התענוג כולו שלי

בני זוג רבים בטוחים תמיד שהשני לא מבין אותם. קיימת איזושהיא ציפייה בסיסית מבן הזוג שידע מה אני צריך ורוצה בסיטואציות כאלה ואחרות, וכשהוא לא יודע ומתנהג בשונה מהציפייה שהייתה לי, יש אכזבה.
האכזבות מצטברות ונרשמות ב"ספר הקטן והשחור" שאנחנו שומרים בפנים, עד שלבסוף מגיעים לתחושת בדידות גדולה בתוך הזוגיות, לתסכול מצטבר ולכעסים, ומשם הדרך אל משבר זוגי קצרה.

רובנו חונכנו על "להיות ילדים טובים", על ליישר קו עם מה שמצופה מאיתנו – בבית, בגן, בבית הספר, בחברה. חונכנו לא לצעוק חזק מדי, לא לצחוק יותר מדי, לא להפריע לשכנים, להיות נחמדים אל הדודה, לא לתפוס יותר מדי מקום, לא לדרוש יותר מדי לעצמנו ו…הרשימה ארוכה.
במהלכו של תהליך החינוך הזה גם למדנו היטב כיצד לרָצות את הזולת, למדנו את זה כל כך טוב עד שקצת שכחנו מה טוב לנו, מה אנחנו באמת רוצים, ואם אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים, אנחנו מרגישים לא בסדר לבקש את זה ומתמרמרים כשבן הזוג לא יודע בעצמו מה אנחנו רוצים ופועל בהתאם.
כולנו שואפים לסיבמיוזה, רק שאין כזו והפנטזיה הסימביוטית רק מכאיבה ומתסכלת.

כל זה נכון בתקשורת המילולית בכלל בין בני זוג ובתקשורת המינית בפרט.

איך הוא לא יודע?

לא מזמן טופל אצלי בקליניקה זוג בשנות השלושים לחייהם. הם סיפרו שבראשית הקשר היה סקס לוהט וטוב והרבה ממנו, אבל במהלך חמש השנים שבני הזוג יחד, תדירות המין הלכה ופחתה והלהט כמעט שנעלם כליל. כשנכנסתי קצת לעומק העניין ושאלתי כל אחד מהם מה הוא אוהב במין, התשובה הייתה זהה: "אני נהנה כשהיא נהנית" ולהיפך. במשך חמש השנים האחרונות כל אחד מבני הזוג פעל לפי מה שהוא משער שמענג את הצד השני. הכל נעשה מתוך אהבה והתחשבות ורצון לרָצות, אבל בטח לא מתוך הכרות, אינטימיות ובהירות.
המצב המתמשך הזה גרם לתחושת בדידות אצל שניהם. כל אחד מהם הרגיש שהשני לא באמת מכיר אותו, מפספס אותו. "איך יכול להיות שאחרי 5 שנים ביחד הוא לא יודע מה עושה לי טוב?", "איך זה שאחרי 5 שנים היא עדיין מרפרפת עליי באצבעותיה כשהיא יודעת שזה מדגדג לי ולא נעים בכלל?" – הם שאלו, העלו, תהו ומחו.

כשהתעקשתי לדעת מה כל אחד מהם אוהב במיניות, היה להם ממש קשה לענות, הם לא באמת ידעו מה מענג אותם. היה להם יותר קל להתחבר לכל הדברים שהם לא אוהבים, בעיקר כי בשלב זה הרשימה ב"ספר השחור הקטן" כבר הייתה ארוכה והכבידה על ההתנהלות הזוגית.

הם קיבלו הביתה משימה: שניהם עירומים במיטה (גם הסרת הבגדים היא טקסית ומשמעותית, אבל על זה ארחיב בפעם אחרת). היא שוכבת ופאסיבית בתנועותיה, ורק מבקשת ממנו לעשות לה נעים תוך בקשות ספציפיות ופירוט מדויק. הוא מבצע והיא מרגישה ומדייקת את הבקשה, למשל: "תרכך את הלשון, אני מעדיפה אותה רכה ולא נוקשה".
לה מותר לבקש הכל, להתנסות, לחקור, ליהנות. כך, לתור את הגוף כולו, מכף רגל ועד ראש.

חשוב שהפאסיבי יישאר פאסיבי וממוקד בתחושותיו הוא. זה לא מובן מאליו להשאר פאסיבי, להשאר ממוקד, לא לגלוש לעשות עבור השני.

כדאי ורצוי לתזמן את התרגיל הזה, לתת לכל אחד מבני הזוג זמן מוגדר, נגיד כ-20 דקות, להיות פאסיבי ולחקור מה ואיך נעים לו, ואחר כך להתחלף בתפקידים.

זה תרגיל נפלא בכל הרמות – בפתיחות הזוגית, בתקשורת הזוגית, בגילוי וחקירה של המיניות העצמית, של הדרכת בן הזוג, באיך ואיפה לגעת, בלהיות ממוקד בעצמי ועוד.
אפשר לחזור על התרגיל הזה אינספור פעמים. בכל פעם אפשר לגלות משהו חדש, גם על עצמך וגם על בן הזוג שאיתך.

ובאשר לפנטזיה הסימביוטית? אה, היא, לא מביאה למקומות טובים. במקום למסע סימביוטי, צאו למסע אישי, מסע היכרות עם עצמכם ולאחר מכן למסע דומה עם בן הזוג.