הר אדם

מינג לו ואשתו גרו בבית קטן לרגלי הר גבוה. הם אהבו את הבית, לא את ההר. סלעים ואבנים הידרדרו ממנו ישר לתוך הבית של מינג לו, הגג היה זרוע חורים גדולים וקטנים, עננים כתרו את ראש ההר וגשם כבד ירד על הבית. המים עברו דרך החורים וחדרי הבית היו לחים ומעופשים. כשהשמש זרחה היא אף פעם לא חיממה את הבית של מינג לו שעמד בצל ההר. הפרחים והירקות שבגינה צמחו דלילים ודקים. מינג לו ואשתו טיפחו את הבית והגינה כמיטב יכולתם ולא ראו ברכה בעמלם. האומללות עטפה אותם.

עד שיום אחד ביקשה האשה ממינג לו שיזיז את ההר. האיש קטן, ההר ענק. עמד מינג לו לרגלי ההר, הרים מבטו עוד ועוד וכופף צווארו לאחור עד שראה, בקושי, את הפסגה. הוא לא ידע אם ואיך אפשר שהוא יזיז הר. גם אשתו לא ידעה ולכן שלחה אותו לחכם הכפר.

הלך מינג לו לחכם הכפר וסיפר לו על בקשת אשתו – להזיז את ההר. החכם הקשיב בתשומת לב. כדרכם של חכמים, הוא קצת חשב, קצת נמנם ואז שאל את מינג לו איך לדעתו הוא יכול – להזיז את ההר.

מינג לו, שכבר חשב קצת בעצמו בינתיים, הציע לנסות להזיז את ההר בעזרת קרש. "רעיון מעניין", אמר החכם, "לך, נסה".

כעבור שעה חזר מינג לו, מזיע כולו וההר במקומו. "בכוח זה לא ילך", התנשף, "אין לי מספיק כוח והקרש נשבר". חשבו הוא והחכם עוד שעה עד שאורו עיניו של מינג לו: "אני יודע! ארעיש חזק חזק עד שההר ייבהל ויזוז". "רעיון מקורי", אמר החכם, "לך, נסה".

כעבור מספר דקות רעש הכפר כולו. רעשים מחרידים הגיעו עד לבית החכם וזה, כמו כל תושבי הכפר, די נבהל והרגיש מאוד לא בנוח. כעבור זמן מה פסק הרעש ומינג לו שב לבית החכם בפנים נפולים. "ההר לא נבהל", אמר. "אני מאוד", אמר החכם בשקט כדי לא להדאיג עוד יותר את האיש שעמד לפניו.

חשבו עוד קצת ואז אמר מינג לו: "אם אני לא יכול להפחיד אותו, אולי אשכנע בדרכי נועם. אביא להר מתנות ומנחות". יצא ולא חזר במשך שעות ארוכות. כשהגיע אמר: "הרוח העיפה את כל מה שהבאתי להר. זה לא עזר…", ואז שתק.

החכם קם ממקומו ואמר למינג לו: "אני רוצה ללמד אותך ריקוד עתיק. קוראים לו 'הריקוד שמזיז את ההר'. רוצה ללמוד?". אורו עיניו של מינג לו, למרות שאפשר היה להבחין בכך שזה נשמע לו מוזר. "באמת? יש ריקוד כזה? כלומר, זה אפשר?".

"בטח שאפשר לרקוד את הריקוד", אמר החכם, "הנה, אני מדגים לך". עמדו החכם ומינג לו זה בצד זה והחכם לימד אותו לרקוד את 'הריקוד שמזיז את ההר'. בהתחלה התמקדו בצעדים – שניים לפנים, אחד לשמאל, חזרה לימין, שניים לפנים ואחד אחורה. שוב ושוב התאמנו, הריקוד חימם את הגוף ואת הלב וכעבור שעה קלה כבר רקדו טוב וצחקו צחוק טוב, מהלב.

כשהחכם היה בטוח שמינג לו יודע לרקוד את הריקוד ורוקד אותו מתוך שמחה, אמר: "אתה רוקד מצוין. יש עוד דבר אחד שעליך לעשות לפני שתלך להזיז את ההר. גש הביתה, פרק את הגג והקירות וקשור אותם טוב לערימה שתוכל לשאת על הגב. אחרי שהכל יהיה מונח על גבך וקשור היטב, רקוד את הריקוד, עד שיזוז ההר".

וזה מה שמינג לו עשה. הוא חזר לביתו, פירק את הגג והקירות בסיועה של אשתו, שגם עזרה לו לקשור את הכל על הגב. כשהיה מוכן, פצח בריקוד; שניים לפנים, אחד לשמאל, חזרה לימין, שניים לפנים ואחד אחורה. שוב ושוב חזר על הצעדים שלימד אותו החכם. בתחילה בתשומת לב כדי שלא יתבלבל, אחר כך מתוך ביטחון ובהמשך מתוך שמחה.

אשתו ליוותה אותו, ניסתה כוחה בצעדים וכשצחק, צחקה גם היא. הם רקדו וצחקו, רקדו וצחקו כמו שלא צחקו הרבה הרבה זמן. מינג לו שמח לראות את אשתו צוחקת וגם היא שמחה לראות אותו. לרגע אחד הצטלבו המבטים שלהם ומשהו שהיה שם פעם וקצת דעך עם החיים, התעורר בחזרה. הם היו כל כך מופתעים, שעצרו במקומם.

אשתו של מינג לו התקרבה אליו ואמרה: "בוא, אעזור לך להוריד את המשא מהגב. כאן נבנה את ביתנו מחדש". מינג לו לא הבין למה דווקא שם. הוא התבונן סביב סביב ורק אז ראה ש'הריקוד שמזיז את ההר', באמת עזר.

זה לא לכסא

התרגום והעיבוד שלי, המקור סיני עממי. מי שמכיר אותי טוב יודע, שאני מעדיפה לא לפרש סיפורים. בסיפור הזה יש המון שיעורים וניתן לפרש אותו אינספור פירושים, כל אחד ומה שהוא רואה ומבין. אם אתם שואלים אותי אז הנה: במקום להתפלפל, קומו מהכסא ולכו לרקוד את 'הריקוד שמזיז את ההר'. כשצריך להזיז הר, זה עוזר יותר.