"להיות הכי פסימיים עד ההחלטה והכי אופטימיים אחרי ההחלטה"

"אל תהמרו אבל כן קחו סיכון. אם מישהו אומר לי שהוא הצליח בכל דבר בחייו שהוא עשה – אני יודע שהוא לא לקח ולא לוקח שום סיכון. אם מישהו רוכב 20 שנה על סוסים ולא נפל אף פעם, סימן שהוא רוכב על סוס פוני מעץ", אומר פרופסור יוסי יסעור, מרצה לתורת קבלת ההחלטות, וחכו, זו רק ההתחלה. קחו בחשבון שבסוף הריאיון הצבעוני הזה אתם עשויים ללמוד כמה וכמה דברים על עצמכם, לדעת כמה וכמה דברים על החיים וכנראה גם לנסות כמה וכמה סיכונים פה ושם. בדרך גם סביר להניח שתעלו על פניכם כמה וכמה חיוכים.

אי אפשר שלא להעלות חיוך כשמדובר בפרופ' יסעור, אחת מהדמויות האקדמאיות היותר רבגוניות שיש לנו פה בארץ שהצליחה לפרוץ ולהסעיר את מוחם הקודח של אלפי סטודנטים לתואר ראשון ושני, ארגונים ומגוון בעלי מקצוע כגון: רופאים, שופטים, קצינים ועוד. ההצלחה הזו נובעת מלימוד אקדמי לא שגרתי, מלא בהומור, בשנינות ובחוויה. בכל זאת, לא תמצאו הרבה אנשי אקדמיה שהולכים יחד עם הסטודנטים שלהם על גחלים כדי להמחיש סיכון מהו.

פרופ' יסעור (69), תושב כפר ויתקין, נשוי ואב לשלוש בנות וסב לשישה נכדים, מרצה לתורת קבלת ההחלטות במרכז האקדמי רופין זה 33 שנה. ברזומה שלו נמצאים חמישה ספרים שכתב, כשהאחרון שבהם הוא: "גם לכם לא היו מים חמים – המדריך למניעת כשלים בקבלת החלטות" של הוצאת מטר.

דווקא מפי אדם שזה למעלה מ-30 שנה חוקר לעומק את תהליך קבלת ההחלטות האנושיות ומלמד אנשים כיצד לקחת סיכונים מחושבים ומדויקים בחייהם – מוזר לשמוע שהרבה שינויים בחייו לא היו. או שבעצם לא ממש מוזר, כי כנראה קיבל החלטות מדויקות.

"אני האדם הכי יציב בעמק חפר. אני מרצה לתורת ההחלטות במרכז האקדמי רופין כבר 33 שנים, אני נשוי עם אותה אשה, נעמי, 47 שנה ומתגורר באותו בית 30 שנה. טוב לי. זו החלטה של ברירת מחדל, לא קיבלתי החלטה לשנות. עשיתי בחירות טובות בחיים של משפחה, עבודה, בית ואני שם. מי שקורא את השורות האלה יכול לחשוב שהחיים משעממים. נכון, גובה הים די יציב, והוא יכול להיות סוער או רגוע, אז אחת ל-30 שנה יש צונאמי. לא היו לי צונאמים, אבל היו לי סערות לא מבוטלות. לימודי הדוקטורט שלי במנהל עסקים באוניברסיטת הרווארד היו סערה. אחרי תואר ראשון בחקלאות בפקולטה ברחובות ותואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב החלטתי ללמוד בהרווארד. הלימודים שם היו לי קשים כי לא ידעתי אנגלית. זה היה ב-1975, הייתי קיבוצניק, לא ידעתי אנגלית בכלל. אז, וגם היום, אפשר היה לסיים תואר שני ללא אנגלית.

"הייתי כבר נשוי עם שתי בנות, ושם, באוניברסיטת הרווארד מתייחסים ללימודים ברצינות. כל יום נדרשתי לקרוא 90 עמודים באנגלית. זה בית הספר המפואר ביותר אבל הקשה ביותר. בתקופה ההיא לא היה אינטרנט, לא הייתה נ גישות לתרגום, למידע. שם הייתה לי סערה, הייתי על סף נטישה. זו הייתה קבלת החלטה שגויה שבדיעבד התבררה כמוצלחת אך שגויה כי זה היה קשה מדי.

"לא היה מחיר שלילי אבל הסבל בזמן התהליך היה קשה ביותר. היינו שם ארבע שנים, כולל פוסט דוקטורט. בשבוע שעבר הבת הקטנה שלי נסעה לעשות פוסט דוקטורט באוניברסיטת הרווארד בתחום מחשבים וביולוגיה. היא נולדה כשאבא שלה עשה דוקטורט, ועכשיו, אחרי 33 שנה, היא חוזרת לשם, אבל היא מגיעה עם תנאים יותר בשלים מאלה שהיו לי".

ב-1979 התחיל ללמד במרכז האקדמי רופין את תורת ההחלטות. "במסגרת תואר שני למדתי קצת על תורת ההחלטות, אך לא הפסיכולוגית אלא המתמטית-סטטיסטית. כשהגעתי לארה"ב אחד מהמורים שלי היה מהטובים בעולם, קראו לו הווארד רייפה, שכתב את הספר הראשון על 'עצי ההחלטות'. זה היה ספר הלימוד שלי אבל גם הוא לא כלל אלמנטים פסיכולוגיים אלא רק חישוביים. למשל, האם כדאי לקדוח באר נפט כשהסיכויים למצוא הם 30 אחוז, עלות הקידוח שני מיליון דולר, כמות הנפט בין 20 ל-30 מיליון דולר ועלות ההפקה לא ידועה? זו הייתה ליבת הקורס והיא הייתה סטטיסטית. שום אלמנט רגשי או פסיכולוגי לא נלקח בחשבון, חוץ מנושא של דחיית סיכון שגם הוא בא לידי ביטוי באופן מתמטי".

הוא לא הסתפק רק באלמנט המתמטי והחליט לחקור לעומק את כל ההיבטים האחרים הכלולים בקבלת ההחלטות בקרב בני אדם. "כשעוד הייתי בארה"ב שמעתי שישנם שני ישראלים בשם פרופ' עמוס טברסקי ז"ל ופרופ' דניאל כהנמן, פסיכולוגים שעוסקים בתורת ההחלטות. דניאל כהנמן זכה לימים בפרס נובל בכלכלה לשנת 2002. שניהם הכניסו את הפסיכולוגיה אל תוך תורת ההחלטות והציגו כל מיני כשלים שסתרו את ההיגיון. התחלתי להתעניין במחקרים שלהם אך עדיין זה היה רחוק ממני. חזרתי לארץ והתחלתי ללמד את קבלת ההחלטות הסטטיסטי והרציונלי כמו שלמדתי בהרווארד. בשנת 84' יצאתי לשבתון וטסתי להרצות באוניברסיטת סן דייגו. שם היה לי זמן לקרוא ולהעמיק את הידע שלי בתורת ההחלטות. אז התוודעתי לעומק המחקרים החדשים של טברסקי וכהנמן, כולל עבודה שלהם על תורת הערך, זו שזיכתה את כהנמן בפרס נובל. שם גיליתי איך הפסיכולוגיה משתלבת במודל המתמטי. לפני כמה שנים פגשתי את פרופ' כהנמן בכנס בהולנד והוא התפלא לשמוע שאני עדיין מלמד 'עצי החלטות', שהם כלי רציונלי לקבלת החלטות אבל לא מעשי לדעתו כי אין בהם שום אלמנט פסיכולוגי. בנקודה זו אני חושב שהוא טועה כי חשוב ללמד קבלת החלטות רציונליות בדיוק כשם שצריך ללמד קבלת החלטות לא רציונליות. הדבר דומה לרפואה: השילוב הנכון הוא בין הקונבנציונלית-מחקרית לבין המשלימה-האלטרנטיבית".

מה הסיכוי להפוך להיות שלמה ארצי?

זו תורת ההחלטות של פרופ' יסעור: השילוב בין ההיגיון לרגש. לא סתם שילוב, שילוב מדויק שלוקח בחשבון סיכונים מחושבים ורציונליים יחד עם הימצאותם של רגשות אנושיים. זו תורה שלמה ברת ביצוע בכל תחומי החיים, כמעט בכל סיטואציה אפשרית: מלבחור איזה בגד לקנות, דרך איזה עסק להקים וכלה בבחירת הדרך שתציל חיים. קבלת החלטות קטנה כגדולה.

אז איך באמת אנחנו פוגשים את תורת קבלת ההחלטות בחיים שלנו?

"תארי לך שיש תאונה בין חדרה לחיפה. לאן ניקח את הפצוע? לבית חולים 'הלל יפה' או לבית חולים 'רמב"ם'? שאלה טובה? – בהחלט. אין ספק שאם התאונה היא מאוד קרובה ל'הלל יפה', אז אין שאלה. מה קורה עם הפצוע הוא קשה? מצד אחד, בית חולים 'רמב"ם' נחשב לטוב יותר, מצד שני הוא רחוק יותר. איך מחליטים נכון? יש פה החלטה נכונה. למשל, ראש הממשלה לשעבר אריק שרון, כשלקחו אותו באמבולנס לבית החולים 'הדסה בירושלים במצבו האנוש – זו דוגמה להחלטה שגויה חד משמעית. בית החולים היה רחוק, המצב היה קשה וניתן היה למצוא פתרונות טובים יותר.

"לכל החלטה יש שני רכיבים: הסיכויים והתוצאות. אם הסיכוי שהפצוע לא יגיע בחיים ל'רמב"ם' – לא ניסע לשם על אף שהוא טוב יותר. לקחנו בחשבון את הסיכוי. אם הפצוע הוא במצב קל שיכול להחמיר אז ניקח אותו לבית החולים 'רמב"ם'. במקרה האחרון יש ביטוי גם לסיכוי וגם לתוצאה".

"כשאדם קונה כרטיס פיס, ואני מקווה שבעקבות הכתבה אף אחד לא יקנה לעולם כרטיסים מהסוג הזה, יש לו סיכוי לזכות במיליונים, אולם זעום ביותר, ויש את הסכום שהוא זוכה בו – התוצאה. יש פה סיכוי ותוצאה. אני מתנגד לפיס כי בממוצע אנשים מפסידים. ממש כמו בקזינו אלא שבפיס לוקחים כסף מאנשים עניים ובקזינו – מכל מי שנכנס. מי קונה פיס? לא מיליונרים. בשביל מה אדם קונה כרטיס פיס? כדי שזה ישנה לו את החיים. הבעיה היא שהסיכויים הם כל כך קטנים שהרבה אנשים ממנים זכייה של אדם אחד ובממוצע כולם מפסידים. אם אראלה הייתה מתקשרת לכל אחד שלא זכה היינו צריכים לפחות אלף אראלות כדי שיעשו את העבודה".

זה די ברור מה שאתה אומר, ובכל זאת אנשים רבים עדיין נוהגים לרכוש כרטיסי פיס

"למה בכל זאת אנשים קונים כרטיסי פיס? כי פה נכנס הרגש, התקווה, החלום, הפנטזיה, ואנשים חולמים על שינוי בחיים שלהם שלא יבוא כי גם אלה שזוכים, מחקרים מראים שבתוך שנה הם מפסידים הכל וחוזרים למצבם הקודם אם לא גרוע יותר. הם משקיעים את הכספים לא בצורה חכמה, כל הקרובים שלהם 'מתעלקים' עליהם והם לא רגילים לחיות עם כסף, מבזבזים וחיש מהר נותרים ללא כסף בכלל.

"במקרה ההפוך, מחקר מראה שאנשים שהפכו להיות משותקים מתאונת דרכים מצבם טוב בהרבה ממה שחשבו שיהיה בעת הפציעה. כמו שזוכי הפיס חושבים שמרגע הזכייה הם יהיו מאושרים, כך גם הפצועים חושבים שמרגע הפציעה הם יהיו עצובים ומסכנים. אך מתברר שיכולת ההסתגלות שלנו כבני אדם לשינוי היא בלתי רגילה, וכעבור שנה אותם משותקים מדווחים שהיו מאושרים פחות או יותר כמו לפני הפציעה. בשני המקרים מעצימים את השינוי ומזניחים את מה שלא השתנה. לדוגמה, הנכה עדיין יש לו את משפחתו, עדיין יש לו חברים, ברוב המקרים הוא יכול להמשיך לעבוד, ובעיות הבריאות, לפחות בחלקן, נפתרות במידה רבה. בזמן הפציעה לא הוקדשה תשומת לב כלל לדברים שלא השתנו, ועם הזמן תשומת הלב חוזרת לחיים הרגילים והאיש ממשיך לסבול מהפסדים של מכבי תל אביב כמו שסבל לפני הפציעה.

"קורה לפעמים בחיים אחרי אירוע טרגי, אבדן או פציעה, שאנשים אומרים: 'פתאום הבנתי שאני חייב לשנות משהו'. האם אנחנו חייבים באמת לעשות שינוי רק כשמישהו מת או חווינו טראומה קשה? אנשים שבויים בסטטוס קוו, בנורמלי, במצב הקיים, פוחדים משינוי, פוחדים מלקיחת סיכונים ובוחרים בממוצע".

כלומר, השינוי טמון בהתבוננות על מכלול הדברים

"השוני הוא בתשומת הלב או כפי שאנחנו קוראים לזה: 'אשליית המיקוד'. אנחנו מתמקדים במה שהשתנה ולא שמים לב שרוב הדברים בחיים שלנו לא השתנו. למשל, בחורה ביום הנישואין אומרת שזהו יומה המאושר בחייה, והיא צודקת, כי מאותו רגע זה רק הולך ומידרדר. זה כמובן שטות לחשוב שזה היום המאושר בחייה, כי מה שחשוב הוא שיש לה בן זוג שהיא אוהבת ושעתיד להיות אבא טוב לילדים שלה, וזה השינוי המשמעותי. אני תמיד מאחל לסטודנטיות שלי שביום החתונה שלהן יירד גשם שוטף, שהשמלה שלהן תתלכלך ושהאיפור ימרח כדי שתשומת הלב תהיה לשינוי האמיתי ולא לפולחן החיצוני.

"איזה היגיון יש להוצאה כספית אדירה של מאות אלפי שקלים ליום אחד של חתונה אל מול אי היכולת לרכוש דירה או אי היכולת לשלם עבור השכלה או כל תחום התפתחות אחר? יש פה טעות שורשית בהבנה של טווח קצר מול טווח ארוך, של סיפוק מיידי לעומת תכנון, חוסר שליטה עצמית ואי הבנה של סיכויים כי חמישים אחוז יתגרשו. מי היה משקיע 200 אלף שקל בעסק שיש לו 50 אחוז סיכוי שייכשל תוך שנתיים?".

החיצוניות, ה"מה יגידו", ה"איך אני נראה בעיניהם" – הפכו לחלק בלתי נפרד מקבלת ההחלטות?

"קבלת החלטות לא יכולה להתבסס על מה יגידו עליי או מה נכון להורים שלי אלא על מה נכון באמת בשבילי, כשהמילה נכון מתחברת לערכים הבסיסיים של האדם. למשל, סוג הרכב. לעיתים יוצא לי להתראיין בטלוויזיה מול עורכי דין. לכולם, לכל עורכי הדין האלה, יש מרצדס. שלושה מקרים, שלושה עורכי דין שונים, שלוש מכוניות מרצדס. המחשבה שעלתה לי היא שחשוב להם להראות חיצונית שהם מצליחים, מה שפרופסורים אולי פחות אבל גם להם יש את הפוזות להם. זה הצורך הזה להראות במקום הצורך לעשות. ההחלטה במקרה הזה היא לפי מה יעשה הכי רושם ולא מה הכי נוח לי, יעיל או חסכוני, למשל.

"גם עניין המותגים קיים בקבלת החלטות. הסגידה למותגים. אנחנו נמצאים בעידן של עריצות הילדים. ההורים כפיצוי, אני חושב, על אי היכולת להקדיש לילד תשומת לב ואהבה כי הם עסוקים בעולם המודרני הרצוץ, רוכשים את ליבם של הילדים בדרכים כגון רכישת מותגים שעולים הון תועפות רק כדי שהילד יוכל להשוויץ שיש לו את המותג. אנשים משקיעים בחלומות – כוכב נולד, דוגמנות, כדורגל, במקום בהשכלה. אני אומר להפסיק לחלום חלומות לא הגיוניים. הסיכוי להיות מסי או שלמה ארצי או דוגמנית על הוא כל כך נמוך, לכן עדיף לחנך את הילד לא לזוהר אלא למעמיק, לרציני, ולנכון באמת. לוקחים את הסיכוי הנמוך להפוך להיות מסי, ובונים סביבו מערך כספי ולוגיסטי שבסופו של דבר יתברר כבלון שיתפוצץ בפניו של הילד ושל הוריו".

מכל הדילמות, אחת המרכזיות ביותר בקבלת החלטות בחיינו היא דילמת ההיגיון מול הרגש. זו דילמה שלעיתים באה לידי ביטוי בצורת מאבק אימתני בין מה שהשכל אומר ובין מה שהלב מבקש. מי הצודק? מי הקובע? למי מקשיבים? – פרופ' יסעור מבקש להיזהר, להיזהר בעיקר מהרגש.

"ההיגיון אומר שאם פתחתי עסק ואם במשך שלוש-ארבע שנים הוא לא מצליח, אני צריך לסגור אותו. מניה שקניתי והפסידה – אחרי שנה-שנתיים-שלוש צריך למכור אותה. הרגש סוחף אותנו לא למכור מניות מפסידות כי אז זה אומר לנו שקיבלנו החלטה לא נכונה. זה רגש שפעמים רבות מכשיל את בני האדם בתהליך קבלת ההחלטות. דוגמה טובה היא הפסקת מלחמה. אם הסתבכנו במלחמה, כמו למשל מלחמת לבנון השנייה, צריך לדעת מתי להפסיק ולא לחכות שהמלחמה 'תצדיק' את עצמה. הציפייה מביאה לקורבנות נוספים, הסתבכויות והצורך בהצדקה הולך וגובר, וזו מערבולת שקשה לצאת ממנה מבחינה רגשית. הרבה פעמים אני מציע לאנשים לקבל החלטות לא לבד אלא בחברת אנשים אחרים כי הרגש ממותן, כי אנשים אחרים רואים דברים מזוויות אחרות, והם לא מעורבים אישית ורגשית. אדם לבדו הרבה פעמים מרמה את עצמו, כי לעיתים הוא מפחד מדברים שהוא לא צריך לפחד מהם, מדברים שהוא יכול היה להתגבר עליהם והוא מקווה לניסים שאף פעם לא יקרו לו.

"הרגש הרבה פעמים מפיח תקוות שווא, כמו למשל: פתיחת עסק חדש, או מעורר פחד מיותר, כמו למשל: פחד מפתיחת עסק חדש. אני מציע לתלמידים שלי להיות הכי פסימיים שאפשר עד ההחלטה והכי אופטימיים אחרי ההחלטה. כלומר, עד שמתקבלת ההחלטה שיבחנו אותה במקסימום היגיון, מקסימום שכל ומקסימום בחינות כלכליות/עסקיות/רציונליות, ולאחר שהתקבלה ההחלטה – להסתכל קדימה במלוא האופטימיות עם רגש".

גם קבלת החלטה לאומית, כמו למשל המנון "התקווה" של מדינת ישראל איננה, בעיני פרופ' יסעור, נמנית על בדיקה רציונלית ויש בה מידה רבה של אשליה. "המילה 'תקווה', שהיא ההמנון שלנו, בעייתית בעיניי בצורה נוראית. תקווה היא ציפיה שיקרה משהו, בדרך כלל על ידי גורם אחר, והיא פאסיבית, ולמעשה האדם לא עושה כלום והוא רק מחכה שיקרה לו טוב ויהיה לו מזל. הוא לא אקטיבי כדי להשיג את המטרות. תקווה ברוב המקרים היא אשליה. אנחנו, העם היהודי, שר את ההמנון ולמעשה שר אשליה, כי זה מבוסס על רגש, על אמונה באלוהים, בגורל ובמזל, וזה בא לידי ביטוי בהעצמת הסתברויות נמוכות מאוד. מה יותר רגשי מ'נפש יהודי הומיה'? 'כל עוד בלבב פנימה'? – למה לא פנימה בראש?".

אז מתי כן יש לרגש מקום בקבלת החלטות?

"הרגש עוזר לנו להבחין בין טוב לרע, בין מה נכון בשבילי לבין מה שלא. נישואים ללא אהבה לא יצליחו. גם נישואים שמצליחים באמצעות שידוך, שזה תהליך שכלתני לגמרי, מפתחים אהבה בין בני הזוג. לא יכול להיות שזוג יחיה ללא אהבה. זו דוגמה לכך שלרגש יש חשיבות עצומה בתהליכי קבלת החלטות. אך יחד עם זאת, למשל, סיפרה לי סטודנטית שלי שהיא התאהבה בעבריין נשוי. מילא עבריין, מילא נשוי, גם עבריין וגם נשוי. הוא סיפר לה שהוא תלש שרשרת זהב מצווארה של אשה זקנה. האם המקום לרגש הוא חיובי או שלילי פה? אם היא הייתה הבת שלי לא היה מעניין אותי כל בלבולי המוח על הרגש. רגש לפעמים סוחף אותנו והוא עלול לסחוף אותנו למחוזות מסוכנים".

עודף הבחירה ואנחנו בתוכו

קבלת החלטות מטבעה, בטח כשמדובר בעניינים מהותיים, לא תמיד היא עניין פשוט, אך כשמדובר בקבלת החלטות מתוך מגוון אדיר של בחירה, שפע של היצע ושלל גירויים – היא על אחת כמה וכמה מורכבת. זאת אומרת שאם בעבר היה לנו בהרבה יותר קל להחליט ולעשות, אז היום, בשנת 2012 – מדובר במשימה בהרבה יותר קשה.

"אחד הדברים שבגללם אנחנו מתקשים להיות מאושרים זה עודף הבחירה. הדוגמה הכי טובה היא למה בתל אביב יש כל כך הרבה רווקים, והסיבה היא שיש הרבה בחירה. ברגע שיש מבחר גדול יש חשש מחרטה משום שאם בחרנו באופציה א', מחר נפגוש אופציה ב' שאולי טובה יותר מהקודמת ומחרתיים גם אולי נפגוש באופציה ג'. כשהמבחר גדול ישנו חשש שמא נגלה שיכולנו לבחור טוב יותר ולכן ישנה הימנעות מבחירה. אם המגוון גדול יותר זה מקטין את המכירות של חברות עסקיות. למשל, חברת 'פרוקטר אנד גמבל' עברה מ-26 סוגים של השמפו 'האד אנד שולדרס' ל-15 סוגים, והמכירות שלהם עלו בעשרה אחוז. הם ירדו במגוון – עלו במכירות. למה? כשאנשים מתלבטים פחות הם קונים יותר. במחקר שנעשה בארה"ב על טעימות וקניות של ריבה, הציבו בחנות אחת טעימות ל-6 סוגי ריבה ובחנות השנייה – 24 סוגים. איפה טעמו יותר? – 40 אחוז במבחר המצומצם ו-60 אחוז במבחר הרחב. איפה קנו יותר? – 30 אחוז מבין הטועמים במבחר המצומצם ורק 3 אחוז כשהמבחר היה רחב. מכיוון שבעולם יש עודף בחירה גם כמות האנשים הדכאוניים עלתה. מחקרים הראו שעודף הבחירה מביא ליתר דכאוניות בגלל החרטה המתלווה לעודף הבחירה. זו תופעה שנקראת 'עריצות הבחירה' – הבחירה שולטת בנו ולא אנחנו בה".

אז מה עלינו לעשות נוכח העובדה שאנחנו חיים בעידן מהיר, רבגוני, צבעוני ושופע?

"אני קונה את הדבר הראשון שעונה על הצרכים שלי ולא מחפש בלי סוף את הטוב ביותר. זו התפשרות על חשבון החיפוש האינסופי, המתיש, המבלבל והבלתי מספק. מי שרוצה להתחתן כל הזמן עסוק בלחפש והוא לא מוצא, כי הוא עסוק בלחפש את הטוב ביותר. אגב, פרפקציוניסטים עסוקים יותר בהשגת המצוין מאשר בהנאה מהטוב מאוד. כשיש בחירה רבה אנו מתעייפים מתהליך קבלת ההחלטות ונוטים לבחור בהחלטות קלות, ברירת מחדל, ולאו דווקא הנכונות. לכן כדאי לקבל החלטות בבוקר – אין עייפות, השכל בהיר ויש אנרגיה להשקיע בהחלטה, וכדאי גם על קיבה מלאה, לא מתוך רעב, כי ברעב האנרגיה אינה מופנית באופן מדויק לקבלת החלטות. כשהולכים לבקש הלוואה מהבנק כדאי להגיע בבוקר, כי למנהל הסניף עדיין יש את האנרגיה לקבל החלטה אקטיבית. בכלל כדאי ללכת לאנשי מקצוע שמקבלים החלטות בבוקר.

"חשוב לזהות משהו שמתאים לנו ולבחור בו, ולא להתחרט לאחר ההחלטה. שני הרגשות שהכי משפיעים על קבלת ההחלטות אלו: חרטה ואכזבה. ברגע שהחלטנו לא להתחרט – לא לראות או לבדוק כמה עולה מוצר שקנינו בחנות אחרת, לא לחשוב מה היה קורה אילו הייתי מתחתן עם זו ולא עם זו או אם הייתי קונה מניה כזו ולא אחרת. לעשות את המקסימום בנקודה בה אני נמצא ולא לעסוק בתרחישים אפשריים של אילולא הייתי ועשיתי.

"אכזבה, לעומת זאת, היא רגש חיובי כי היא מעידה על ציפיות גבוהות שהיו לנו. מי שלא מתאכזב משמע שהוא בחר בדרך הסולידית. כל מי שמתאכזב חשוב שיגיד לעצמו: ניסיתי להגיע גבוה, אבל לא להתחרט. אני משווה חרטה ואכזבה לאמא פולניה ולאמא מרוקאית. הפולניה נוזפת בנו: 'למה לא עשית ככה?', והמרוקאית: מנחמת.

"אגב, מחקרים מראים שבסוגים מסוימים של סרטן, חולי סרטן שפנו לחוות דעת נוספת אחוזי ההחלמה שלהם נמוכים מאלה שלא פנו לחוות דעת שנייה. הזמן שעבר עד להחלטה הסופית גרם להידרדרות במצבם. ההתמהמהות והקושי בהחלטה והחשש מחרטה עכבו את הטיפול הרפואי והחמירו את מצבו של החולה".

אתה מדבר על קבלת החלטות שיש בהן סיכונים. איך אדם יודע להבחין בין סיכון והימור?

"מי שמהמר מספיק זמן בסוף יפסיד, מי שמסתכן מספיק פעמים בסוף ירוויח. סיכון הוא בחירה באלטרנטיבה לא בטוחה שאם נשקלל את התוצאות בסיכויים נקבל דבר שראוי לנסות אותו. לדוגמה, השקעה במניות מניבה בממוצע תשואה גבוהה יותר מאשר השקעה בפק"מ. יש סיכון שהמניות יפסידו בשנה מסוימת אך בסופו של דבר, לאורך זמן, המניות יפיקו רווח גבוה יותר מאשר הפק"מ. הימור זה שהולכים על משהו שבממוצע מפסידים עליו. כלומר, אם נתמיד בו נתרושש או נפסיד בגדול. קזינו זה הימור קלאסי.

"לפתוח בית ספר יכול להיות סיכון, זה יכול להיות גם הימור אם פותחים בית ספר לאסטרונאוטים באפגניסטן. אם ייפול עץ – נרוויח 200 ואם פלי – נפסיד 100 – תשחקו? זה מסוכן, כי אפשר להפסיד 100 שקל אבל זה לא הימור, כי אם נעשה את זה מספיק פעמים נרוויח. עכשיו הפוך: ייפול עץ – נפסיד 200 שקל ואם ייפול פלי – נרוויח רק 100 – עכשיו תשחקו? ודאי שלא, כי זה כבר הימור".