"כולנו מטרידים מינית את עצמנו עוד לפני שפגשנו מישהו אחר"

"גיל?", שאלתי מספר דקות בודדות לאחר שקבענו שנעבור מפטפוטי היכרות ראשוניים לריאיון עצמו לשמו התכנסנו בביתו שבפרדס חנה. זו שאלה בנאלית, שאלת הגיל, שתשובתה לרוב משובצת בשורה ורבע בכתבה לצורך אספקת נתונים יבשים אודות המרואיין.

"הגיל לא רלוונטי", הוא ענה לי בחיוך גדול.

חייכתי חזרה אך תהיתי לעצמי מדוע אדם כזה, שפותח זה שנים מול קהל גדול מסצנות מחייו, ממעמקי נפשו ומתפיסות עולמו לא ירצה לחשוף מספר דו ספרתי יבש, שסך הכל ממקם אותו על סאקלת שנות הוותק בכדור הארץ.

הסכמתי לתשובה והמשכנו בריאיון.

אך את התשובה לגיל קיבלתי בבירור תוך זמן קצר. אי אפשר לטעות, זה ברור לגמרי. הגיל: ילד נצחי. באותה מידה גם היה לי ברור שלשאול ילד נצחי לגילו זה כמו לשאול את הפרפר למה הוא פרפר. מהות לא עוסקת במספרים, גילאים וכתובות – היא עוסקת רק בעצמה. כששואלים אותה: "מה גילך?", היא, המהות, כמו עונה: "מה הקשר אליי ואת מי זה בכלל מעניין?".

הוא מסרב להגדיר את עצמו, ולא רק מבחינת הגיל, אלא מבחינת מי שהוא ומה הם מרכיבי ייעודו מהם נהנה קהל גדול. נכון שברזומה העשיר שלו נמצא רב המכר, "באדולינה", ונכון הוא גם הדבר ש"פרא", יצירתו הספרותית השניה זינקה אף היא למקום הראשון של רשימת רבי המכר – הכל נכון, אך נא לא לתמצת את מהות קיומו בשם תואר בעל ארבע אותיות כגון "סופר". זה מבחינתו יחטא למטרה. הוא ישמח מאוד אם תסתפקו בלקרוא לו גבי ניצן, כי השם הזה חופן בתוכו לא מעט דברים.

על פי ההגדרות המקובלות ניצן הוא עיתונאי לשעבר וסופר בעבר, הווה ועתיד, אך למעשה תחת הגדרה לא מקובלת הוא יכונה "חוקר חיים, בני אדם וכל מה שביניהם". חוקר אינסופי שבכל שלב בחייו מגלה דבר חדש שלא ידע אודותיו בשלבים שלפני כן. זהו חוקר שעבר תהליך התבגרות פומבי מימיה המשגשגים של פנטזיית "באדולינה" ועד ליציאתו של ספר ההמשך, "שובה של המלכה", שרחוק מלהיות פנטזיה אלא יותר סיפור ש"מתלכלך" בחיים האמיתיים. גבי ניצן האיש אמנם התבגר מאז "באדולינה" כי החיים כמו החיים יודעים להראות לך היטב היכן ממוקמים גבולות הפנטזיה, אך גבי ניצן הילד הנצחי כל הזמן דואג לבדוק מחדש את הגבולות. וראוי לציין, שהוא גם מצליח.

ניצן, אב לשניים (18, 6), שימש כעיתונאי שנים רבות. זה התחיל בצבא, מגל"צ, והמשיך במגזין "כותרת ראשית" ובכתיבת טורים בעיתונים כגון: "חדשות", "מעריב", ו"ידיעות אחרונות". אלו היו טורים אישיים עם אג'נדה ברורה, כזו הקוראת לזכויות אדם, לזכויותיהם של בני המיעוט ולתמיכה בפמיניזם. "הייתי הגבר הפמיניסטי המוצהר הראשון. אחרי שכתבתי תקופה טור פמיניסטי, נהיה טרנד. התחיל להיות בכל עיתון טור של גבר פמיניסטי. זכיתי בפרס 'לובי הנשים'. זה חלק ממשהו כולל, שקיים בעבודה שלי היום – זכות ההגדרה העצמית לכל אדם וחופש מלא לחיות את החיים שלו. הטורים שכתבתי אז היו עם מחשבות פוליטיות. לא שאני חושב היום הפוך ממה שחשבתי אז אבל נקודת המרכז השתנתה אצלי".

טוריו האישיים בעיתונות היומית עוררו תשומת לב שכן הצליח להעלות על סדר היום הציבורי נושאים שהוגדרו אז, בשנות ה-90, כנושאי שוליים. לימים גם יצר בעיתון "חדשות" סדרת כתבות לא קונבנציונלית אודות גבריות והשינויים שחלו בה. למרות ההצלחה, עבור ניצן העיתונות הייתה מסגרת צרה מלהכיל את תשוקותיו הגדולות וסקרנותו הבלתי נדלית.

"התחלתי להרגיש שאני לא מצליח להתפתח ולהפנים דברים. הכתיבה שלי התחילה להיות רחבה. כשכתבתי סדרת כתבות ב"חדשות' על מהי גבריות, מה קורה לה ואיך היא השתנתה, לא כל כך הבינו בעיתון מה אני עושה. לא הרגשתי נוח בפורמט הצר הזה, ויצאתי לפנסיה מוקדמת, בלי לקבל פנסיה".

"קל להתמודד עם יתוש שעקץ"

בשנות השלושים לחייו, כשהוא בזוגיות פלוס ילד, מחליט ניצן לצאת למסע חייו. זה היה השלב בו חש בתסכול ותקיעות אך עם רעיון שקודח במוחו לכתוב ספר. זה למעשה היה טרום לידתו של רב המכר "פרא", שיצא לאור רק שמונה שנים אחרי.

ארוז ברעיון לספר, זוגיות וילד טס ניצן לחיים הרפתקניים בתרבות השוליים של ארה"ב. "רציתי לקחת את עצמי למקום שלא מכיר אותי ואני לא מכיר אותו. באמריקה הסתובבתי בקרוואנים או על הר מבודד בלי חשמל. הרפתקה. זה לפגוש את עצמך, לפגוש את הטבע, להיות תלוי אך ורק בעצמך. אתה תקוע בשלג וצריך למצוא עצים, וזה רק אתה שם. זה לפגוש את השוליים של אמריקה. השוליים שם הם אחרים – נמצאים שם אנשים אמיצים שעשו החלטת חיים מאוד משמעותית. אלו אנשים שמטפסים על עצים ולא יורדים כדי שלא יכרתו אותם, אלו אנשים שעוברים מסעות אינדיאניים…אני הסתובבתי ביניהם. זו הייתה הרפתקה מדהימה. חלק גדול מההרפתקה הזו נכנס לספר 'פרא'".

כעבור שנתיים בארה"ב, החליט ניצן לעבור להודו. "הייתה שמועה שמישהו רוצה שיפתחו לו מסעדה במלון ליד ההימלאיה. השמועה הגיעה לאוזניי, ולי היה רקע של מבקר מסעדות, אז לקחתי את זה. פתחתי מסעדה בסגנון מסעדת תיירים מנחמת – פסטות, מרקים, סלטים… כמו להגיע הביתה. חייתי שם שנה מדהימה. זה היה ממוקם במרכז לטיילים – ויפאסנה, הדלאי למה, אחת ממאסטריות הרייקי הגדולות בעולם. האנשים מהסוג הזה ישבו אצלי במסעדה. כמו שיש מעשן פאסיבי, אני הייתי רוחניק פאסיבי. אף פעם לא הלכתי לסדנאות ותרגלתי אבל זה הקיף אותי וספגתי מהכל. זו גם הייתה ההזדמנות שלי לעשות מה שאני רוצה בלי לפחד שאפול בקצה העולם. שאלתי את עצמי הרבה שאלות".

שם, בקצה העולם, מנותק מרעשי שגרת החיים ומהדופק המהיר של העולם המערבי, החל ניצן ליצור את מה שיהפוך לימים ליצירת מופת – "באדולינה". "לקראת החזרה לישראל כתבתי את הפרק הראשון של 'באדולינה'. אחרי שנים של מסעות, רציתי כמוסה שתשמור על התדר. בישראל יש רעש סטטי מאוד גדול עד שאנחנו מאמינים שהעולם חרא. הרגשתי שהתודעה בישראל נמצאת בקצה מסוים של סבל, של הסתגרות. כל אחד יוצר לעצמו גטו מהסביבה, עם מעט מאוד תקווה, מעט מאוד עוצמה אישית ומעט מאוד לקיחת אחריות. את 'באדולינה' כתבתי בשבילי, כדי לזכור לעצמי, כשתיארתי לעצמי שעוד כמה יצטרכו את זה".

"באדולינה" הוא ספר פנטזיה על ממלכת באדולינה, ממלכה קטנה המונהגת על ידי מלך ומלכה, שכל תפקידם הוא לשמש דוגמה לאזרחים ולהזכיר להם את חובתם להיות מאושרים. אזרחי הממלכה חיים מתוך אמונה שיש שתי דרכים לחיות: כמלך או כקורבן, כשהמוטו הוא: "טוב להיות בריא ושמח מחולה ואומלל". יחד עם כותב הספר מגיעים המלך והמלכה לישראל כדי להעלות את רמת האושר והאופטימיות בקרב בני האדם.

"ארבע הוצאות לאור דחו את הספר הזה. ב'ידיעות אחרונות' בהתחלה לא רצו אותו, אבל מי שהייתה אז העורכת הנפלאה של ידיעות, מאוד אהבה את הפרקים של הספר 'פרא', הספר שעד אז עוד לא סיימתי לכתוב. אמרתי לה שזו עסקת חבילה: 'רוצה 'פרא'? קחי את 'באדולינה". אמרתי לה ש'באדולינה' יהיה להיט, והיא צחקה. לא חשבתי שזה יהיה כזה להיט, כי צריך להיות מגלומן בשביל לחשוב כך, אבל ידעתי שהספרות והתרבות לא מדברות על מה שמתרחש אצל דור שלם. הם נתנו לי לעצב את הספר כראות עיניי, כי הם לא ספרו אותו, הם לא בנו עליו, לכן הוא יצא בפורמט יחסית קטן. גם הבאתי מעצבת משלי שתעצב את הספר".

ניצן הניח שספרו יזכה להצלחה אך לא תיאר לעצמו שזו תהיה הצלחה מסחררת. הספר "באדולינה", כשהוא מאויר באיורים צבעוניים פרי ידה של שחקנית הקולנוע איילת זורר ("היינו חברים טובים, גרנו בשכנות"), יצא לאור בשנת 99' והפך תוך זמן קצר לרב המכר המצליח ביותר בכל הזמנים. מעל רבע מיליון עותקים נרכשו על ידי הקהל הישראלי, שמבחינתו הייתה זו הנגיעה הכי מדויקת בבטן הרכה של החיים.

חודש וחצי לאחר שהספר יצא לאור, החליט ניצן לסיים את כתיבת הספר "פרא". כדי לעשות זאת ארז תרמיל ונסע לפורטוגל. "כתיבת הספר נגררה שבע שנים והייתי חייב לגמור את זה. נסעתי לעיירה שכוחת אל, שלא היו בה שום גירויים, וישבתי לכתוב. בעודי כותב את 'פרא' בפורטוגל, בארץ 'באדולינה' לא זכה לתשומת לב. הייתה ביקורת אחת של סופרת ילדים בעיתון 'הארץ', שחשבה שזה ספר לילדים, וירדה עליו. 'באדולינה' התחיל לעבוד באופן ויראלי, ואנשים קנו אותו להורים שלהם, לחברים שלהם…זה הפך להיות משהו שביטא את מה שהמון אנשים הרגישו – את הכמיהה הגדולה להשתחרר מתבנית שקובעת לי מה אני צריך להיות ומי אני צריך להיות, להשתחרר מקרבנות ולחזור להיות כל אחד מאיתנו מי שהוא – מלך, אל".

כאמור, מספר חודשים לאחר מכן ניצב הספר "באדולינה" בראש רשימת רבי המכר בישראל. כעבור שנה הוא הודח מראש הרשימה על ידי ספר אחר – ספרו השני של ניצן, "פרא". "'באדולינה' זה ספר ששינה את חייהם של האנשים. עד היום, מדי שבוע, אני מקבל התייחסויות ותגובות על מה הספר הזה עשה לאנשים בחייהם. לא מתרגלים לזה. זה ממשיך ליצור בי צמרמורת".

ואיך באה לידי ביטוי התמורה הכספית?

"התעשייה הזו תמיד הניחה שסופרים בעיקר רוצים שישמעו אותם ויגידו תודה על כך. האחוזים לא היו נדיבים כל כך. במשך שלוש שנים קיבלתי סכומים יפים אבל לא ברמה כזו שיכולתי להתעשר אלא לחיות בנינוחות. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי, וכנראה גם האחרונה, שקניתי רכב חדש.  לא היה שם עושר. זה היה סבבה".

"פרא" הוא ספר שונה לגמרי מקודמו. "אם 'באדולינה' הוא ספר ידידותי למשתמש, שגם דיסלקטים וגם ילדים יכולים לקרוא אותו, 'פרא' הוא רומן שמתחיל קשה. אני יודע שחלק מהקוראים נטשו את הספר בשליש הראשון שלו. הספר בעצם הוא על מישהו שמתעורר מתרדמת כמו תינוק – אין לו קשר למי שהוא היה קודם, הוא לא יודע כלום וזה גם לא מעניין אותו. כתבתי מתוך התודעה שלו שזו תודעה מאוד מבולבלת, וזו חוויה גם מבולבלת עבור הקורא. בלבול מכוון. הספר מתאר את התהליך שהוא עובר. הוא בורח מישראל כי כולם יודעים עליו, ואז הוא מתחיל לצאת למסע באמריקה. זה מסע שמתחיל בבריחה, פחד, בלבול ולאט-לאט נבנית עוצמה פנימית שלא קשורה למעגלים שהוא מתקשר אליהם אלא למשהו הרבה יותר עמוק".

זה ספר עמוק שמדבר על תודעה נקייה מהתניות חברתיות, מוסכמות חברתיות והתערבויות חיצוניות. איך זה נבע ממך?

"הספר היה מבחינתי בדיקה. שאנחנו מגיעים לגיל מבוגר, שאנחנו חופשיים לקבל בו החלטות עצמאיות, אנחנו בכלל לא עצמאיים, אנחנו מלאים בתכנותים תרבותיים, משפחתיים ולאומיים. עניינה אותי סיטואציה של מישהו מבוגר, שיש לו את החופש והתודעה שלו ריקה. הוא בא בלי תוכנה והוא בונה לעצמו את התוכנה. בחיים שלי, במחקר שלי עם עצמי, אני מנסה תמיד לבדוק מה האותנטי שלי ומה מודבק על ידי תכנותים. כתיבת הספר הזה הייתה הדרך לבדוק את זה".

13 שנה עברו מאז הוצאתם לאור של "באדולינה" ו"פרא", ועד היום שני הספרים זוכים לתשומת לב חדשה וישנה של הקוראים.

ניצן לא הסכים לנוח על זרי הדפנה, וארבע שנים אחרי "פרא", הוא כתב את "דיוטי פרטי" – אוסף של סיפורים ממסעותיו לאורך השנים. "זה ספר שאני מאוד אוהב והוא הכי מצחיק שלי. בעיניי האמנות הכי גדולה זה לגרום לבן אדם לצחוק מול קובץ ניירות. הוא יצא בהוצאת 'קשת' של רם אורן. את רם אורן פגשתי עם 'באדולינה'. הוא אמר אז ש'באדולינה' זה ספר חמוד אבל לא רב מכר. אחרי ש'באדולינה' יצא לאור, כשהוא פגש אותי הוא היה במבוכה, עם תחושת פספוס. כשבאתי להציע לו את 'דיוטי פרי', הוא ישר נענה בחיוב. הספר היה הצלחה קטנה מבחינת מכירות. בארץ, חוץ מאתגר קרת, סיפורים קצרים לא תופסים. יכולים להיות עוד כל מיני הסברים לאי הצלחת הספר מבחינת המכירות. פונקתי עם 'פרא' ו'באדולינה', לכן אני לא יכול להתלונן".

לפני כשנתיים, דווקא לא מתוך מהלך מתוכנן, הוציא ניצן לאור את ספר ההמשך של "באדולינה" – "שובה של המלכה". שני הספרים, "באדולינה" ו"שובה של המלכה", תורגמו לאנגלית והם נמכרים כיום באתר האינטרנט Badulina.

"לא התכוונתי לכתוב את 'שובה של המלכה'. מאוד רצו שיהיה ספר המשך אבל לא רציתי כי חשבתי שאין מקום להמשך. כשנכנסתי לפרויקט התרגום של 'באדולינה' לאנגלית, הרגשתי שאני צריך בלוקיישן יותר בינלאומי פרק פתיחה ופרק סיום בן זמנינו, כי עברו 10 שנים. נסעתי לניו יורק כדי להוסיף אפילוג ופרולוג לספר. לקראת סוף הכתיבה קלטתי שיצרתי ספר שלם נוסף. יש התכתבות עם 'באדולינה', עם הרעיון של 'באדולינה' שהוא כולו קשתות לבין 'שובה של המלכה' – שהוא הגשם. להיות מלך זה בדיוק שם, זה לומר שאני מלך גם בדיסהרמוניה- כשהמצב הכלכלי לא טוב, כשהחברה כועסת. אלה המקומות שבהם אתה נבחן – האם אני קרבן של הסיטואציה או מולך על הסיטואציה. ברור שבערסל בתאילנד אני לא קרבן כי קל לי להתמודד עם יתוש שעקץ".

זה נשמע שעברת תהליך התבגרות מאז "באדולינה"

"מקווה שלא להתבגר יותר מדי, אבל כן, זה יותר בוגר מ'באדולינה'. פחות חוויתי ב'באדולינה' את מה שהבנתי ב'שובה של המלכה'. העמדתי פנים מול עצמי בתקופת 'באדולינה'. באתי לארץ בלי כלום והכל נפתח לי. הייתי כמו מלך, היה שפע והכל הלך יופי. כשהתחילו להיות 'עננים' הוצאתי אותם הצידה ואמרתי שהם לא שייכים לקומפוזיציה שלי, כי אני חי בממלכה המוארת והססגונית שלי. הבנתי שה'עננים' הם לא טעות – הם המתנה הכי גדולה. 'שובה של המלכה' זה בדיוק על זה.

"יש לנו איזשהו חזון, משיכה מולדת להרמוניה, ואז כשאנחנו פוגשים בדיסהרמוניה אנחנו טוענים שזה לא קשור בנו, שזו הפרעה, שזה לא אמור להיות בתסריט. אם זה שם זה חלק מהתסריט וזה חלק מהרמוניה. הרמוניה אמיתית זה חושך ואור, מוות ולידה, פחד ואהבה – כשהם מצליחים לחיות ביחד זו ההרמוניה".

"זו התקופה הכי דרמטית בהיסטוריה האנושית"

אותה פנטזיה "באדולינית" התנפצה במידה מסוימת בחייו האישיים של ניצן, כאשר הדיסהרמוניה הופיעה בצורת משבר כלכלי. בדצמבר האחרון כתב ניצן בבלוג שלו על מצבו הכלכלי. הפוסט עורר הדים והופץ ברחבי הרשת. האמת הלא "באדולינית" שהסתתרה מאחורי הקלעים של הפנטזיה המוארת – התגלתה.

"הפוסט עורר כל כך הרבה מהומה, והחלטתי שאני לא מתראיין על זה יותר. רציתי להעביר שם את המקומות בהם אנחנו נפגשים – החלקים בחיים שאנחנו צריכים להסתיר ולהעמיד פנים שאנחנו מישהו אחר. אצל חלק זה המצב הכלכלי, אצל חלק זה דימוי הגוף…זה החלק בו יש אמת אנושית שאנחנו עסוקים בהסתרתה. הפוסט הזה גרם לשחרור אצל האנשים, כי בא מישהו שיש לו דימוי בגלל 'באדולינה', דימוי כזה של 'הוא בטוח מעבר להתמודדות כזו', והוא אומר: לא רק שאני לא מעבר, אני עושה צעד שלא משתף פעולה עם השקר הזה. להגיד את האמת. האמת היא שאני מתמודד עם המון אתגרים בתחום הכלכלי. זו האמת. אני מתמודד כל הזמן. כשכתבתי על המצב הכלכלי שלי, הבאתי את זה בתור משהו שיש לו הדהוד חזק, אבל זה זהה לכל התמודדות אחרת: כמו איך אני מחנך את הילדה שלי, איך אני באהבה, איך אני בחברות. זו התמודדות עם התבניות, התמודדות בין ה'אמור' לבין מה נובע ממני באמת".

קולות המחאה החברתית הנשמעים בשנתיים וחצי בארץ ובעולם מדברים אל קולו של ניצן. זה למעשה אותו קול שמבקש להתעורר כל יום מחדש כדי לבדוק מהי האמת וכיצד ניתן להוציאה לאור. "יש לנו עדיין דרך ארוכה כדי לחדד את תפיסת האותנטיות שלנו. בחירתו של יאיר לפיד ו-19 המנדטים שלו מראה שיש לנו עוד דרך. הוא אמר את הדברים הנכונים ובשלב הזה זה עוד הספיק כי אחרים לא אמרו את זה. פעם אחת אפשר, בפעם הבאה כבר אי אפשר יהיה רק להגיד. החושים שלנו מתחדדים. אני חושב שאנחנו מתפתחים אבל לפעמים אנו חסרי סבלנות. התודעה משתנה באופן מהותי. נהיינו מפונקים מבחינת הציפייה שהשינוי יקרה מיידית והתוצאות יהיו מיידיות.

"קרענו את החבל ואנחנו עומדים עם חתיכת חבל קרועה, קשורה לצוואר. אנחנו עדיין לא יודעים לאן אנחנו הולכים, אבל אנחנו יודעים איפה היינו. אנחנו כבר לא קשורים אך עדיין לא התרחקנו מספיק מהקשר הזה, מהסמכות העליונה שמחליטה עלינו. נושאים כמו גז, המיטה של הזוג נתניהו – עברו פעם בשתיקה. עכשיו יש המון רעש ונכון שזה עדיין בגדר רעש אבל השינוי התודעתי הוא הרבה יותר משמעותי מהשינוי הפרקטי, כי השינוי הפרקטי יכול לקרות בעוד שנתיים. אני שמח שאני חי בתקופה הזו, כי אני מרגיש שאולי זו התקופה הכי דרמטית בהיסטוריה האנושית. קוראים פה שינויים, המוני שינויים, שבעבר כל אחד מהם התרחש במשך הרבה דורות. כל התבניות מתפרקות. אני באמת לא יכול שלא להיות מאוד ער, אני לא יכול להישען על מה שייעדתי אתמול כדי שיהיה כלי שיספק גם אותי היום. אני כל יום צריך לשאול את עצמי שאלות ולבדוק מה רלוונטי לי היום.

"כל מי שמנסה להשען על מבנה שיחזיק אותו, המבנה מתפרק לו וזה מחזיר אותנו למקום היחידי שעליו אפשר להשען בלי שזה יתפרק וזה המרכז של עצמינו. זה לא משנה אם אתה רוחני או לא, אתה מחויב לעצמך. אתה יודע שהאחריות היא רק שלך. אין כמו פעם 'הממשלה יודעת', היום אתה צריך לבדוק את עצמך. את הכל אנחנו צריכים לבחור בעצמינו וזה השינוי המאוד משמעותי מבחינה אבולוציונית".

ניצן מתפרנס בעיקר מסדנאות כתיבה שהוא עורך, בין היתר, במרחבים הפתוחים במדבר. "זה משהו שאני מאוד אוהב שקרה לי בטעות כי אני מאמין שאי אפשר ללמד כתיבה, יותר נכון לא צריך ללמד כתיבה. מה שקורה בסדנאות שלי זה שאני מאפשר לאנשים לגלות שהם כותבים מדהים ושיש סיפורים מצמררים שאף אחד חוץ מהם לא יכול לספר. הסדנאות האלה מוגדרות כסדנאות כתיבה, אך מה שחשוב הוא לא כמה ספרים יצאו מהן, ויצאו מהן ספרים, אלא איך יצא האדם מהסדנה ומה היא נתנה לחייו".

"אני סך כל הדברים שהחיים שלי מכילים"

אחת מהתפיסות התרבותיות המטרידות את ניצן היא תפיסת המין, יותר נכון לומר: העיוות שנוצר בתפיסת המיניות האנושית. לפני כחודשיים, עקב גל הטרדות מיניות שנחשפו בתקשורת, כתב ניצן פוסט נוקב שכותרתו: "שלום, קוראים לי ג' ואני מטריד מיני". הכותרת עצמה כבר מרמזת על נקודות המבט השונות, ואולי אף הלא מעזות להתבטא החוצה, שמביא ניצן אודות נושא המין בחיינו.

העיסוק בנושא הזה גם הוביל אותו בימים אלה לפיתוח סרט דוקומנטרי לערוץ 8 שייקרא: "מין אנושי".

"אני חושב שהפצע הגדול ביותר במין האנושי בתקופה הזו זה הסקס. נולדנו עם המאגר הכי גדול, הסקס, דרכו אנחנו יוצרים חיים, ממוססים גבולות בינינו לבין האחר, זה מקום מדהים בעוצמתו – ומגיל אפס אנו מופצצים בבושה, לכלוך, הסתרה וזה הופך את כולנו למלאכים קצוצי כנפיים. מדליק אותי שכל פעם מתעסקים בקצה הקרחון, בסימפטום, באיזה מישהו שאפשר לעשות עליו לינץ'. כולם 'מתנקים' על זה – 'עמנואל רוזן הוא החרא, בואו נתקוף אותו'. כולנו מטרידים מינית את עצמנו עוד לפני שפגשנו מישהו אחר.

"יש לי ילדים וראיתי בחיי תינוקות – הם יצורים מיניים. הם אוהבים לגעת בעצמם. בגיל הזה, עוד לפני שהתודעה מתחילה לעבד, ההורים והסביבה יעבירו מסרים כמו בושה, הסתרה וזה נמשך בילדות ומהר מאוד אנחנו מוצאים את עצמינו מתביישים בגוף. אז גם מגיע שלב ההתחלה של ההתעוררות המינית כלפי אחר, והוא כבר רווי במסרים מעוותים של מלחמה – בנות שצריכות לשמור שלא יקחו להן ובנים שצריכים לדעת איך לקחת. כולם הופכים לכייסים, מציצנים, רעבים או קרבנות, מתוסכלים מינית ומלאי בושה והאשמה – וזה עוד לפני שהתבגרנו. אחר כך אנחנו מגיעים לגיל ההסכמה המינית, ואז 'יאללה,שיהיה בהצלחה'. שם כבר יש מפגש בין שתי ישויות מאוד פצועות.

"אני באמת מאמין שצרות העולם, המחלות, תאוות הבצע – השורש שלהן הוא שם, בסקס, במיניות, בזה שאנחנו כולנו פגועים בגרעין העוצמה שלנו ואז אנחנו מפצים על זה בכל מיני דרכים. זה מתחיל ביני לבין עצמי – התחושות שלי, האם אני מקשיב לאנרגיות שעולות מתוכי, האם אני מתבייש במי שאני. אחר כך הופך הסקס לדבר מלוכלך עד שכמעט ולא עושים אהבה. בעולם טוב הייתי רוצה לחיות באופן שאני עושה אהבה עם החיים. אנחנו מכירים את זה, זה פשוט. זה ללכת לבנק אחרי שהרימו לך טלפון, להכנס בחיוך, לקשקש עם הפקידות, לא לבוא כקרבן. זה משנה את מה שקורה מסביב.

"לפני כמה זמן הלכתי למשרד הפנים לחדש את הדרכון והייתה שם פקידה. חיכיתי שעות. היא לא הסתכלה עליי. שאלתי משהו והיא אמרה: 'אי אפשר, יאללה, הבא בתור'. למזלי, לא ניסיתי לסגור את הילד הפנימי שלי, והוא קלט את הציפורניים שלה: 'וואהו, מה, את מציירת על הציפורניים?' היא ענתה: 'לא, זו בניית ציפורניים', והתחילה לצחוק. פתאום היינו לא פקידה ואזרח נודניק אלא שתי נשמות, שני ילדים בגוף של מבוגר. היא הסדירה לי בשניה את הדרכון, ואם הייתי רוצה גם אזרחות בלגית הייתי מקבל. זה לבוא כמו ילד שעוד לא סיפרו לו שהעולם עויין ושהחיים קשים".

אז מה נראה בסרט הדוקומנטרי על המין האנושי?

"אני הולך להיות שם אותנטי לחלוטין, אני לא רק מציץ. אנחנו ואני נמצאים בביצה הזו. זה מסע שלי להבנת הפצע ובעיקר לריפוי ולהבנה של מה זה יעשה לחיים שלנו – חברה בריאה מינית".

הסרט הדוקומנטרי אינו הפרויקט היחיד עליו עמל ניצן בימים אלה. ספר בקוד פתוח – זו הרפתקה נוספת אליה החליט ניצן לצאת, הנובעת מתוך סקרנות לגלות כיצד תתבצע כתיבת ספר יחד עם הקהל.

"מאז המצאת הדפוס יש דרך אחת שכותבים בה ספרים: הסופר מסתגר במגדל שן עד שיש בידיו מוצר מוגמר, ורק אז, אחרי שהוא מודפס, מגיע הפידבק מהקהל. זאת בניגוד למוזיקאי, שיושב עם החבר'ה, רואה איך אנשים מגיבים ואז הוא מעביר הלאה, ובעצם יוצר יחד עם הקהל שלו. עכשיו אני רוצה לעשות ספר בצורה הזו – ליצור מועדון של קוראים שהסטודיו הווירטואלי שלי יהיה פתוח עבורם לחלוטין. פעם בשבוע-שבועיים אני אדווח מה קורה, מה כתבתי, מהן ההתלבטויות שלי, ואשאל לדעתם של הגולשים. אני לא מתחייב לעשות את מה שהם אומרים כי החובה שלי כסופר היא להיות אותנטי, אבל ארגיש אותם וזה בוודאי ישפיע עליי".

זה לא יוזיל במידה מסוימת או יפגע בערך הספרותי?

"אני חושב שלהיפך, זה לתת כבוד אמיתי לאלו שבסופו של דבר עבורם אני כותב את הספרים. פתאום יש את האפשרות שלא הייתה קיימת בעבר, שמאוד מעניינת אותי. אני מת על האינטרנט, חיכיתי לו עוד לפני שהוא היה. היו לי רעיונות דומים כבר לפני 15 שנה. עשיתי משהו דומה לפני הרבה שנים אבל אז זה לא תפס. זה גם מפחיד אותי רצח כי הבסיס שלי הוא שאף אחד לא יראה מה שכתבתי עד שזה גמור, ופה אני חושף את אחורי הקלעים".

ומה מקור המימון?

"זה יהיה מימון המון, כלומר דמי מנוי חודשיים לגולש. מעבר לזה, הגולשים יקבלו הטבות וכל מיני דברים שעדיין לא מגובשים".

מימון המון הוא פלטפורמה שהולכת וצוברת תאוצה גם בקרב ציבור הסופרים, אך גם זוכה לעיתים לביקורת נוקבת, כמו במקרה של עוזי וייל

"אני חושב שמימון המון זה דבר נפלא. זה דבר שעוד כולם לומדים אותו. הרעש שהיה מסביב לסיפור של עוזי וייל היה קשור לפער שנבע מציפיות לא נכונות וקצת תקשורת לקויה. מה שחשוב במימון המון ובכל מה שקשור במין האנושי כרשת חברתית אלו שקיפות ואותנטיות, ואת זה עוד צריך ללמוד. כנראה שבמקרה של עוזי וייל אנשים היו עם ציפיות מסוימות והם קיבלו דברים אחרים. זה לקח שצריך להודות לעוזי על כך, כי זה לקח שצריך ללמוד ממנו. יש לי חברים שהוציאו דיסקים וספר במימון המון. זה עובד. אם מי שמממן אותך אלו הקוראים שלך אז אתה צריך להיות פתוח איתם לגמרי. הם צריכים לדעת מה הם מממנים, מהי הסיטואציה, מי עוד עומד מאחורי הקלעים. שקיפות מלאה".

לסיום, גבי ניצן היקר, על אף סירובך להגדרות, איך בכל זאת היית מגדיר את עצמך? "סופר" זו לא הגדרה קבילה?

"אנשים קוראים לי סופר אבל הוצאתי רק ארבעה ספרים. עשיתי בחיי יותר שולחנות מאשר ספרים, ולא קוראים לי נגר. אני לא מתעורר בבוקר סופר, לא מסתובב בתור סופר ולא חושב עליי כעל סופר, אני סך כל הדברים שהחיים שלי מכילים. בגלל זה אני גם לא אומר את הגיל שלי. הספר 'באדולינה' נולד מאי הרצון להגדיר, מהסירוב להגדיר את עצמך. בהודו שואלים אותך: 'מאיפה אתה?' אתה עונה שמישראל, וזה ישר נכנס למגירה. המצאתי את השם 'באדולינה' כאילו אני בא משם, כי אף אחד לא יודע מה זה, וכך גם נולד הספר. כל העניין הוא שלכל אחד יש את זכות ההגדרה העצמית – כל אחד הוא רק מי שהוא יכול להיות. להגיד לעולם: 'אני עורך דין, בן 32, פלוס ילד' – זה לצמצם את האנושות לרמה של סיכה".