חיים מלאים

רעמת תלתלים שופעת, חינניות כובשת וחיוך רחב ממיס שלא מש מפרצופה לא הסגירו ולו לשנייה אחת את העובדה שהבחורה הצעירה היושבת מולי נידונה לפני שלוש שנים בדיוק לגזר דין מוות. הרופא נתן לה שבועיים לכל היותר לחיות, אבל היא, בכוחות עילאיים ובנחישות חסרת פשרות, החליטה לבחור בחיים ולנצח את מחלת האנורקסיה. זה סיפורה העצוב והקשה של ליאת חי (27) מחדרה שהסתיים בשמחה גדולה ובניצחון אדיר.

חי למדה בתיכון חדרה. נערה חביבה ותלמידה טובה. לימים, סיימה את שירותה הצבאי כקצינה ופנתה ללימודי מינהל עסקים ומערכות מידע. לכאורה, חיים רגילים והכל בגדר ה'בסדר', אלא שאז אירעה התפנית.

"אף פעם לא הייתי באמת שמנה. שקלתי 53 ק"ג על פני 1.62 מטר. אמנם תמיד שמרתי על מסגרת אכילה מסודרת ונורמטיבית, אבל ספורט מעולם לא קרץ לי. כשהשתחררתי מהצבא בגיל 21, אחרי סיום שירות הקבע כקצינה, התחלתי ללמוד באוניברסיטה. במקביל, עבדתי בנציבות שירות המדינה, ונרשמתי למכון כושר כדי להתחטב", היא מספרת. "מהרגע שגיליתי את הספורט, לא יכולתי להרפות, במיוחד נשאבתי לספינינג: כיתה סגורה, מוסיקה קצבית והאנדורפינים שמשתחררים רגע אחרי. התאהבתי". ליאת התאהבה בספורט ונשאבה אליו, בפרט שהתוצאות המחמיאות במראה החיצוני לא איחרו לבוא.

"הפעילות היתה בראש מעייני עד כדי כך, שגם סידור הלו"ז באוניברסיטה נעשה בהתחשב בלו"ז במכון. הכל ובלבד שאספיק להגיע עד 18:00 למכון ולהתאמן. יום אחד פגשתי מישהו במכון שנהג לעשות שניים ואפילו שלושה שיעורים ברציפות. נסחפתי אחריו. שלושה שיעורי ספינינג ביום, שבעה ימים בשבוע – ירדתי מעט במשקל אמנם, כי מסתה השריר שוקלת הרבה, אבל אחוזי השומן צנחו. התזונאית ניסתה לעזור לי לשמור על תפריט נכון אבל גם היא הבינה מהר מאוד שאין עם מי לדבר. הנהנתי בהסכמה לדבריה, אבל בפועל לא יישמתי דבר".

כל האנשים סביבך, חברות, משפחה, לא הבחינו בכך שיש בעיה?

"בהתחלה קיבלתי מחמאות. בחורה צעירה שנראית חטובה, איזה יופי! אבל אחרי שלושה חודשים, כשמידה 34 כבר הייתה גדולה עליי, התחילו ההערות מהצד: חברים ובני משפחה העירו לי שאני נראית כבר יותר מדי רזה, אבל עדיין לא נפל לי האסימון על איך שאני נראית. הגוף שלי החל לאבד אלמנטים חיוניים, ויטמינים, מינרלים. אני זוכרת שיום אחד נהגתי לרעננה ונרדמתי על ההגה. הגוף לא יכול היה לעמוד יותר בעומס".

היא מראה לי תמונה שלה מרישיון הנהיגה, אחת העדויות הבודדות שנותרו מהתקופה הקשה, שכן היא השמידה את רובן. "אני לא יכולה לראות את עצמי מהתקופה ההיא", היא אומרת בטון מתנצל. התמונה אומרת הכל: פניה שקופות, עיניה שקועות, עיגולים שחורים נקווים מתחת לעיניה ועצמות בית החזה בולטות כאילו מאיימות להתפקע מתוך עור דקיק שעוטף אותן.

איבדה שיקול דעת

כעבור שנה מהיום בו החלה לעסוק בספורט הגיעה ליאת למשקל של 39 (!) ק"ג. "הגוף היה מלא בצקות, מלא במים. נמנעתי מפחמימות, דברי חלב וירקות, בעצם אכלתי רק דברים בסיסיים, ומכיוון שהתאמנתי כל כך הרבה, הוצאתי הרבה יותר אנרגיה ממה שהכנסתי לגוף. ובספינינג רציתי להיות הכי טובה, הכי מוכשרת, הכי מהירה. מאפיין אותי הצורך הזה להיות הכי טובה. תמיד הייתי מאוד הישגית ותחרותית".

מצבה הבריאותי של ליאת הלך והידרדר. "השיער נשר בכמויות גדולות עד שהפך לדליל, חומציות עזה בקיבה יצרה לי כאבי בטן חזקים, עד כדי כך שלא יכולתי לעמוד או אפילו לשבת. העור שלי היה צהוב. היו לי פחות מ- 5 אחוזי שומן בגוף. הוורידים בידיים בלטו, הלסת בלטה ומחוסר חלבונים הבטן שלי התנפחה. נראיתי כמו הילדים הרעבים באפריקה, עם בצקות בבטן וברגליים. לא יכולתי לישון בלילה. המשפחה שלי לא הצליחה להבין מה קורה. איבדתי את המחזור שלי. הייתי מוכנה לאבד את הנשיות שלי כדי  להיות רזה. רק לפני חצי שנה הוא חזר, כמעט איבדתי את יכולתי להיות אמא".

ההידרדות הקיצונית לא פעלה על שיקול דעתה של ליאת. "באיזשהו שלב נאלצתי לעזוב את העבודה, כי לא הייתי בסדר. אני לא מצליחה להבין איך יכולתי להחזיק מעמד בלימודים, כי לא יכולתי להתרכז. המשכתי להאיץ באימונים, שלוש שעות ספינינג, שעה בסטפר, הרמתי משקולות. הפרעת האכילה הייתה יותר חזקה משיקול הדעת שלי".

לטענתה, משראו במכון הכושר את מצבה סירבו להכניסה. "הדיאטנית צעקה עליי וסירבה להכניס אותי לשיעור. ביקשו ממני במכון להביא אישור רפואי שמאשר לי להתאמן. התקשרתי לקופת החולים, ביקשתי אישור רפואי בטלפון וקיבלתי אותו, דרך הפקס, מבלי שמישהו אפילו ראה אותי. במכון הכושר לא נתנו לי כבר להכנס לשיעורי ספינינג".

בסביבתה של ליאת לא פסקו הדאגות וההערות. גם כשניסו להוביל אותה לאשפוז, סירבה בתוקף. "אמא שלי ניסתה להבהיר לי שעלולות להיות השלכות עתידיות, אנשים שהתאמנו איתי התקשרו אלי ואמרו לי שאני מגזימה, אבל אני לא ראיתי שאני מידרדרת. היו אנשים שהתרחקו ממני, אבל אני כל כך הייתי מרוכזת בעצמי. לא ראיתי שום דבר. חברות שהלכו איתי לקנות בגדים הסבו את תשומת ליבי למבטים שנעצו בי אנשים. נראיתי כמו שלד מהלך. היו גם אנשים שלא זיהו אותי. לא הצליחו לאשפז אותי, כי לא הייתי קטינה ולא יכלו לכפות את זה עליי".

מדין מוות לדין החיים

התפנית אירעה כאשר נלקחה בכוח על ידי אמה וחברותיה לבדיקות בבית החולים. בתום הבדיקות הרופא קבע חד משמעית שליאת בסכנת חיים.

"אמרתי לשתי חברות ש"אם אמות בשיעור ספינינג הבא, דעו שאהבתי אתכן". הן לקחו את זה קשה ועשו יד אחת עם אמא שלי כדי להביא אותי לבדיקות. אני חייבת להן את חיי. הן קבעו ללכת איתי לבדיקות דם ב'הלל יפה'. עשו לי בדיקות דם במיון, והתשובות הגיעו מיד. הרופא אמר לי מיד שנותרו לי עוד שבועיים לחיות לכל היותר ושהחל מעכשיו אני מאושפזת. אמרתי לו שאין סיכוי שאני נשארת, הרי יש לי שיעור ספינינג בערב, והוא אמר שאין סיכוי שאני משתחררת. 21 יום שכבתי בבית החולים".

בבית החולים שכבה ליאת כשהיא סובלת מהתפרקות שרירים בגוף, חשש לאי ספיקת כליות, פגיעה במעטפת האיברים הפנימיים, קרע בוושט ומערכת חיסונית מאוד חלשה. "כולם היו סביבי – ההורים, החברים מבית הספר, החברים מהילדות, קרנבל שלם. אהבתי את זה. קיבלתי פתאום המון אהבה.

הרגשתי שאני חייבת להבריא ומהר. עמדתי לסיים את התואר ולא יכולתי להרשות לעצמי להפסיק עכשיו".

ליאת נבהלה וקיבלה החלטה לחיות, ובכוח רצון ונחישות עזים החלה להבריא. "עם סיום התואר שלחתי קורות חיים להרבה מקומות עבודה. זימנו אותי לראיונות אבל מהרגע שראו אותי, לא לקחו אותי לעבודה. המראה השדוף שלי הרתיע. שלושה חודשים אחרי השחרור מבית החולים שקלתי 43 קילו, זה עדיין היה משקל נמוך מאוד, אבל סוף סוף קיבלו אותי לעבודה בה אני עובדת עד היום. היה לי חשוב מאד להוכיח את עצמי בעבודה, להיות מצוינת, ולמראה שלי היתה משמעות קריטית – אז התחלתי לאכול. 

"גרגר אורז פתאום נראה לי מפלצתי. פחדתי מאוד לעלות במשקל. היו לי שני קולות בראש – ההיגיון אמר לי שאני צריכה לעלות אבל ברמה הרגשית פחדתי, אבל לא היתה לי ברירה, כי היה לי חשוב מאוד להצליח בעבודה שלי".

שנה אחרי שחרורה מבית החולים, באומץ, נחישות וחוזק הגיעה ליאת למשקל 56 ק"ג, ונראתה טוב ובריא. היא קיבלה את חייה במתנה. כיום היא שוקלת 58 ק"ג של אושר ושלמות.

אזרת אומץ כדי לספר את סיפור חייך

"היה לי חשוב להתראיין כדי להעביר את המסר ממקום של מישהי שהייתה שם. זה כל כך מסוכן. קשה לצאת מהמקום הזה אבל זה אפשרי, מדובר בשינוי בחשיבה. הייתי שמחה להרצות בבתי ספר ולהעצים את המודעות בקרב בנות שחוות תהליך דומה, רגע לפני שזה הופך להיות מסוכן. ב-27.3.2008 קיבלתי את החיים שלי במתנה. זה לא מובן מאליו שאני נמצאת כאן. חשוב לי שכולם יכירו את התופעה ולדבר לא רק אל הבנות הסובלות אלא גם אל הסביבה שלהן – חשוב להקיף אותן בהמון אהבה. אם הורים רואים שהילד או הילדה מתעסקים באובססיביות במראה שלהם, זה צריך להדליק נורה אדומה. צריך להעניק המון אהבה, מעבר למה שנדמה שצריך, כי יש משהו שזועק לתשומת לב כשמדובר בהפרעת אכילה. חייבים להציב גבולות, לדבר על הסכנה, על ההשלכות בעתיד. אם יש משהו שיכול לרפא את האובססיה זו אהבה".