של סתיו שפיר, ממובילות המחאה, לכהן כחברת כנסת ולהיות חלק ממנגנון השלטון?

"אני מהפכנית פרגמטית. מה שעובד – אחלה. צריך לירות לכל הכיוונים, ללכת למוקדי הכוח, להשתלט על הרשויות המקומיות. אני חושבת שככל שיהיו אנשים טובים במוקדי הכוח, לכוח האזרחי יהיה יותר קל. אני שמחה על כל בן אדם שהלב שלו במקום הנכון והוא רוצה לחולל שינוי אמיתי. התקוות שלי הן לא מהמערכת הפוליטית, התקוות שלי הן מהציבור. השינוי האמיתי בכל מקרה יצמח מלמטה, מהאזרחים".

ברלב החליטה לאחרונה לקחת את המחאה הפרטית-ציבורית שלה צעד אחד קדימה, ולצאת עם הרצאות בנושאי המהפכה בפני קהלים שונים ומגוונים. "אנחנו צריכים כמה שיותר להפיץ את הידע וכמה שיותר להתחבר. הרשת הולכת וגדלה. חבריי המהפכנים ואני צועדים בדרך. אנחנו ביחד מהווים את אש התמיד – היא לא נכבית בין אם התקשורת מסקרת או לאו, בין אם השוטרים עוצרים או לאו. הנחישות, ההתמדה והאמונה שזה אפשרי ייגרמו לשינוי לצמוח. עוולות כל הזמן נוחתות פה וכל פעם שיש עוולה כזו החיבורים בין בני האדם וקולות המחאה הולכים וגדלים. העוולות בעצמן היום מייצרות את המהפכה. יהיו עוד משברים גדולים והם אלה שיבנו את המהפכה ואת השינוי".

את אופטימית למדי

"אני הכי אופטימית. האפשרות שזה לא יקרה לא קיימת. הדבר הזה קורס לתוך עצמו. זה או הכחדה מוחלטת או שברגע האחרון, שזה פחות או יותר עכשיו – המין האנושי יתעורר ויגיד: אם השיטה שאנחנו במו ידינו יצרנו אינה עובדת – מה מונע מאיתנו להמציא שיטה חדשה? העובדה שמשפחות ההון-שלטון מחזיקות את משאבי כדור הארץ כבר לא תשנה דבר, כי אם רוב הציבור הוא ער נגמר הסיפור הישן ומתחיל סיפור חדש".