כשאנחנו הולכות ביחד אנחנו נראות כמו המספר 10

החוק הנשי הזה אומר כך: "עלייך להסתובב רק עם חברות נמוכות, שמנות, מכוערות, רצוי שעירות, אחרת הלך עלייך".

החוק הזה נקרא חוק "הבקעה וההר", מכיוון שליד החברה, שהיא "בקעה", את (שבמקרה הטוב אולי "גבעה") תראי "הר" מפואר, יפה וענק.

 

לצערי, אצלי החוק הזה עובד הפוך וחברתי הטובה נחמה פצצה.

וכשאני אומרת פצצה, אני לא מתכוונת לילדונת שעדיין לא נגמלה, לנחמה יש על הגב הרבה שנים והמון פלוסים לאורך כל ה-1.80 מטר שלה ולרוחב ה-50 ס"מ שלה. היא פשוט נעצרה אי שם בגיל 25 ולא זזה משם.

 

 אנחנו חברות מילדות. היא הייתה הגדולה והבוגרת 9 חודשים תמימים לפני ואני הייתי הקטנה.. קטנה קטנה, אבל לצערי, גדלתי וגדלתי עם השנים. המטר וחצי גובה שלי והמטר וחצי רוחב שלי יוצרים גזרה עגולה ומאסיבית, וכשאני ונחמה צועדות במנוחה ומקשקשות על הא ועל דא אנחנו נראות כמו המספר 10. היא ארוכה שטוחה, גמישה וחדה ואני ממשפחת הדלועים.

 

כבר נשאלתי מספר פעמים על ידי נשים טובות לב איך לא קשה לי להסתובב בפומבי עם נחמה. "היא מוציאה אותך רע", הן אומרות ולרוב צודקות כי היום, אחרי 50 שנות חברות, נחמה עדיין שומרת על גחלת הנעורים וזאת בלי ניתוחים והזרקות. אני ויתרתי ופשוט זרמתי אך לא פשוט מה שקורה לי איתה בחיי.

 

סצנה א': בים

מי שמכיר אותי יודע שאני שחיינית נאמנה לים, שאוהבת לשחות רחוק ולהתבודד בין הגלים. לצערי, הפחדנים הם אלה שנדבקים אלי ונוטים לשאול אותי כל הזמן: "זה מסוכן? זה לא מסוכן?".

 

את השאלה הזו אני יכולה לבלוע אבל כששוחה לידי גבר שכולו מחמדים ואני כבר מפנטזת על הנשמה מפה לפה שאני אעשה לו כשיטבע קצת, לפתע פתאום בלי אזהרה מוקדמת נכנסת נחמה ארוכת הרגליים לתמונה.

 

ואז זה מתחיל: "מה? את מכירה את נחמה מבניין 1? אתן חברות טובות? טוב, אז תגידי את האמת, איך היא? מתי היא יורדת לים? אני רוצה להזמין אתכן לקפה. תתקשרי אליה כשנצא?".

"ככה!? אני שומרת עליך שלא תטבע בים הגדול ואתה חופר לי על נחמה? הלא תבוש? קפה רק שהיא תגיע? ומה איתי? מה איתי?".

לשחיין שלצידי לא ממש אכפת אם נחמה פנויה או לא. ברגע שאת גבוהה, חטובה ויפת מראה את אובייקט לחיזור גורלי.

 

מרוב קנאה אני בולעת מים ומבינה שהגבר שלצידי לא רואה אותי ממטר בודד של ים. הוא הופך אותי מיידית למדרגה, מעלית, סולם בכדי לטפס גבוה…. ולהשיג את הנחשקת – נחמה. בסיפור הקשה הזה העלבון הוא צורב אבל עם קרואסון ושתי ופלות אפשר לרפא אותו.

 

סצנה ב': בקניון

נחמה ואנוכי שותפות לאמונה שלמה סביב נקודת ה-G של האשה, אותה נקודה מסתורית שכל הגברים מחפשים ולא מוצאים. גם אני, אחרי 66 שנות חיי, עדיין לא בטוחה אם יש כזו למרות כל ספרי הסקס שקראתי.

 

אנחנו, יפתי נחמה ואני, מצאנו שללא ספק נקודת ה-G של האשה שכל הגברים מחפשים בלהט, נמצאת בסוף המילה SHOPPING, כי מה ששתי שקיות של "זארה" עושות לנו שום גבר עוד לא עשה.

 

אנחנו מתענגות על מסע קניות בקניון, נכנסות בשמחה ובדיצה לכל חנות ונדחפות, נחמה בקלות יתרה ואני בקושי רב עד בינוני, לכל חולצה, שמלה וחצאית שיש במלאי.

ומנקודה זו והלאה, זה הופך למסמך אנושי מצמרר.

 

באחד הבקרים בחנות יוקרה שבקניון, נחמה מצאה שמלת משי כחולה, תאווה לעיניים, ונכנסה לתא המדידה.

מיד רצה אלי המוכרת עם אותה שמלה אבל במידה 36 ואמרה לי בלי למצמץ: "תני לבת שלך מידה 36. מה שהיא לקחה יהיה גדול עליה".

 

לבת שלך?! לכי תסבירי לזבנית מלאת הרגישות שנחמה גדולה ממני ב-9 חודשים שלמים ושתמיד אבל תמיד אני הייתי הקטנה…

מרוב עלבון נעתקו המילים מפי. לקחתי בשקט רועם את השמלה המיניאטורית ודחפתי  אותה בכוח לעבר נחמה המודדת. בפנים כעסתי ואמרתי מילים לא יפות. לא יפות בכלל.

 

סצנה ג': הסיום

מה קרה בסופה של התקרית? שום דבר. נחמה ואני ישבנו לנוח מהטראומה בגלידרייה, והאמינו לי, היה צריך הרבה פצפוצי שוקולד בגלידה שלי כדי להמתיק את הגלולה המרה.

 

אגב, פרסמתי מודעה באינטרנט: "מחפשת חברה מכוערת ושמנה להסתובבויות בקניון ועל שפת הים. אודישנים רק למתאימות".