לא מורדים – לא מתבגרים

הפעם נסעתי לפסטיבל "סולם יעקב" לבד. נסעתי באוטובוס מאסף עם תרמיל קטן וישנתי בשק-שינה על הדשא כמו 'ביטניקית'. היה כיף להיות חסרת דאגות, חסרת אחריות למישהו או משהו, לגלות איך זה להיות כזו גם אם רק ל-24 שעות – משהו שאף פעם לא יצא לי להיות, אפילו לא בגיל הנעורים.

הפרספקטיבה שנותנים הגיל והניסיון העבירה אותי תהליך מואץ של הבנה – אף פעם לא מרדתי את מרד הנעורים. גם אם אני אינדיווידואל, לא בטוח שעברתי את התהליך לחיפוש עצמי במלואו ובלעדיו תמיד אשאר תוצר של משהו – של ההורים, הסביבה, החברה, השיטה. איך אדע אם אני – אני? על מה אני באמת צריכה לקחת אחריות ועל מה לא? מה שלי ומה של מישהו אחר? איך אדע אם אוהבים אותי אם אני לא בטוחה שאני באמת אני?

אני יכולה לכעוס על כך שזה לא התאפשר ואני יכולה להתרגש לקראת הבאות – עכשיו זה בידיים שלי. אם בדרך כלל אני רואה את תחלואי החברה והשיטה, מזדהה הזדהות יתר עם הקושי וסוחבת על עצמי יותר ממה שצריך, עכשיו אני לוקחת תפנית, הולכת למרוד במחויבות התהומית שסיגלתי לעצמי בכל מיני עניינים, משום שהיא סוג של בלבול זהות שנכפה עליי. זה לא משהו שבחרתי. יש מספיק מצבים בהם מכריחים אותנו, מנתבים, לא מאפשרים ברירה ואז עוד ברוב חוצפה אומרים בקול ענוג, "את בוחרת".

התחלתי בניסיונות להיות פחות מנומסת – זה לא עבד. אין טעם לעקור תכונה שהשתרשה כל כך, בעיקר לא אם היא מביאה תועלת. פחות נימוס לא יביא עליי תחושת עצמי שמצאתי בעצמי. החלטתי לנסות לא להסכים באופן שיטתי – לא משנה למה, אי הסכמה גורפת. זה כיוון לא רע – הוא מאפשר התבוננות מחדש ואז בחירה. על הדרך גם יוצא לי לומר 'לא' לדברים שאני לא רוצה. נכון שיש לא מעט מופתעים סביבי אלא שגם זה נראה לי שינוי מרענן. לא הבטחתי להיות צפויה תמיד ואם למישהו נדמה שכן, שיישכח מזה.

בחרתי והפעם באמת בחרתי לוותר על טלפון נייד. המכשיר הזה מפריע לי לחיות. בחרתי לוותר על טלוויזיה כי רוב התוכניות משעממות, רדודות, מטופשות או מבזות ולא בא לי. ויתרתי על כרטיס אשראי כדי להיות בטוחה שאני שולטת בכסף שיש או אין לי, בהגדרת המילה "חובות" שהבנקים אוהבים לשחק בה, ובפרטיות הרכישות והתשלומים שלי. ויתרתי על רכב צמוד כי זו הוצאה מטורפת ולא בא לי להיות יותר עבד. ויתרתי על רכישת דירה, כי זה בלתי אפשרי בעבורי והבחירה שלי היא לא לקבור לעצמי את הנשמה באיזה קיר. לאט לאט אני מגלה עוד ועוד אפשרויות מרד, שיבוש השיטה, יצירת הפרעה שעובדת לטובת חיפוש עצמי. אם זה מתאים לאחרים פחות מעניין אותי.

"עלוב עד כמה אנו נותנים לזה יד"

תוך כדי אני חושבת גם על התמונה היותר גדולה – האפשרות ליצור הפרעות שתשבשנה את השיטה הכוללת. למשל, כשאנחנו בוחרים לכנסת, נדמה לנו שבאותו פתק אנחנו גם בוחרים את השיטה. זה בטוח העניין הזה? לא ממש. קחו למשל את ערימת הטענות נגד שר האוצר ובחרתי את הדוגמה הזו כי היא בולטת ומוכרת לכולם – צודק או לא צודק זה פחות העניין מבחינתי. מה שתופס את תשומת לבי בתור שיטה שצריך להפר אותה היא הנטייה לבוא בטענות למי שנמצא בראש המערכת, סטייל "תביא לי לדבר עם המנהל". מה עם כל אלה שמתחת לקודקוד, שעובדים שם הרבה יותר שנים ממנו ויישארו ברובם גם אחריו? נושאי, מנציחי ומשכללי השיטה הדורסנית: מנהלי חשבונות שלא מעבירים כספים בזמן, מנהלי מחלקות שמשקרים, אוכלי חינם בערימות ענק, קומבינטורים במשרדי ממשלה, פקידים שנוקטים בזלזול בזמן שהם אמורים לטפל בנו…אליהם אנחנו לא באים בטענות מיוחדות, שזה טיפשי ברמות על ופחדני מאוד, עלוב. הכי עלוב זה עד כמה אנחנו נותנים לזה יד, לא מורדים ולכן גם לא מתבגרים. הסתכלו פנימה טוב טוב ותגידו לי שאנחנו לא מתנהגים מולם כמו תינוקות.

אני לא בוחרת לא לשלם מע"מ על הכנסות שלא קיבלתי בגלל סחבת של לקוחות.

אני לא בוחרת לא לקבל דמי מזונות עבור הבנות שלי וכל מה שנגזר מזה.

אשה לא בוחרת לקבל פחות הכנסה מגבר על עבודה זהה.

אני לא בוחרת שכל מיני פקידים לא יעשו את העבודה שהם מקבלים עליה שכר ולא בוחרת שיזלזלו בי במשרדים ציבוריים.

אני לא בוחרת ביורוקרטיה ותזזת.

אני לא בוחרת שיגזרו עלי קופונים.

יש עוד הרבה זבל שאני לא בוחרת וממש נמאס לי שאומרים לי שאני כן.

במיוחד נמאס לי מכך שאני צריכה לשלם על כל זה ולחיות בסגנון חיים שאת רובו, לא אני בחרתי.

אלה האנשים בגילי שיכולים דווקא את השינוי הזה לחולל. לנו, המבוגרים, יש מספיק פרספקטיבה, ניסיון חיים וסמכות פנימית לעצור את המזבלה הזו. אם הגענו עד כאן, כנראה שלא כל כך קל להתיש אותנו. השאלה היא אם יש לנו את האומץ לבחור לחולל הפרעה אמיתית או שהמחאה תשאר רק בשירים ובכיכרות. השבוע התפרסם ש-50% מהעובדים לא מגיעים לסף המס וש-58% מהעובדים מרוויחים פחות מ-7,000 שקלים בחודש. מה יקרה אם כל האנשים האלה לא יופיעו לעבודה במשך שבוע-שבועיים, למשל?

השנה, בפסטיבל "סולם יעקב", גיליתי למה יש מוסיקת רוק. לא שלא שמעתי מוסיקה כזו קודם, אבל הפעם היא תפסה אותי. פתאום, אחרי עשרים ומשהו שנים בפסטיבל ראיתי גם את בני גילי ומבוגרים יותר, קמים מהכיסאות ורוקדים מתוך התמסרות לרוח מרד, חופש גופני – משהו שלא ראיתי את המבוגרים שם עושים אף פעם. כנראה שיש משהו באוויר.