alonאנשים מאבדים כיוון, הריקנות הולכת ומעמיקה, האלימות גואה, המחלוקות מחריפות והרשימה עוד ארוכה. זה נראה ומרגיש שהעולם שלנו השתגע, שזירת החיים הפכה לג'ונגל פראי ושההרמוניה האנושית איבדה עשתונות. איריס בוקעי שולפת אותנו מהכאוס כדי לעשות לנו סדר, בעיקר בראש, בין משחק ישן שנגמר למשחק חדש ששריקת הפתיחה שלו כבר נשמעה. מה, לא שמעתם?
יש היגיון בעולם המטורף שאנחנו חיים בו?
אנשים מאבדים כיוון בחיים, רמת האלימות גואה, המחלוקות מחריפות, הבריונות שוטפת את הרחובות ואת דפי האינטרנט, אלה מתריסים ואלה מדממים, אלה מושיטים יד לשלום ואלה שולפים סכין…נראה שהמצב רק הולך ומחריף והתחושה היא שאנחנו שועטים בכביש ללא מוצא.
את חלקכם זה אולי לא יפתיע כלל אבל חלקכם אולי תופתעו לשמוע שיש היגיון צרוף גם בעולם שנדמה לנו שיצא מדעתו. העיקרון המרכזי במקום בו אנו חיים וחווים הוא עיקרון הבחירה החופשית. אולם גם הרעיון של בחירה חופשית נתון במערך חוקיות מוגדר.
לחוויה מתוך בחירה בתוך מערך חוקיות מכוון יש מטרה ותכלית גבוהה. כל זמן שאנחנו מנותקים מהבנת המטרה והתכלית, אנחנו עלולים להוביל את עצמנו בשם אותה בחירה חופשית למחוזות קשים בחוויית החיים, כדוגמת הטירוף שאנו חווים בעת הנוכחית.
העולם שלנו עובר שינויים מהותיים, רחבים וקיצוניים ברמה שאנחנו עדיין לא מצליחים להבין. זאת הסיבה שרבים מאוד חווים את תחושת התלישות וחוסר הכיוון – הן ברמה האישית והן ברמה החברתית הכוללת. ניתן לדמות את המעבר הזה בחוויה הפנימית לתחושה שיכול לחוש אדם שגדל בג'ונגל הפראי ונזרק באחת לכרך האורבאני הסואן. זה וגם זה, שניהם סוגים של ג'ונגל, אבל הסגנון, המיומנות והכישורים הנדרשים בכל אחד מהם שונים בתכלית.
ההתאקלמות היא קשה ומלווה בפחד גדול, והתגובה האנושית למצב הזה נחלקת לשניים: הסתגרות מחשש הישרדותי מחד, ויציאה למסע לחיפוש תשובות מאידך.
החוויה ההישרדותית עלולה להוביל לא פעם לתוצאות קשות שנובעות מצמצום העצמי. זה מתבטא אצל רבים בדיכאונות וברמת חרדה שמגיעה אפילו עד למצבים של התקפים.
לעומת זאת, בחיפוש התשובות טמונה יכולת התרחבות ופוטנציאל גדול להתפתחות. אך אליה וקוץ בה. כאשר מסע החיפוש יוצא מבסיס "תודעת הג'ונגל" הקודמת הוא מוביל להתקדמות אשלייתית במעגלי סרק שלא נפרצים. אם התודעה שלנו לא מבינה שעולם המושגים המוכר לנו לא יכול להעניק לנו תשובות במרחב החדש, אנחנו שבים ומוצאים את עצמנו שוב ושוב באותה נקודה. אנחנו יכולים אולי לגלות אזורים נוספים שלא פסענו בהם, אבל לא הם המחוזות החדשים הממתינים להילמד.
מהו אותו ג'ונגל פראי בעצם, ולאן פנינו מועדות מכאן?
עידן התחלף בעולם שלנו, ובשעה טובה נולד לו עידן חדש!
מהו עידן? זוהי תקופה עצומה במניין שנים ארציות (15 מיליארד שנה, אם לסבר את האוזן), שבה אנו חוקרים חיבור מסוג מסוים בין היסודות המרכיבים אותנו כאן ואת העולם בו אנו חיים. העידן הקודם שחלף והסתיים רשמית בסוף 2012 הידוע, עסק בחקר היסודות – מים ואדמה.
חקר המים והאדמה בחן את עולם ההגשמה של יסוד המים. מדובר ביסוד המים על תדריו השונים – החל ממים תיאורטיים שמתורגמים בחיבור עם יסוד האדמה לרגשות, וכלה במים פיסיים שאנו עושים בהם שימושים ארציים שונים.
יסודות האש והאוויר לא נפקדו מן העולם שלנו בעידן החולף. לא ניתן לתפקד בעולם שלנו ללא ארבעת היסודות כולם, אך גם האש וגם האוויר נועדו לתמוך בתהליכי לימוד המים באדמה. כלומר, היכולת המחשבתית האווירית שלנו הביאה אותנו להסיק מסקנות מתוך החיבורים הללו כדי שנפתח אותם ברמת האדמה הפיסית, כשהאש הניעה מראש את רצון ההתפתחות בכיוון הזה.
אתם יכולים אולי להבין מכאן מדוע עולם הרגש היה דומיננטי כל כך ומהותי בחוויה שלנו עד כה. אולם כמו שכולנו יודעים, בעולם של חקר וניסוי יש גם טעייה. אנחנו שוגים כל העת ויוצרים חוסר איזון בהרמוניה וחיבור של היסודות, ומאחר שעולם המים הוא בסיס המחקר, גם עולם הטיפולים הענף שהתפתח לאורך התקופות – רובו ככולו מכוון אל מרכז הלב והריפוי הרגשי.
בתקופה האחרונה, עם זאת, מתרבים המקרים בהם עבודה רגשית אינה נותנת עוד מענה נכון לחוסר האיזון. אני נתקלת ביותר ויותר מקרים של חוסר מיקוד מחשבתי, חוסר יכולת לזהות את המשך הדרך, תחושה של חוסר טעם במסלול החיים האישי שנבנה בעמל רב לאורך השנים, תחושה של רצון להתקדם הלאה מבלי לדעת מה הכיוון החדש. אנשים רבים פונים אלי לייעוץ מתוך חוויה ותחושה פנימית של מיצוי וחוסר חיבור לדברים שקודם לכן היו חלק מעצם ההגדרה העצמית שלהם. אני פוגשת אנשים רבים שהמשך הדרך לחלוטין לוט בערפל מבחינתם.
אינני מדברת על חוויית ריקנות מתמשכת שמקורה בילדות ומגיעה לביטוי קיצוני במה שמכונה "משבר גיל הארבעים". אני מדברת על סיטואציה שהיא חדשה עבור רבים שהכיוון שלהם בחיים היה להם יחסית ברור וגם התאים להם.
מבלי להיות איש מקצוע חד אבחנה, די בולט ההבדל בין "הילדים של היום" ל"ילדים של פעם". הילדים החדשים הם קופצניים, חסרי סבלנות. הם קשים לריסון עד כדי צריכה של מדכאים כימיים למיניהם שמסייעים להם "להיכנס לתלם". גם מערך האבחון שלהם כבר לא מתבסס על היבטים רגשיים, אלא מכוון אל הקוגניציה שלהם ומושתת על הנוירולוגיה יותר מאשר על הפסיכולוגיה.
למה זה?
הסיבה לכך היא שהילדים החדשים הגיעו לעולם כשהם ערוכים ובנויים לתפקד על פי החוקיות של העידן החדש – זה שהחל להיספר באופן רשמי החל משנת 2012.
החוקיות של העידן החדש היא חוקיות של חקר שונה במהותו מחקר המים והאדמה. מדובר בחקר האש והאוויר. המיקוד כעת משתנה לכיוון של הבנות גבוהות ומעוף מחשבתי חדשני ופורץ דרך. תבניות העידן החולף לא יוכלו לכלוא לאורך זמן רב את היכולות האוויריות של הילדים החדשים. הם אינם בנויים לפעול בתבניות המוכרות.
האוויר והאש, כיסודות מהירים מאוד, חסרי גבולות וקיצוניים באופיים, מבקשים לבוא לידי ביטוי ונדחקים אל המרחב הזה שהוא רווי במים ואדמה תבניתיים ואיטיים במהותם. המצב הזה יוצר דיס-הרמוניה צורמת מאוד בכל הרמות. כדי להצליח לפלס דרך באנרגיה הסמיכה של המים והאדמה, מוזרמים לכאן האש והאוויר באינטנסיביות שהיא קשה להתמודדות מאוזנת הן לגוף הפיסי שלנו, אבל לא פחות מזה – להכרה שלנו ולמבנים החברתיים שלנו.
מבחינה פיסית ניתן לזהות בשנים האחרונות עלייה קיצונית במקרים של התקפים אפילפטיים, ומחלות הקשורות במערכת העצבים. מערכת העצבים הבנויה באופן מובהק על בסיס יסודות האש והאוויר סובלת כיום מעומסים גדולים מאוד, ויוצאת לעיתים קרובות מאיזון. הדבר מתבטא בהתקפים אפילפטיים ובמקרים של מחלות עצבים גם אצל כאלה שאינם מוגדרים באופן מובהק כחולים. מעבר לכך, סף הרגישות שלנו לכאב ירד באופן דראסטי בעקבות העצבים החשופים שלנו, ובהתאמה, תעשיית משככי הכאבים למיניהם פורחת.
האטמוספרה שלנו רוויה באש ואוויר, ועודף היכולת המחשבתית מוביל רבים להגות רעיונות חדשניים ומרחיקי לכת שעל פי רוב לא מצליחים להבקיע דרכם לרמת המימוש הארצית. השפעותיה של האש ניכרות גם בגוף הפיסי – החל מתחושת העייפות הגדולה שרבים חווים ועד לביטויים של חום פיסי ממשי – לכאורה ללא סיבה נראית לעין. אש לוהטת כזאת, שאינה מגובה ברכות של המים ואינה מנותבת כמנוע למחשבה יצירתית, הופכת בנקל לרמת אלימות בלתי מוסברת.
ברמה החברתית, אנחנו עדים היטב לצחצוח החרבות המילוליות במרחב הווירטואלי – ההשתלחות חדת הלשון כשהיא מהולה באש ההישגית הופכת לזירת התכתשות צינית ועוקצנית במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב, לבריונות מקלדת של ממש. חוסר הרגישות והתאווה לבמה אישית באים לביטוי גם על חשבון גופות מרוטשות של כותבים תמימים.
לא טוב, ובטח שלא נעים לשבת ככה יחד מסביב למדורת השבט!
מה קרה לנו? נפלנו על הראש??? לאן נעלמו האור והאהבה שקיבלו הכרה ועדנה בשלושת העשורים האחרונים?
הרמוניית המים המעודנת והמחבקת התחלפה בהרמוניה אווירית מתוקף חילופי העידנים.
חשוב להבין: מטרתה של ההרמוניה בעולם שלנו היא לאפשר התפתחות אישית בתוך חברה אנושית משותפת אבל היא לא טבעית לנו. הרמוניה היא מימד נרכש. אנחנו מתחילים לפתח את המיומנות הזו אצל ילדים מהרגע הראשון שהם מסוגלים לייצר איזשהוא סוג של תקשורת עם הסביבה שלהם. אנחנו מסבירים להם שמכה זה כואב. בהמשך אנחנו מלמדים אותם כלי משחק משותף עם חברים אבל כל גננת יכולה להעיד שפעוטות קטנים נוטים לשחק עם עצמם ולא עם חברים, גם כשהם מוקפים בבני גילם.
הפיתוח האישי והעצמאות שלנו, לעומת זאת, הם היבטים מולדים שניתן לזהות אותם כבר בינקות. לתינוק אין שום יכולת או רצון להתחשב בסביבה שלו. אין לו יכולת להבין את הסביבה שלו או לצאת מנקודת המבט הפרטית של חוויית העולם שלו אבל אותו תינוק, מוגבל ביכולת, יודע לבטא היטב ולתבוע את הצרכים הפרטיים שלו גם כשהוא מצויד בכלי ביטוי מאוד ראשוניים.
המתח בין פיתוח העצמי אל מול השותפות החברתית הוא מתח שנעוץ בעצם היותנו הוויות עצמאיות המתפקדות בתוך מערך חווה כולל המחייב שיתוף פעולה בין שונים. זאת הסיבה שזוגיות היא אתגר לא קטן. זאת הסיבה שלגדל ילדים זה עניין לא פשוט. גם עם חברים זה קשה לא פעם. ניתן לחוש את המתח הזה בין האני-העצמאי לאני-החברתי בכל מפגש אנושי. לשם כך, גם התפתח כל מערך החוקים ומערכת המשפט שנועדו לשמור על המאזן העדין שבין הפרט והסביבה.
מהי בכלל הרמוניה?
הרמוניה היא היכולת לשלב בין מרכיבים שונים במידה הנכונה ובתזמון נכון.
אין היבט בחיים שלא דורש שליטה הרמונית לשם מימוש נכון. ברמה הארצית ביותר, אפילו הכנת עוגה דורשת דיוק הרמוני במרכיבים, בכמותם, באופן הכנתם ובתזמון של שילובם בעת ההכנה. ברמה האישית, אנחנו מתמקצעים לאורך כל החיים בניווט הרמוני בתהליכי ההתפתחות השונים שלנו – כל תנועה שלנו חייבת להיות מאוזנת כדי להוביל אותנו נכון, כל תהליך שלנו אמור להיות מתואם בין זמן ההבשלה הפנימית שלנו להבשלת התנאים בשטח. ברמה החברתית, כשאנחנו רוצים לבטא את עצמנו אנחנו צריכים לדעת מה להגיד, איך להגיד, למי להגיד ומתי…
לימוד ההרמוניה האווירית החדשה הוא בנפשנו. אם נמשיך לבקש את הרמוניית האהבה המבוססת על מים, נגלה מהר מאוד שהיא הופכת לאש של שנאה. המים המתנדפים ממרחב העולם בו אנו חווים מותירים את האש לפרוע במטרה אותה אנו מבקשים. האש מתלבה כאן, והתוצרים של התסכול מחוסר יכולת ההגשמה המוכרת מזמנים קודמים, הופכים לאש יוקדת של התמרמרות ושנאה.
האש הרבה הזורמת חייבת להתפרק באיזושהי צורה. במידה שאנחנו פועלים על פי ההרמוניה המימית הקודמת ומזינים אותה במים המועטים שעוד נותרו לנו, היא מאדה אותם מהר מאוד, ומותירה אותנו מרוקנים. מערך היחסים בין היסודות השתנה מאוד, והאש כאן היא גבוהה לאין שיעור ממידת המים. במקביל, האוויר מוזרם לכאן בעוצמה אדירה, והוא היסוד שאמור לקבל ביטוי בעת הזאת. אם נשכיל לנתב את אש היצירה שלנו לכיוונים של מחשבה חדשה, היא תניע יכולות של מעוף מחשבתי ויכולת יצירתית חדשנית ויוצאת דופן.
הרמוניה חייבת להישמר במקום הזה כדי שהוא יוכל להמשיך להתפתח אבל איך ניתן לקיים הרמוניה ללא מים? מה יהיה על האהבה שאנחנו כל כך אוהבים לאהוב? האם חלום ה- "שבת אחים גם יחד" יידום לנצח?
יהיה אוויר!
כשאין דלק עוד לאהבה, נצטרך ללמוד הרמוניה אווירית אולם הרמוניה אווירית תלויה מאוד בהבנה של מהות הקיום והתכלית הגבוהה לשמה אנו עמלים כאן בעולם העשייה, כי בעולם של אוויר ומחשבה, חייב לעמוד היגיון מאחורי הבחירה שלנו.
אל דאגה! אין סכנה שנהפוך לרובוטים קרים חסרי לב ורגש. אנחנו יכולים רק להפוך למאהבים טובים יותר.
אם נחזור 50 שנה אחורנית ביחסי האנושות וכדור הארץ, נראה שהאדם אנס בברוטאליות גסה את הטבע. בני אדם השמידו, הכחידו, זיהמו וניצלו ניצול ציני את משאביו היקרים של העולם. מי בכלל חשב במושגים של קיימות וארגונים ירוקים? בשלב מסוים חלחלה לתודעה האנושית ההכרה שהיא בעצם כורתת את הענף עליו היא יושבת. מאז התפתחו מערכות של מחזור, הוקמו חברות להגנת הטבע והסביבה, נחקקו חוקים לשמירה על איכות הסביבה. הפכנו למאהביה הנאמנים של אמא אדמה – מגוננים במסירות וברגישות. כדור הארץ קיבל את השם האקזוטי גאיה, וזכה לטיפול הוגן יותר.
וכן…הרגישות הזאת נולדה בראשיתה מתוך הבנה מנטאלית מחושבת ומדודה של רווח מול הפסד!
עולם הפסיכולוגיה קבע כבר מזמן את המושג "אינטליגנציה רגשית". ובכן, הגיע הזמן לעלות כיתה. האבולוציה של האדם מוכנה מעכשיו לפיתוח החדשני של "רגשות אינטליגנטים". במקום לאמן את האינטליגנציה שלנו לשלוט ברגשות הפראיים שלנו, הגיעה העת שהאינטלקט שלנו יהיה זה שבונה את הרגשות, ולא רק זה שמחזיק במושכות.
מדובר בעיצוב של רגש גבוה. רגשות גבוהים הם כאלו שחווים את התמונה הכוללת ולא רק את האני האגוצנטרי האישי שלנו. אלו רגשות שנבנים בהתאם לייעוד הגדול והמשותף שלנו, והם מושתתים על הבנה והערכה כלפי כל אדם כנושא תפקיד נקודתי בעולם הארצי, אבל משרת בריאה שלמה הבנויה מחלקיה השונים.
הבנה כזאת מסוגלת להוביל לקבלה של האחר והשונה, ולהכרה בחשיבות שבשונות ובעושר שנובע מרבגוניות מרהיבה. קבלה מסוג כזה יכולה להתקיים כל זמן שהשונות מתבטאת רק בדרכי גישה שונות להשגת מטרה כוללת משותפת אחת זהה. לא כך הוא המצב הנוכחי.
החברה שלנו כיום שסועה ומפולגת מאחר שכל קבוצה מושכת לכיוון שונה שנדמה לה שהוא היחיד הנכון. טובת הכלל או התפתחות כוללת אינן מעניינם של מובילי הפלגים השונים. כל קבוצה מגדירה לעצמה מטרות שונות הבאות לרוב על חשבונן של קבוצות אחרות. קבוצות חלשות נרמסות ברגל גסה על ידי קבוצות כוחניות – עולם המבוגרים מול עולם הילדים, בעלי ההון מול האזרח הפשוט, הביטחון מול החינוך…
איך יוצאים מהביצה הטובענית הזאת?
לוקחים אוויר!
לומדים את התכלית הגבוהה, ומתכווננים אליה – כל אחד מהכיוון שלו ובמסלול המיוחד לו. כשקו הגמר ידוע, בחירת המסלול היא חופשית, וגם אם מתבלבלים, קולטים את הטעות די מהר ומתעשתים. והשונות…היא הופכת למקור להרחבת אופקים ולחילופי רשמים מרתקים.
מנהל טוב ומלהק מוכשר יודע שככל שהאוריינטציה של אנשיו מגוונת, כך תוצריו יהיו יצירתיים ושלמים יותר. אך גם אז, בין מפתחי המוצר חייבת להיות עבודה הרמונית מפרה מתוך הכרה במטרה הסופית אליה הם מכוונים כולם. אחרת, חוץ ממאבקי אגו כוחניים, מוצר איכותי לא יצא תחת ידיהם.
האנושות כולה מפתחת מסקנות רבות המשרתות את הבריאה כולה. בורות והתנהלות מפולגת פוגמות מאוד ביכולת שלנו להגיע להישגים משמעותיים מבחינה רוחנית רחבה. העניין הוא שלא כל אדם רואה עצמו כיצור רוחני, למרות שכולנו רוח – אין זה משנה אם אנחנו מודעים לכך או לא מבינים זאת.
אבל בעצם, אולי לפני הכול צריך לשאול לשם מה בכלל לתהות על התכלית הרוחנית של הקיום הארצי שלנו? מה זה נותן לנו ברמת ההתנהלות היומיומית שלנו? זה ישנה למישהו משהו כשהוא עומד בתור האינסופי בבנק אם יבין מה נועד לעשות בעולם? זה ימתיק לו את משבר יום א'? זה ישנה את ההתמודדות שלו עם הילדים, המשפחה, הזהות המינית? זה יצליח לתקן את הפוליטיקה המנוונת שלנו או למוסס את שנאת החינם המשלהבת את החברה שלנו?
התשובה היא בהחלט כן!
אבל את רוב האנושות זה בכלל לא מעניין. רוב בני האדם מתייחסים ללימודי הרוח כאל מותרות, ובצדק. למי יש זמן להשקיע בלימודים רוחניים כשיש משכנתא על הראש, חוגים לילדים, לימודי מקצוע תובעניים ויקרים?
תכלית ורוח? אולי בפנסיה, כשיהיה זמן ותהיה פניות…
אין כאן ביקורת חלילה על בחירותיהם של בני אדם הטרודים בהישרדות של החיים. המיקוד בחיי העשייה הארציים היה התכלית המרכזית של הקיום שלנו, וזאת גם הסיבה העיקרית שלכך אנשים מכוונים בחייהם. עצם הידיעה הברורה היא סוג של הפקעת הבחירה החופשית מידיו של אדם.
עד כה…
זה היה נכון לעידן הגדול של חקר המים והאדמה שהסתיים מבחינתנו ב- 2012.
העידן החדש שכבר הניח רגלו על הסף בעולמנו מביא איתו חוקיות חדשה של התנהלות חיים, ובחירה חופשית מסוג חדש לגמרי. אבל אנחנו ממשיכים להתנהל מכוח האינרציה בחוסר ידיעה על פי החוקיות שהכרנו לאורך חיינו עד כה. הגיע הזמן לפקוח עיניים ולנווט אל הכיוון החדש שהאנושות מכוונת אליו, כי הדרך הסתיימה. זו הסיבה שכל מי שממשיך והולך בה חש כי הוא מנגח קירות ללא תוחלת. זו הסיבה שהחברה שלנו איבדה שליטה ומתפרקת.
אם אנחנו מבקשים לחזור לתחושה של שפיות חברתית, אנחנו חייבים ללמוד את כלי העבודה שאנו מצוידים בהם. כשם שכל נגן בתזמורת פילהרמונית צריך ללמוד לשלוט בכלי הנגינה הפרטי שלו בטרם הוא לומד לסנכרן עצמו בתנועה ובמוסיקה של רבים.
אנסה להסביר דרך דוגמה מוחשית.
כשאנחנו עובדים עם אנרגיות כמו חשמל אנחנו לוקחים את הזמן ללמוד אותו ואת השימוש הנכון בו על מנת שלא להיפגע או להזיק, ועל מנת להפיק ממנו את המקסימום.
מישהו פעם ראה בעיניו חשמל? מישהו הריח חשמל בחייו? אנחנו מזהים אך ורק את האפקט שיש לו על המימד הפיסי, ולכן לומדים אותו ולא חושבים כלל לערער על קיומו. אז זהו, שהגיע הזמן ללמוד גם את רזי האנרגיות שמפעילות את מפעל חיינו (הגוף, הנפש, הרגש, המחשבה). כמו החשמל, גם החיים שלנו מתודלקים על ידי אנרגיות בלתי נראות, שרק התוצאות שלהן ניכרות בעולם העשייה שלנו דרך המחשבות שלנו, התחושות שלנו, היצירה שלנו.
כל מי שבנה פעם בית בחייו, דאג לקבל את תוכניות החשמל לידיו. מפת החיווט מאפשרת שימוש נכון במערכת ומונעת מהלכים שיכולים לפגום בה. מערך החיים שלנו מחווט במלאכת מחשבת בריאתית, שנועדה לאפשר לנו תפקוד אופטימלי התואם לסוג התסריט האישי שלנו, על כל ייעודיו. כשאנחנו מודעים למארג האנרגטי העדין שמעניק לנו את יכולת הקיום והתפקוד הנכון בחיים, אנחנו יכולים לדעת מהם מקורות העוצמה והיכולת שלנו, מהן החולשות, מה דורש כיוונון או פיתוח, מהם האזורים הסגורים מבחינתנו ולאן לכוון את פעמינו.
הרבה יותר פשוט לשחק את משחק החיים כשאנחנו מודעים לאופי התיאטרון אליו אנו משתייכים, ומבינים מהי ההצגה בה אנו משחקים ומהו התפקיד הספציפי שלנו בה. הביטחון שלנו במשחק על הבמה האישית שלנו מתבסס וגדל מתוך ההכרה של מערך התמיכה שמגבה אותנו מאחורי הקלעים, והוא משחרר אותנו מהחרדה מפני תחושת הבדידות וחוסר האונים במאבק מול החיים.
זה נכון שזה נורא מוזר בהתחלה להצליח לראות אל מעבר לפני השטח. זה מרגיש כמו להתבונן בתצלום אולטרה-סאונד או רנטגן של עצמנו ושל מהלכי חיינו. אנחנו רגילים לראות את עצמנו כפי שאנחנו משתקפים בראי. אנחנו גם מאוד מטפחים את המראה החיצוני שלנו. אף אחד לא חושב על פעילות המעיים הפנימית שלו כשהוא מפתח את הקוביות בבטן… אף אחת לא מדמיינת את הפעילות העצבית בהמיספרות של המוח שלה כשהיא עושה פן מול המראה…
הפעמים היחידות שאנחנו מוכנים לחזות במראה הפנימי שלנו הן תוצר של חיפוש אחר מקור כאב כלשהו הנסתר מן העין. לשם כך, אנחנו מוכנים לספוג קרינת רנטגן ולחזות במראה עצמות השלד שלנו.
באותה המידה, אנחנו מוקסמים מ"צירופי המקרים" שמפגישים אותנו עם נפשות אהובות בחיינו. אנחנו נדהמים לגלות את הפלא שבחיבורים המשמעותיים שבחיינו. אנחנו מאושרים כשה"מזל" מאיר לנו פנים. זה צובע את חיינו בצבעים של מסתורין רומנטי. וכמו בפיסי, גם ברמת הנפש, אנחנו מוכנים להתבונן וללמוד את מנגנון ההפעלה שלנו רק כאשר אנחנו במשבר. פסיכולוגים רבים מתפרנסים היטב מן המצוקות האישיות שלנו שהם מצליחים לעיתים לפענח באמצעות כלי הרנטגן שבידיהם.
בעיניים הפרטיות שלי, הרומנטיקה הזאת מאדירה את התפיסה שאנחנו לא יותר מבובות על חוטים – מטולטלות בהכנעה בידי יד נעלמה על גלי החיים. לא קונה את זה. כבר כתבו לפני אלה שכתבו – בצלם אלוהים נבראנו. אז כמה אדם-אלוהי יכול לגמד את עצמו ולחטוא לייעוד שלשמו התגשם בהקטנה עצמית?
הסיבה האמיתית להקטנה העצמית היא הפחד, וגם את זה כבר אמר מי שאמר לפניי – שהפחד הכי גדול שלנו הוא מפני העוצמה שלנו. ושוב אני תוהה…כמה גדול ומאיים יכול להיות הפחד מול העוצמה שבידע? אנשים מבולבלים מאוד בתקופה הנוכחית, ומחפשים אמת יציבה מצד אחד, אך מצד שני חרדים פי כמה מפני הגילוי. וכאן חשוב לבחון איך קורה שהידיעה מפחידה יותר מתוצאותיו ההרסניות של חוסר הידיעה…
אם נחזור לחשמל – כולנו יודעים היטב שכאשר אנחנו עושים שימוש לא נכון בחשמל בביתנו יש קצרים, נורות נשרפות, מכשירים עולים באש, או שאזורים מסוימים קורסים תחת עומס מתח שאינם ערוכים לו. אנשים כיום סובלים מפגעים משונים, החברה שלנו חולה, ואנחנו טובעים בערימות של מטפלים וטיפולים מסוגים רבים ומשונים. ובכל זאת, מסרבים ללמוד את מערכת ההפעלה כדי למנוע תקלות מראש.
רוב בני האדם לא מרשים לעצמם להיות מובלים בעיניים עצומות בשום תחום, ואילו כשמדובר בחיים עצמם, הם משאירים את הדברים לכוח עליון נעלה ונשגב – בלתי מושג בעליל. איך זה קורה?
עולם הרוח מציע ידע. ידע מעניק שליטה בחיים ויכולת תמרון מודעת. כמו בכל מימד בחיים, חשוב לקרוא ולפעול על פי הוראות ההפעלה הנכונות כדי ליהנות מתפעול זורם וקל. החיים שלנו מורכבים גם הם ממערך בעל עקרונות תפעול מסוימים, וניתן ללמוד אותם כשם שניתן ללמוד כל מערך הפעלה אחר.
אם נחזור לאותו אומלל שנזרק לג'ונגל האורבאני ומגשש את דרכו לתשובות מנחות – כשם שכבר אמרנו, במידה שהחיפוש שלו מבוסס על תודעת הג'ונגל הפראי שעזב, הוא לא באמת יצליח לפלס לעצמו דרך בטוחה בכרך הסואן. במידה שאדם מחפש חיבור להבנות החדשות דרך עולם המים המוכר לו מקדמת דנא, הוא צפוי לאכזבה.
שם המשחק מעכשיו הוא הבנה.
הוראות הפעלה של מכשיר טלוויזיה מאפשרות לנו להתחבר לצפייה מהנה. הוראות הפעלה של סמארטפון מאפשרות לנו להתחבר למוסיקה, לאנשים, לסרטים ולמידע שאנו מחפשים בצורה קלה. אין צורך "להתחבר" לספר הוראות הפעלה. זה הזמן להשקיע זמן ומאמץ ללמוד את המכשיר היחידי שמאפשר לנו להתחבר ולחיות נכון את החיים שלנו כאן בעולם, כשם שאנו לומדים את כל יתר המכשירים שמשרתים אותנו. הגיע הזמן ללמוד את הרוח המפעילה אותנו.
אם אני יודעת שתכליתו של קומקום חשמלי היא להרתיח מים, אני לא אנסה לגהץ בעזרתו חולצה. אם נדע מהי תכלית הקיום שלנו, ומהן יכולות ההפעלה האופטימליות שלנו, הדרך תהיה הרבה פחות קשה והרבה יותר מחויכת. היא גם תהיה מדויקת יותר, כמו גם רחבה ומשמעותית הרבה מעבר למה שנדמה לנו. גם קונפליקטים שיעלו ייחוו כהעצמה ודיוק הדדי ולא כזירת אגרוף רצחנית.
אנחנו חיים כיום על אוטומט. אנחנו עושים שימוש צר בלבד ביכולות הטמונות בנו כשם שמעטים מאתנו טורחים ללמוד את כפתורי השלט השונים מעבר לווליום, הערוצים והכיבוי (גם אני אגב…). ורק כשהדרך נגמרת לנו, אנחנו מחפשים ללמוד חלופות. הדרך נגמרה, אבל אנחנו עדיין עוצמים עיניים ומקווים שאיכשהו מישהו/משהו יעלה אותנו מחדש על המסלול המוכר. זה לא יקרה! כי המישהו הזה הוא אנחנו!
ועכשיו כשאנחנו מבינים – הבחירה בידנו.
מדובר בבחירה בחיים בעלי משמעות שהיא הרבה מעבר לאני הבודד. חיים מתוך הבנה ושליטה מדויקת בתהליכים ובפיסי – שליטה עצמית מדויקת ובריאה המאפשרת שיתוף מתוזמן היטב ומפרה עם מעגלי הסביבה השונים. מדובר בבחירה להצטרף להרמוניה החדשה ולתרום לבריאה את קולנו באהבה מכוונת נכון.
