זיקית

קבענו להפגש בבית חנקין בכפר הים בגבעת אולגה. באותו יום מתחוללת מערבולת של מזג אוויר, השמש רוצה לפנות מקום לגשם, הקור חודר לעצמות והרוח שורקת. אני מחכה לה, קפואה מקור. לפתע היא נכנסת. וואהו! אנג'לינה ג'ולי פה, בגבעת אולגה. עור בהיר וחלק, תווי פנים יפהפיים, שפתיים דשנות, אדומות ומתפקעות מעסיסיות, עיניים מלוכסנות, גוף ארוך וגמיש ותנועות פנתריות – וכל האלמנטים האלה עטופים בכריזמה כזו שלוקח דקות ארוכות לעכל אותה. מערבולת מזג האוויר הפכה למערבולת נוכחותה ואישיותה.

"אני מדברת 360 מעלות. זו בעיה. המוח לא מפסיק לפעול, הוא רץ יותר מדי מהר", חשוב לה לומר לפני תחילתו של הריאיון וישר היא שולפת גלויה אודות הופעה שלה המתקיימת בתל אביב, עליה מתנוססת תמונתה שלא מציגה עדות ליופיה העוצר נשימה אלא למשהו בוטה ומתריס.

אי אפשר לטעות, קמילה טרגולוב (32) היא בחורה מרתקת ולא קונבנציונלית. החיים המורכבים כעולה חדשה בארץ פלוס הווייתה המשוחררת והחופשיה פלוס יופיה וכשרונה הכובשים יוצרים שילוב מיוחד: בלילה – זמרת רוקיסטית חסרת מעצורים שקורעת את בימות המועדונים בתל אביב וביום – בתפקיד "בילבי" בהצגת ילדים ומורה לפיתוח קול בפרויקט של משרד החינוך לנוער בסיכון.

טרגולוב (32), שלפני כשנה עברה להתגורר בשכונת עין הים בגבעת אולגה, עלתה לפני 20 שנה לארץ מאזרביג'אן. "אני מגיעה מעיר מדהימה שקוראים לה בקו, עיר הבירה של אזרביג'אן שיושבת על הים. השפה המדוברת היא תורכית", היא מספרת.

אביה צרפתי ואמה תורכיה, שהייתה פסנתרנית מפורסמת בארצה. "אמא שלי הייתה פסנתרנית 'מפלצתית'. חיה ונושמת מוסיקה, רק מוסיקה, בגלל זה היא גרושה כבר שלוש פעמים, אף בעל לא הצליח להסתדר עם זה. היא תמיד אמרה שכלבים, חתולים ובעלים מתרוצצים לה בבית בין הרגליים, מקשקשים בזנב, ומפריעים לה לתפקד כי הם מנסים להסיט אותה מהדבר העיקרי – הפסנתר".

קמילה ואחותה הגדולה, ללה, נולדו לצלילי הפסנתר, מה שיכול להסביר את חיבורה לעולם המוסיקה.  

"אמא היתה הפסנתרנית הכי מפורסמת באזרביג'אן. תמיד צחקו עליי שנולדתי בהפסקה בין שיעורים פרטיים במוסיקה", היא נזכרת. "בלילות היינו נרדמות באולמות ובחדרי חזרות, לצלילי פרוקופייב ושוסטקוביץ'. אני יודעת לזמזם את כל הקונצרטים של באך בעל פה. זה זורם לי בעורקים".

לצלילי פסנתר וקלצ'ניקוב

הילדות הלא פשוטה בצל האנרכיה הובילה את האם, כנגד כל הסיכויים, לעלות לארץ עם שתי בנותיה. "באותה תקופה הייתה אנרכיה מוחלטת. כל העמים שמרכיבים את 'אמא רוסיה' – אזרים, ארמנים, צ'צנים, לטבים, בלקנים – כולם נלחמו זה בזה ותבעו עצמאות. היה דם ברחובות. מלחמת אזרחים מטורפת. גרנו במרכז העיר ויריות של קלצ'ניקוב עברו לנו מעל הראש. היה עלינו עוצר שהתחיל בשמונה בערב ובית ספר שהיה סגור במשך חצי שנה. אמא שלי החליטה לממש את היהדות שלה ולעלות לארץ. המשפחה שלנו הייתה בהלם. נידו אותנו. המשפחה שלנו הייתה משפחת מוסיקאיים מפורסמת ושורשית באזרביג'אן. דמייני שצביקה פיק יעזוב פתאום לארה"ב. בעיתונים קראו לאמא שלי בוגדת.

"אמא שלי השאירה הכל שם: את הבתים, הריהוט, הכסף, את אבא שלי, ובגיל 42 עזבה את כל השושלת המשפחתית המפוארת שלה, לקחה אותנו ביד והביאה אותנו לכאן. היא ידעה שיש סיכוי שפרופסורית למוסיקה, עם 25 שנות קריירה מדהימה, תיאלץ לטאטא רחובות, ולמרות זאת עזבה הכל ובאה. אני לא אשכח לה את זה לעולם".

קמילה, אחותה ואמה נחתו בארץ, ונשלחו לבת ים. כמה ימים אחרי הגעתן, פרצה מלחמת המפרץ.

"אני זוכרת את אבא שלי צורח על אמא שלי בטלפון: 'מה עשית?! לאן לקחת אותן? ממלחמה למלחמה?' לא היה לנו כאן אף אחד, לא משפחה, לא מקצוע, לא שפה. כלום. הייתי היחידה בבית ספר שלא דיברה עברית. הכל נראה לי פסיכי – לא קמים כשהמורה מגיעה, כולם בג'ינסים, וכולם גם צחקו על השם המוזר שלי".

נשמע שעברת תקופה לא פשוטה כילדה

"אני זוכרת את עצמי מסתגרת בשירותים, הולמת בקיר וצורחת שעות, מקווה שאמא לא תשמע.

"הייתי מאד בוגרת. ידעתי בתוכי שאני צריכה לשמור על אמא שלי, לתמוך בה, הבנתי את ההקרבה העצומה שהיא עשתה בשבילינו. אחרי כל התהילה ואורות הזרקורים שהיו לה שם, היא קמה ב-5 בבוקר כדי לעבוד עבודה פיזית קשה בבית חרושת לשוקולד. והפסנתר? היא לא נגעה בו עשרים שנה. היא גם לא מוכנה לשמוע מוסיקה קלאסית. היא קברה את הפסנתרנית שבתוכה". 

ויש געגועים למשפחה שנשארה שם?

"השיחות שלי עם אבא הן כאלה: 'אני אוהבת אותך, אוהבת אותך', והוא בוכה". דמעות עולות בעיניה של קמילה. "הבטחתי לחזור ולא חזרתי. זה מרגש אותי לחשוב עליו, ועל כל מה שנשאר שם, כמו הפסנתר שלי, פסנתר גרמני מעולה, שניגנתי עליו 7 שעות ביום, כל יום. עד גיל 27 לא נגעתי בפסנתר. לא התקרבתי, זה היה קשה מדי".

"אני לא אתחתן אף פעם", היא ממהרת להצהיר. "בן הזוג היחיד המושלם בשבילי הוא הפסנתר. צליל תמורת צליל. את אומרת משהו והוא לא מתווכח, פשוט משמיע צליל חזרה שעוטף אותך בחום ואהבה".

מוסיקה עד לרצפה

אל עולם המשחק התוודעה עוד בהיותה תלמידה בחוג תיאטרון בעירוני ה' בתל אביב. "חיפשתי מקום להוציא את האמוציות ומצאתי את הבמה. בחוג תיאטרון הבנתי שהמשחק הוא המקום שלי". אחרי הצבא נסעה קמילה ללונדון כדי לנסות להתקבל לבית הספר למשחק Royal Academy Of Dramatic Arts. את מבחני הכישרון עברה בהצלחה, אך את מבחן הכסף – לא צלחה.

כשחזרה לארץ החליטה ללמוד בבית הספר למשחק של ניסן נתיב. "אלו היו שלוש השנים היפות של חיי. בגיל 25 הופעתי בהצגה 'בנים גידלתי ורוממתי' עם זאב רווח. שיחקתי זונה רוסיה במעיל אדום, עם מבטא רוסי כבד. שיחקנו בכל מקום אפשרי בארץ ובחו"ל, אבל אחרי שנתיים אמא חלתה בסרטן אז עזבתי. התחלתי לעבוד בחנות נעליים כדי להיות יותר עם אמא. הייתי המפרנסת היחידה. פתאום התחיל לדגדג אצלי הרצון להיות זמרת. בחנות למוסיקה בדיזינגוף ראיתי פסנתר. הנחתי את הידיים והתחלתי לנגן. לקחתי הלוואה, קניתי אותו ואז כתבתי את השיר הראשון שלי: 'קחי אותי אלייך אמא אדמה'. היום אמא כבר אחרי הסרטן, עדיין יפה להפליא ומחוזרת. מרגרט תאצ'ר האשה הזו".

קמילה לא לגמרי נטשה את עולם המשחק. היא משחקת בהצגות ילדים בתיאטרון הקלאסי של דוד סיידי ומגלמת את בילבי בהצגה "בילבי". בנוסף, היא מגלמת את דמותה של "רבת מג" בהצגה "האנטומיה של הנפש" של תיאטרון "קרוב".

הרגע בו קמילה חזרה לאהבת ילדותה, הפסנתר, היה הרגע בו המוסיקה הפכה לעיקר חייה. היא החלה לכתוב מוסיקה ולהופיע עם הרכב נגנים במועדונים בתל אביב. בימים אלה היא עובדת על אלבומה הראשון. החיבור לארץ הולדתה בא לידי ביטוי בהופעותיה. "הבטחתי לעצמי שהאלבום הראשון שלי יסגור מעגל עם הגעגועים שלי לאזרביז'אן. אני רוצה לפתוח את המוסיקה המדהימה הזאת לישראל. יש בזה סאונד חדש, מרגש, אחר. להופעה יש סיפור – סיפור העלייה שלי לארץ, וכל מיני חשבונות שאני צריכה לסגור מוצאים את הביטוי שלהם על הבמה.

"לקחתי את כל השורשים המדהימים שלי מאזרביג'אן, הוספתי השפעות של מוסיקה רוסית ואת מה שיינקתי פה בארץ, ואת כל חומרי הגלם הללו כתבתי, הלחנתי ועיבדתי. אנחנו עושים ג'אז פיוז'ן מטורף. הרי נפלתי בין תרבויות. הגעתי לכאן בגיל בעייתי, 13, תוך כדי התעצבות, אז לא ספגתי עד הסוף את התרבות הרוסית. מצד שני, הגעתי מאוחר מדי בשביל להיות לגמרי ישראלית. יש בי מזה ומזה. במוסיקה שלי אפשר לשמוע צבעים של שלוש תרבויות: תרבות רוסית סובייטית, ממש אפשר לשמוע פולק רוסי בהופעה, אני גם מקללת ברוסית… וליד אפשר לשמוע סלסולים תורכים – אזריים מאזרביג'אן, ואני גם צריכה לזכור שאני יהודיה.

"עם המוסיקה שלי אני הולכת עד הסוף, אני באה לכבוש. אני אף פעם לא זוכרת כלום מההופעה. זה חור שחור בשבילי. הנגנים שלי אומרים שאני מתפרעת. בפעם האחרונה שכבתי במשך 7 דקות על הרצפה. הם חשבו שהתעלפתי מאלכוהול. פשוט ניגנתי על הרצפה את המוסיקה שלי".

לא פשוט להיות מוסיקאי בארצינו

"רוסים זה עם מאוד חזק, והישראלים לא מבינים את זה. תארי לעצמך, איזה משבר בשביל רוסי להגיע לארץ, כי כאן הכל קצת חלטוריסטי, בתחום האפור. המוסיקאים הם לא מוסיקאים עד הסוף, השחקנים הם לא שחקנים עד הסוף. לומדים משחק רק 3 שנים. כדי להיות שחקן ברוסיה לומדים 6 שנים. מוסיקאים ישראלים בחו"ל נחשבים מציאה, כי גיטריסט ישראלי יודע לעשות הכל – פופ, פולק, ג'אז, רוק, הוא לא מתמחה בתחום אחד. ברוסיה אם אתה ג'אזיסט אתה מנגן רק ג'אז. החופשיות הזאת נותנת כל כך הרבה. בגלל זה קל לחיות פה. יחד עם זאת, המדינה הזו קוברת את האמנים שלה. בניו יורק עומדים בתור שעות כדי לקנות כרטיס להופעה. בארץ, אנחנו, המוסיקאים, מתחננים שיבואו להופעות שלנו. מחלקים הזמנות ובלבד שיהיה קהל".

סצינת הרוק שבה את נמצאת כוללת סמים?

"צלחת הקוק עברה לידי המון פעמים ואמרתי לה לא. אני לא מוכנה לפספס אפילו רגע בחיים האלה. אני לא שופטת, הרי כל החברים שלי שם, זה הכי טרנדי בסצנה. אני בסדר עם שוט של וויסקי והמוסיקה האלקטרונית שמאפסת אותי".

קעקועים וים

קמילה גם עושה שימוש במוסיקה לטובת נוער בסיכון. "אני מורה לפיתוח קול של נוער בסיכון דרך פרויקט של משרד החינוך. אנחנו מקיימים ערבים בהם אני מלווה אותם בשירים שהם כתבו אודות החיים המורכבים שלהם. מדובר בילדים בני 17 והטקסטים מדברים על אבא שהתאבד, אמא שבבית חולים לחולי נפש, ואני לבד בעולם רגע לפני שאני לוקח את האמ-16 לידיי בצבא. כשנציג משרד החינוך הגיע להופעה הראשונה בסוף השנה הראשונה, הוא התרגש עם דמעות. אי אפשר להישאר אדיש מול החומרים האלה".

איך את עושה את המעבר החד מהרוקיסטית הפרועה ל"בילבי" הילדותית?

"זה מ-ד-ה-י-ם! אני הכי בילבי בעולם. יש משפט במחזה שאני הרוסה עליו. לבילבי יש קוף, החבר הכי טוב שלה. החברים החדשים שלה טומי ואניקה, ילדי השכונה, אומרים לה: 'יו איזה כיף לך, יש לך קוף!' ובילבי עונה, בטקסט גאוני:  "כן, נכון! אתם יודעים מה? פעם אחת בהודו הוא הלך לי לאיבוד ועד שמצאתי אותו…הוא היה אצל אלמנה זקנה שהחלה ממש לחבב אותו, כי מר נילסן הוא מצוין בהכנת קציצות'".

היא אומרת את זה בקול תינוקי, ובמאיות השנייה גופה מתרכך ופניה כאילו נהפכות ילדותיות. "בילבי זה רגעי אושר. אני הופכת שוב לבת 5. אני שוכחת את כל האחריות שיש לי כמדריכה, כמורת דרך לילדים בעולם קשה, וזה מרפא אותי, זה מאזן. כל הילדים מסתכלים עליי ומדברים איתי בקול התינוקי הזה ואני מתרפקת".

אז מה את יותר? שחקנית או זמרת?

"אני קודם זמרת, אחר כך מורה ורק אחר כך שחקנית".

הקמת משפחה זה משהו שאת חושבת עליו?

"אני רוצה ילדים, ואני יודעת גם בדיוק מתי ואיך. אני יודעת שזו תהיה בת ושיקראו לה לילה. אני יודעת שאהיה בת 38, ושזה יהיה מגבר שאני אעריץ ואף פעם לא יהיה בעלי. גם אני לא מסוגלת, כמו אמא שלי, לסבול בבית מישהו שיסתובב לי בין הרגליים. אני לא חושבת שבטבע יש גבר שיכול להכיל אותי. אם אפגוש אותו מה טוב, אבל אני לא משלה את עצמי. בינתיים, אני פוגשת גברים מדהימים אבל אני לא חושבת שהם צריכים לחיות איתי באותה דירה. אנחנו נהנים זה מזו וממשיכים הלאה, הרי סקס בריא וטוב לכולם. אהבה היא לא שייכות. אני זקוקה לחופש ליצור, במקום לתת דין וחשבון למישהו".

חווית זוגיות?

"שנתיים וחצי הייתי בזוגיות, אגרתי, אגרתי עד שפוצצתי את זה. אז הבנתי שאני לא צריכה להילחם בטבע שלי. נועדתי להיות לבד. טוב לי. אני אף פעם לא לבד בעצם. אני מוקפת כל הזמן בכל כך הרבה חום ותשומת לב גברית ונשית. אני לא מפחדת להשאר לבד כי כשאתה מכבד את עצמך ושלם עם מה שאתה עושה אנשים רוצים להיות לידך. היו לי ארבע מערכות יחסים רציניות וארבע הצעות נישואין".

מה הביא אותך לעזוב את תל אביב ולבוא לגור בחדרה?

"בחמש השנים האחרונות, בכל יום הולדת אני מגשימה חלום ומתקעקעת. ביום ההולדת האחרון, רציתי ללמוד לגלוש, אז עברתי לגור פה. הרי בתל אביב זה לא ים, כל רגע קיבלתי מטקה לראש. כאן, אני גרה בווילה מדהימה בחדרה על הים. אני כל כך אוהבת את הים, מרגישה בו נוח יותר מאשר על היבשה. אגב, באותו יום הולדת, חשבתי לעצמי שמעולם לא נגעתי לעצמי בקרקפת. אז עשיתי קרחת ואת ה'ספינקס' הזה".

היא מרימה שרוול וחושפת קעקוע: "אני כמו ה'ספינקס', ציפור של חופש, וגם בגיל 70 זה יהיה כאן, מקומט ויפה. את יודעת מה הפירוש של המילה קמילה בשפה האזרית? – זיקית".