כשפרצתי את השלשלאות

אני זוכרת את עצמי לפני אי אלו שנים מנסה להתיר אנשים משלשלאות תבניות החיים שלהם. זה היה כשהמתודיקות שעמדו ברשותי היו מתודיקות האימון והטיפול השונות. כלים נרחבים, מגוונים ויצירתיים שנוגעים במספר רבדים: גוף, נפש, מחשבה וכל מה שביניהם. ארגז כלים עשיר בהתייחסות רוחבית לבני האדם והרצון שלהם לחיות כאן בצורה כזו או אחרת.

"בוא תראה את זה מנקודת המבט הזו", "תקדם את עצמך על ידי כך שתעשה את זה…", "תן למה שאתה מרגיש לקחת אותך לשם", "תציב לעצמך יום יום משימה שתעזור לך לקדם את המטרה". היו שם עוד כל מיני ועוד הרבה מכל סוגי הדחיפות, ה'פושים' והתמריצים שמסרתי לבני האדם על מנת שינועו למקומות אליהם הם רוצים להגיע. היו שם קתרזיסים למיניהם, התרגשויות, התלהבויות, חופן תובנות ועוצמות לא מעטות על מנת לפעול ולהניע את הגלגלים בכיוונים הנכונים.

אבל…היה שם אבל אחד גדול שרק לימים הבנתי למה הוא היה שם. אמנם נרשמו הצלחות ובני האדם באמת הזיזו עצמם מאזור הנוחות ה'ביצתי' והשקוע אבל הכל היה ונותר כלוא בתוך מסגרת. הם אמנם נחלצו מכמה וכמה חוליות מעכבות בשלשלאות, שלעיתים נכרכו סביב צווארם או נפשם, אך השלשלאות לא זזו ממקומן. הן היו שם מבלי שמישהו טרח להזיז אותן. לא כי לא היה רצון להזיזן אלא כי לא הייתה את המודעות הנכונה שאפשרה בכלל לשים לב אליהן.

השלשלאות הללו לא כבלו רק אותם. הן, למעשה, גם כבלו אותי.

זוכרת את עצמי מנהלת דיאלוג פנימי שתוהה לעצמו: "חסר משהו, זה לא הכל. זה מזיז את האדם ימינה או שמאלה, קדימה, אחורה, אך אין באמת שינוי. המסגרת אותה מסגרת ומה שמשתנה זה רק הבפנוכו שלה. אין קסם אמיתי שמתחולל. זה רק סוג של טריק. למה? מה חסר?".

זה כמו אדם שממשיך לטייל על אותו נתיב. הוא אמנם לעיתים מרגיש טוב יותר בדרך, מצליח להניח כף רגלו במקומות חדשים, מעז לנסות לחשוב אחרת על מסלולו אך הדרך נשארת אותה הדרך והיא מובילה לאותו מקום. הרי אי אפשר לפתור את אותן בעיות באותה צורת חשיבה שהשתמשנו בה כשיצרנו אותן. לא אני אמרתי זאת. אלברט איינשטיין אמר זאת. המציאות מוכיחה זאת כל פעם מחדש. ראיתי והבנתי זאת בעצמי באופן חוזר ונשנה. התחלתי להבחין בשלשלאות.

כך זה מתחיל תמיד. השינוי בחיים. התפנית בעלילה. ההתפתחות האמיתית. פתאום מבחינים שמשהו סוגר, מצמצם ומכניס את תבניות ודפוסי החשיבה, הרגש והפעולה לקופסת שימורים. אפשר לאכול מקופסת שימורים, אין מניעה, רק שהטעם לא אמיתי, הוא מסונתז, ומרכיבי ההזנה שלו לא מועילים במקרה הטוב, ומזיקים, במקרה הפחות טוב. הכל צפוף ודחוס בתוך קופסת שימורים.

אי אפשר לצאת מהשלשלאות אם לא מבחינים בהן. מתי מבחינים בהן, בדרך כלל? אתם יודעים, נו…כאשר מתרחש משבר, מתגלה קושי, נוצרת תקיעות או שיש תחושה שהדברים לא זזים. כך עובדת מערכת ההפעלה האנושית שלנו: עד שאין תקלה או בעיה במפעל החיים אנחנו לא נשים לב. אנחנו לא נעשה שינוי אם לא נדרש לכך על ידי החיים עצמם.

יש לי אנרגיה, אין לי אנרגיה

נדרשתי בעצמי לפני כמה שנים לעשות שינוי. לא יכולתי להמשיך לפעול כרגיל עם השלשלאות אחרי שהבחנתי בהן. לא בגלל שהשלשלאות הללו לא היו רלוונטיות ונכונות אלא כי פשוט תם זמנן.

זה כבר לא מספיק להלהיב אדם כדי שהאמונה בעצמו תתעורר, זה כבר לא מקדם להעצים אדם כשהמטרה להעצים אותו היא ה-מטרה, וזה כבר לא מאפשר לאדם להתפתח כשנותנים לו רשימה של מטלות ומשימות פרקטיות וקונקרטיות כדי שיילך עקב בצד אגודל אל עבר היעד הבא. פעם זה הספיק. כיום, בהשתנות הבלתי פוסקת של העולם בו אנחנו חיים – זה כבר לא. ובדיוק במקום הזה טמונות השלשלאות.

פרמתי שלב שלב את השרשראות כאשר התחלתי לזנק אל הרוח. לא עליתי לשם כדי להשאר רק שם אלא כדי להביא משם לכאן. כדי לחבר בין מהויות רוחיות, סיבות נשמתיות, הבנות גבוהות לבין דיוקים ברמה הארצית, פרקטיות ברמה ההתנהלותית והחשוב מכל- הגמשה והרחבה של מסגרות חשיבה.

אנחנו לעיתים, אולי אף לרוב, לא מודעים כלל עד כמה מסגרות החשיבה והתוכן שנוצק בהן- כובלים אותנו מלהיות באמת כל מה שאנחנו נועדנו להיות. זה קורה בגלל שלחשוב זה כמו לנשום, כמו לשתות מים אם תרצו…אנחנו בצורה אוטומטית ולא מבוקרת עושים זאת. אנחנו נותנים לרכבות החשיבה לנסוע במוחנו, לעצור בתחנות שלא מקדמות אותנו ולהתקע בצמתים סואנים – וכל זאת מבלי שנשמש כפקחי התנועה.

אנחנו עושים זאת לא בגלל שמשהו דפוק בנו, חלילה. נהפוך הוא, היכולת שלנו היום להגמיש את מסגרות החשיבה ולייצר מתוכן הבנות חדשות ותוכניות פעולות יעילות- היא הרבה יותר גבוהה מבעבר. ניתן לומר, שאנחנו הרבה יותר חכמים ממה שהיינו אי פעם. המכשלה שלנו היא שאנחנו משתמשים פעמים רבות בתוכן חשיבתי ישן ולא רלוונטי, בזבזני ולא יעיל, מתרחב ולא מתפתח. ואז, כתוצאה מכך, אנחנו מוצאים עצמנו, כאמור, מתנהלים בתוך שלשלאות.

הרוח מאפשרת לנו לשלוף מגבוה את התוכן החדש והמדויק ולהכניסו אל תוך רכבות החשיבה על מנת שבאמצעותן נוציא לפועל חיים עתירי התפתחות, התקדמות וזרימה. כשאנחנו מתחברים לסיבה הגבוהה של דברים שקורים לנו, של אירועים שמתרחשים בעולמנו ושל הבחירות שבחרנו בכל תחום ותחום בחיינו- אנחנו יכולים לשנות ולדייק את התוצאות. את התוצאות הרצויות בחיינו, ואני מתכוונת לאלה שיחברו אותנו לשפע ולהמשכיות ההתפתחותית- לא נוכל לשנות באמצעות תוצאות אחרות אלא באמצעות הבנת עולם הסיבות.

לכל דבר ועניין שמתרחש בעולמנו הפיזי יש סיבה גבוהה. שום דבר לא מתרחש במקריות. לא במקריות נולדתי לאבא ולאמא הזו, לא במקריות האישיות שלי היא כזו, לא במקריות נישאתי לגבר הזה, לא במקריות בחרתי בבניי, לא במקריות אני עוסקת במקצוע מסוים, לא במקריות חוויתי אירוע מכונן/משבר בחיי, לא במקריות אני נבלמת במקום אחד ובמקום אחר מתקדמת ללא הרף…עולם סיבות גבוה מחובר בחוטים בלתי נפרמים למשחק החיים הארציים שלנו פה.

כשאנחנו מרחיבים את התודעה ומתחברים לעולם הסיבות הגבוה אנחנו גם מזהים לאלו פרמטרים בחיים יש לנו אנרגיה ולאלו- לא. כשאנחנו מבינים עבור מה יש לנו טנק דלק מלא, עבור מה יש לנו חצי טנק ועבור מה אין לנו אפילו טיפות אחרונות של דלק- אנחנו פועלים חכם, יעיל וזורם בחיים. זה מוכר לכולנו, ברמת החיים היומיומיים, כי כאשר אנחנו פועלים בכיוון מסוים ויש לנו אנרגיה לזה (ואנרגיה זה הכל: פיזי, רגשי, מנטאלי) אנחנו חשים בזאת: זה זורם, זה מצליח, זה מקדם אותנו לעבר היעד הבא. זה לא מקרי בדיוק כשם שהדוגמאות שניתנו מקודם אינן מקריות.

יכולות גדולות לצד הזדמנויות גדולות

השינוי האמיתי קרה. הרוח לקחה אותי, את קרוביי, את תלמידיי ואת מיועציי במהלך השנים למקומות בהם חכמה, חשיבה מדויקת, תקשורת פנימית והסתכלות מלמעלה כלפי מטה הפכו אותנו לשחקנים. שחקנים של החיים. כל שלב חוליה נוספת בשלשלאות, נסדקת. כל שלב החיבור בין העולם המטאפיזי לעולם הפיזי עושה את האחרון קל יותר ומדויק יותר, כי במקום לנתר על אותו בסיס או לדלג למרחקים קצרים אתה מוצא עצמך קופץ קפיצות קוואנטיות. אתה חוסך במשאבים מיותרים כי אתה מונע מלהגיע למקסימום תפוקה ויעילות.

אותה רוח, רוח העולם החדש הפורצת גבולות, רוח התודעה, הפכה את ארגז הכלים האישי והמקצועי שלי לכזה: שמאפשר לזהות מצבים ורגשות ולא להזדהות איתם, שמחבר ליכולת התקשור ולא נשען רק על היגיון מוגבל ודחוס, שמזהה אי דיוקים ומהמורות ולא ממשיך לזרום עם מה שיש, שנותן גז למה שנכון ולא נתקע על דוושת הברקס כברירת מחדל.

אני תמיד נוהגת לתאר שהעולם היום, בניגוד לזה שתפקד פה עד לא ממזמן, הופך מכביש צר ואיטי לאוטוסטראדה מהירה ודינמית שמזמינה את נהגיה להשתמש בכלי ניווט מדויק ובתוכנת הפעלה בגרסה הכי חדשה שיש. בדיוק כמו אמצעי הטכנולוגיה החדשניים שהפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו, כך גם צורות הראייה, מסגרות החשיבה ודרכי הפעולה. גם הן זקוקות להתחדשות והתרוממות.

שלא תהיינה אי הבנות, זו בשורה נהדרת עבורנו, בני האדם, שמעניקה לנו, עם כל המורכבות והדינמיות שיש בה- יכולות גדולות לצד הזדמנויות רבות. הדבר היחיד שמפריד בין היכולות וההזדמנויות הן השלשלאות המחשבתיות. אבל…ושוב, יש אבל גדול- כל מי שרוצה יכול להתיר את עצמו מהן.
רק לרצות.
משם זה מתחיל.