ה'4 האלופה

לפני שכל הסבתות קופצות עליי, אני מצהירה בזאת שאני מתה על הנכדים שלי. רק שתדעו…

זה התחיל כך: "בטח, בשמחה, מגיע לכם, ממילא אין לי תוכניות. תסעו תסעו, פריז באביב, הסירו דאגה מלבכם, סבתא כאן".

בני המרכזי המריא עם אשתו המקסימה לפריז, ואני טסתי ישר למושב כדי להיות עם הנכדים.

אם יש רגע של מהפך בחיים – זה הרגע. מאשה חופשיה, עסוקה, עצמאית וגמלאית לתפארת את הופכת בן רגע אחד לסמרטוטה.

והכל בגלל האגו שאומר: "כל מה שההורים עושים בגדול – הסבים עושים בענק!".

ולהלן יומן סאגת הייסורים שעברה על כוחותינו:

 

יום א': סבתא הופכת לעוזרת

אחרי השוקו, צחצוח השיניים, הכנת התיק והכריך, הסעה לכיתות, תוך ליווי צמוד וסחיבת התיקים, את חוזרת ליום מאושר של ניקיונות, החלפת סדינים ושמיכות, כביסות, ואוי, כל הבית מלא שערות של הכלבה, אז יאללה, שואב אבק ואחר כך ספונז'ה, שפשוף חרסינות, ניקוי אסלות, קיפול ערימות כביסה ומסע חיפושים ארוך אחר בני זוג ל-50 גרביים בודדות.

יום א' נגמר עם קפיצה קלה אל האורטופד, שטען בחמימות שיש תזוזה בחוליות אבל הכאבים האלה "טבעיים לגילך".

 

יום ב': סבתא של דייסה

למרות שכישוריי הקולינאריים שואפים לאפס ובני טוען שאוכל חם אצלי זה טוסט, אני מחליטה דווקא כאן, "בשבוע הנכדים", להפגיז בסירים. זה מתחיל בסחיבת 10 סלים מהשוק ונגמר במיצים סחוטים, פלפלים ממולאים, עופות שלוקים, עוגיות סהרונים, אורז עם עדשים וסלטים מושקעים. בקיצור, מועמדת ראויה ל"מאסטר שף". התוצאה: כשהילדים חזרו מבית הספר הם הביטו בתימהון על השולחן ולחשו: "אפשר שניצל? אפשר פתיתים?". בטח שאפשר! אצל סבתא הכל אפשרי. אז אחת ושתיים נפשיל שרוולים – מהפריזר למיקרו . תם ונשלם הניסיון הקולינארי.

 

יום ג': סבתא ציידת

על פי חוקי מרפי, איך שההורים מתייצבים בשאנז אליזה, הסבתא מתייצבת בבית המרקחת ושואלת בלחש: "יש משהו חדש, לא מזיק ולא שורף, רק הורג ומחסל כינים?".

התמונה של הסבתא יושבת עם הנכדים בין הרגליים, מסרקת עם המסרק הצפוף והכינים מקפצות – היישר מהז'ורנלים. תלתל-תלתל סורקים עד שלילד יוצאת הנשמה ולך נגמר החמצן .

 

יום ד': סבתא קמה סבתא נמה

מי יכול בכלל לישון?! אחרי פיפי-קקי-רעב-צמא-שוקו-סיפור-עוד סיפור, וסוף סוף את זוחלת למיטה וחורפת. פתאום קורה נס ורגליים קטנות וחמודות מדלגות אל עבר המיטה ואז מתחילה מלחמת ההישרדות: שלושה על שמיכה אחת. שלושה על פינה אחת. ורגל קטנה על הפרצוף.

זה הרגע שאת מחליטה להציל את נפשך, וזוחלת אל מיטת הילד בחשש קל שהמיטה לא תחזיק את משקל גופך ותתפרק. שם את נרדמת עם השמיכה הקצרה והמזרון הרטוב, ואת חולמת על טיסות יוצאות מפריז שנוחתות בבן גוריון עם שני הורים…

 

יום ה': סבתא עושה שיעורים

אחרי שסבתא נהגת הבוסים גמרה להוביל לחוג שחיה, לחוג סוסים, לחוג מחשבים, לחוג ריקודים, לצופים ולחוג מחוננים – סבתא מתפנה ללמוד למבחנים ולעשות שיעורים. יש לנו שיעורים בתנ"ך – פה אני דווקא חזקה. בחשבון אין לי מושג מה עושים (קודם את הסוגריים או את מה שמחוצה להם?) ואל העיקר – הבחינה בגיאוגרפיה, והפעם מצרים. 10 פעמים קראתי את החומר עד שירד לי האסימון: מקורות הנילוס הם בהרי אתיופיה והדלתא הולכת ומתייבשת. אני זו שהולכת ומתייבשת…

המורה שלחה פתק: "נתניה אינה בירת השרון וקודם עושים מה שבתוך הסוגריים", ובקיצור, סבתא תשקיעי יותר!

 

יום ו': סבתא מטיילת

אני יודעת למה בני וכלתי נסו על נפשם לפריז, בגלל הדובדבן שבקצפת: מירוץ גזר!

נכדתי האהובה רשמה את שמי בגאון כהורה מלווה והכניסה אותי היטב לסמטוחה הזו. ב-07:00 בבוקר עמדנו זקופים וגאים בתחנת ההסעה, עם מאות סנדוויצ'ים, עשרות בקבוקי מים, קופסאות עם פירות חתוכים, נעלי ספורט, תרמילים, קרם הגנה והמון המון מורל. כל הדרך נופפתי בשלט: "ה'4 האלופה, ה'4 השולטת". למה בחמסין? למה עליות? למה דווקא אני? איפה כל ההורים הצעירים?

בכוחותיי האחרונים גררתי את הפרוטזות שלי במעלה ההר, נושמת ונושפת ובחשאי סופרת את השניות לסיום הסיוט.

מילא הטיול אבל העונש –  חיבור בעקבות החוויה. קום והתהלך בארץ בתרמיל ובמקל כי ההורים בחו"ל ואתה נשארת בארץ ישראל…התעייפתם לקרוא? מה הפלא? אני גמורה!

 

האור בקצה המנהרה

בכוחותיי האחרונים זחלתי עם הילדים אל האוטו, לחיקו של שדה התעופה בן גוריון. צריך להעלות את החיוך על הפנים ולהתאמן על השקר הלבן: "לא, לא היה קשה, היה נפלא!".

נו, שינחתו כבר. אנחנו עומדים עם שלטים, נדחפים עם כל הישראלים ומתפללים שיגיעו כבר. אני נורא ממהרת. יש לי תור לבית חולים. אני מתאשפזת במחלקת "תשושים"…

 

הלקח הנלמד

בתי צלצלה אליי היום. הם נוסעים ביולי לפירנצה. "אפשר?", היא שואלת.

"בטח, בטח, אין בעיה. סעו בשלום, סבתא כאן".